פלסייד

לפניכם הפרק הראשון מתוך פלסייד - ספרו החדש של מייק קרי (הנערה עם כל המתנות).

תקציר: ג'ס נשלחת לכלא הנשים פלסייד לאחר שנמצאה אשמה בגרימת מותו של ילד. אלא שבין כותלי הכלא היא פוגשת את רוח הרפאים שלו ומשתכנעת שלא היא זו שגרמה למותו.

הנה מה שחמוטל ילין, מתרגמת הספר, חושבת עליו:

בעיניי "פלסייד" הוא קודם כול ספר עם המון נשמה. אחד הדברים שאהבתי מאוד ב"כתום זה השחור החדש" הוא האופן שבו הסדרה הראתה שאסירים גם הם בני אדם – במקרים רבים הם אפילו בני אדם טובים שעשו טעויות נוראיות. במקרים אחרים הם בני אדם פחות טובים, ובכל זאת יש בהם נקודות אור – חולשות, רגישויות, אהבות. "פלסייד" נפלא מבחינה זאת שהדמויות בו, אפילו הרעות ביותר ואפילו השוליות יחסית, זוכות לטיפול מורכב. הן עגולות. הן מעניינות. הן בעלות עומק רגשי. אפשר להבין אותן, גם אם לא לחבב אותן. ובהחלט יש גם דמויות שאפשר לחבב ואפילו לאהוב, פגומות ככל שיהיו.

עוד נקודה חזקה של הספר הוא שהוא לא מפסיק להפתיע. יש בו הרבה תפניות עלילתיות ואף אחת מהן לא מוצנחת מלמעלה. הן נובעות מהעלילה ואפילו יותר מכך מאופי הדמויות, בעיקר דמותה של ג'ס (שאני נוטה לראות כדמות טרגית).

הספר הוא כמובן ספר פנטזיה, אבל הוא בהחלט יכול למצוא חן גם בעיני אנשים שאינם חובבי פנטזיה מושבעים. הוא מתרחש באנגליה בעשור הנוכחי ופרט לעובדה שהוא מניח את קיומן של רוחות רפאים ושל מרחב שבו הן מתקיימות, הוא ריאליסטי למדי.

בכל פעם שאני מתרגמת ספר יוצא שאני קוראת אותו לפחות ארבע פעמים. בקריאה הראשונה של "פלסייד" לא הצלחתי להניח אותו מהיד וקראתי אותו גם מעבר לשעות שהקצבתי לעבודה (או לערות). בזמן התרגום היו סצנות שבהן בכיתי ממש. וגם בקריאה האחרונה עדיין היו סצנות שבהן הזלתי דמעה / חלפה בי צמרמורת. עד כדי כך הספר חזק בעיניי.

פרק ראשון

זה מוזר להתעורר ולא לדעת מי את.

ג'ס מולסון – שלא חשבה על עצמה בשם הזה או בשום שם אחר – מצאה את עצמה שוכבת על מצעים לבנים בתוך חדר לבן, מוצפת בזיכרונות שהיו בעיקר אדומים וצהובים וכתומים. הצבעים התמזגו והתפצלו ללא הפסק, ללא שליטה, ונשפו עליה חום כאילו פתחה דלת תנור מהר מדי וכל החום התנפל עליה בבת אחת.

מישהו בדיוק דיבר איתה רגע לפני כן בטון בהול. היא זכרה את הקולות, שקטים אך קרובים לפניה.

פניה... עכשיו, כשחשבה על כך, משהו בהן היה מוזר מאוד. היא ניסתה לשאול את אחת הנשים בלבן שנכנסו ויצאו מדוע זה כך, אבל היא בקושי הצליחה לפתוח את הפה וגם כשפתחה אותו, היא הצליחה רק להפיק כמה נקישות וחרחורים שהכאיבו לה ביוצאם מגרונה.

האישה רכנה אליה ודיברה בקול חרישי. היא הייתה צעירה ויפה יותר מג'ס אבל בכל זאת הצליחה לשדר סמכות. לרגע אחד לא היה לג'ס שום דרך לקבוע מה האישה הזאת עשויה להיות. ההסבר הכי סביר היה אחות או רופאה, אבל בבלבול המוחלט של אותן דקות ראשונות נראה גם אפשרי שהיא נזירה מסוג כלשהו – שהמשבר שג'ס עוברת הוא, כנגד כל הראיות, משבר אמונה.

"יעברו כמה ימים עד שתוכלי לדבר," אמרה לה האישה. "לא כדאי שתנסי אפילו. הריאות והרקמות בגרון שלך ספגו נזק חמור והן לא יחלימו אם תאמצי אותם."

אחות, אם כך. לא נזירה. הנזק נגרם לריאות ולגרון שלה. ייתכן שהנפש שלה נותרה חסרת פגע, אבל היא לא ממש הרגישה ככה.

ג'ס משכה בכתף של היד שבה לא היה תקוע עירוי. היא לא משכה בכתף כדי להדוף את המידע; היא ניסתה לבקש עוד. אבל האחות שגתה בפירוש המחווה או התעלמה ממנה. היא הלכה בלי להוסיף מילה.

ג'ס נותרה לא רק מתוסכלת אלא גם מפוחדת. ההבעה שהייתה על פני האחות כשהיא הביטה בה הייתה מוזרה מאוד. הייתה בה חמלה, אבל גם משהו שנראה כמו איפוק או זהירות. האם ג'ס חולה במחלה מידבקת? אבל אם זה המצב, למה לה להתקרב כל-כך?

אבל היא לא המשיכה לדאוג בנוגע לכך עוד זמן רב. משהו בגופה משך אותה ללא הרף לעבר השינה. היא נכנעה לו – כניעה שחזרה על עצמה לסירוגין במהלך כל היום הראשון. רגעי ההכרה שלה היו קצרים. שנתה הייתה שטחית ורדופת לחישות שנשמעו כאילו נלחשו בקולות שונים. בכל פעם שהתעוררה עלו בראשה אותן שאלות בעודה מטפסת בציפורניים מתוך החשיכה כמו שחיינית שמגיעה אל פני המים רגע לפני שריאותיה קורסות.

איפה אני? איך הגעתי הנה? מי חושב את המחשבות האלה? מה קרה לפני כל זה?

לא רק האחות ההיא הייתה זהירה לידה. כל האחיות נראו כאילו יש להן בעיה איתה. ג'ס לא הפסיקה לקוות שאחת מהן תענה על השאלות שהיא איננה מסוגלת לשאול. זה היה מסוג הדברים שבוודאי לומדים בקורס מבוא לסיעוד. אם מטופלת מתעוררת מטראומה קשה, קודם כול מעדכנים אותה בדברים הבסיסיים. "היית מעורבת בתאונה קשה," למשל, או, "שדדו אותך וזרקו אותך חסרת הכרה מחוץ לתחנת הרכבת התחתית."

זה כמעט רמז. אלף זיכרונות נרעדו לנוכח המילים האלו. תחנות רכבת תחתית היו מאפיין של חייה, אז היא בטח גרה בלונדון. אבל לא היה במוחה שום דבר שגיבה את תיאוריית התאונה או השוד. היה שם רק חור – קו המתאר שמשאירים כשגוזרים בובת נייר מדף עיתון ואז שורפים וזורקים אותה. כרגע היא לא הייתה ג'ס. היא הייתה היעדר חשוד של ג'ס.

כשהיא התחילה לבסוף להיזכר היא שוב הוצפה באותה תחושת בלבול ריקה כי זכרה רק התעוררויות קודמות. מתברר שהיום הראשון כלל לא היה היום הראשון. היא נמצאת כאן זמן רב יותר, נודדת בין הכרה לעילפון, חיה ברגע מטושטש אחד המתארך ללא סוף.

ההתעוררויות המוקדמות היו שונות מהמאוחרות יותר. הבלבול שלה נבלע אז בנחשול של רעב נואש ובלתי נשלט. היא הייתה נרקומנית (כשהזיכרונות האלה שבו ועלו היה זה כהתפרצות גופנית כמעט, כאילו מוחה הדחוס ניתז בחזרה לצורתו הרגילה) והיא הייתה צריכה מנה. הייתה צריכה להרגיש טוב. באחת הפעמים היא גררה את עצמה אל מחוץ למיטה וזחלה כמעט עד לחלון, עם העירוי והכול, מתוך כוונה לטפס דרכו ולהתגנב למטה אל ההֵיי וֵיין בהשפעת ההרואין. דרך החלון השתקפו השמים ובניינים גבוהים – לא הייתה שום דרך לדעת עד כמה הוא מרוחק מהקרקע. אבל ג'ס הייתה מוכנה לנסות עד שהנשים בלבן הטילו וטו על הרעיון.

ההיזכרות בכל זה כעת עוררה בה שוב את הכמיהה לסם, אבל היא הייתה מעומעמת. נסבלת. הרעב לא היה חזק מספיק כדי להקים אותה ולנער אותה. הוא פשוט ישב בפינה קטנה במוחה וביקש תשומת לב בנימוס.

זה בפני עצמו היה מפחיד. יחד עם זיכרונות ההתמכרות שלה הגיעה גם סדרה נוספת של זיכרונות שנדחקה אל מעל פני השטח בכוחו של איזה לחץ פנימי. היא כבר נגמלה פעם, רק פעם אחת בחייה, והתהליך ההוא היה תקופה אפלה של סבל שמחק ימים ושבועות. אם היא נגמלה שוב במכה כששכבה במיטה הזו אז היא בטח נמצאת כאן כבר זמן רב מאוד.

התחושה המוזרה בפניה הפחידה אותה גם היא. היא הרגישה כאילו בשרה לא שייך לה. כאילו מישהו מרח עליה מסכת פנים מבוץ ריחני ואז שכח לקלף אותה אחרי שהתקשתה.

ביום השלישי היא ניסתה להתיישב. נשים בלבן נזעקו אליה והשכיבו אותה בחזרה. "אני רוצה מראה," היא אמרה להם בשאגה ממולמלת כמו הלחשן הגרוע ביותר בעולם. "בבקשה, רק תביאו לי מראה!"

 הנשים בלבן החליפו מבטים מוטרדים עד שאחת מהן קיבלה החלטה. היא יצאה מהחדר וחזרה עם פודרייה קטנטנה שלקחה מתיק יד של מישהי. היא החזיקה אותה בצורה שאפשרה לג'ס להרים מבט ולראות את פניה משתקפות אליה. זה היה הלם רציני בשבילה, כי היא ממש לא זיהתה אותן.

זה לא היה קשור לאובדן הזיכרון. היא ידעה איך הפנים שלה אמורות להיראות ואלה לא היו הפנים שניבטו אליה מהמראה. נכון, הפנים ההן היו חיקוי סביר שהיה יכול להטעות אדם זר – ובמצב מנוחה הן לא נראו כל-כך נורא. בעצם דווקא כן. מסביב לעיניה הייתה נפיחות ניכרת כאילו מישהו חבט בה שוב ושוב. העור היה מתוח ומבריק במקומות מסוימים. והיא הייתה חיוורת כמו דג, כאילו גרה שנה או שנתיים במערה החצובה בצלע הר, כמו אוסאמה בן לאדן.

אך כשפניה זזו – כשהיא ניסתה לדבר – הן הפכו למראה בלהות. החלק הימני של פיה נותר חסר תגובה, משותק, ולכן החלק השמאלי, הנמרץ יותר, משך אותו ועיקם אותו בשורה של העוויות. הסימטריה נעלמה ונעשה ברור שהיא בעצם מעולם לא הייתה שם.

"בסדר?" שאלה האחות שאחזה בפודרייה. בעדינות. בודקת בזהירות את הפצע.

ג'ס לא יכלה לענות. לא הייתה שום תשובה שיכלה לתאר את הרגשתה.

באותו לילה בשנתה היא נזכרה בפיסות נוספות מהעבר הקרוב. הקולות הלוחשים עדיין היו שם, כאילו נערכו מאה שיחות בחלל המקיף את ראשה. יחד איתן הגיעה תחושה של פגיעות, של שכיבה חשופה בחלל גדול ופתוח. היא לא הייתה לבד: רבים הקיפו אותה, בלתי נראים. רבים כל-כך עד שלא היו מספיק מקומות עמידה בשביל כולם: הם עטפו אותה מלמעלה ומהצדדים כמו מולסה חמה הנמזגת מתוך מחבת.

ג'ס לא חלמה מאז שהייתה ילדה, ובכל זאת תמונות צצו ונעלמו. היא אחזה את פניה – גרסה זעירה שלהן – בידיה ואז פיסקה את אצבעותיה והניחה להן ליפול. שוב ושוב. לפעמים כשהן נפלו נשמע הרחק מתחתיה רשרוש או קרקוש מתכתי ולפעמים לא נשמע שום צליל.

ואז הגיעה האש והיתמרה מולה.

טיפסה אל תוך פיה.

השתכנה בתוכה.

היא התעוררה רועדת בחדר בית החולים החמים, זיעתה החלקלקה מקררת את גופה. נשימה נתקעה בגרונה כמו דבר מוצק והיא נאלצה לירוק אותה בהדרגה, בנשיפות מהירות ורדודות.

"מה קרה לי?" היא קרקרה לאחות שבאה למדוד לה חום ולחץ דם בבוקר (ריח של אוכל מילא את חלל החדר, אבל ג'ס לא קיבלה הזנה דרך הפה ולכן הריח היה המרב שהיא יכלה לצפות לו). "הייתה שריפה, נכון? תגידי לי. בבקשה!"

"את צריכה – "

"אני יודעת, אני יודעת. אני צריכה לנוח. אבל אני לא יכולה לנוח כל עוד אני לא יודעת. בבקשה!"

האחות נעצה בה מבט ממושך וכמעט אמרה משהו. אבל הדבר היחיד שאמרה לבסוף היה, "אני אשאל את הרופא." היא כיסתה את ג'ס, מקפלת את סדיני הכותנה הנוקשים בתנועות חדות של אלופת אוריגמי.

"בבקשה," לחשה שוב ג'ס, שחיכתה שפניה של האחות יתקרבו לשלה לפני שדיברה. היא חשבה שאולי יהיה לה קשה יותר לסרב ממרחק כזה.

ונראה שהיא צדקה. "כן, הייתה שריפה," אמרה האחות בקול מסויג כשהחליקה את הקמטים האחרונים שנותרו בסדין.

"איפה... היא...?" שאלה ג'ס, שהרגישה רק מעט דקירות בגרונה הפעם. כל עוד תגביל את עצמה למילים בנות הברה אחת או שתיים, היא תוכל לעבור את השיחה הזאת בקלי קלות.

"בדירה שלך. הדירה שלך התלקחה כשהיית בפנים. כשהיית... חסרת יכולת תנועה."

כשהייתי מסוממת, תרגמה ג'ס. שרפתי את הדירה שלי כשהייתי מסוממת.

מי עושה דבר כזה? רק מישהו שנחוש בדעתו להרוס את עצמו ואת כל הסובבים אותו.

מוחה כיבד אותה בסדרה של תמונות. פסלון שרף של רקדנית סינית עם חליל. אהיל בצורת כדור פורח עם שתי פיות מנופפות בגונדולה מתחתיו. אוסף מוזיקת הפולק שלה. הספרים שלה. האלבומים שלה. הכול אבד?

"כמה... רע?" היא שאלה.

"רע מאוד. באמת, תנסי לא לחשוב על זה. זה לא יעזור להחלמה שלך."

האחות נסוגה במהירות. לג'ס היה נדמה שהיא משתוקקת לצאת מטווח שמיעה לפני שתיאלץ להתמודד עם שאלות נוספות.

ובאותו רגע הקרין מוחה תמונה נוספת.

ג'ון.

פניו, שמו והכרה של המשמעות שהייתה להם לגביה. אוי אלוהים, אם ג'ון מת! חרדה הציפה אותה אך מיד התחלפה בנחשול פראי ומעט מחליא של תקווה. אם ג'ון מת...

היא הזדקפה לישיבה לפני שאפילו קלטה שהחליטה להזדקף. אבל היא לא הצליחה להישאר בתנוחה הזאת וצנחה בחזרה לשכיבה, אחוזת בחילה וסחרחורת.

היא הייתה מוכרחה לדעת. היא אזרה כוחות כדי לשאול וניסתה לחזק את הסיבולת הבלתי קיימת שלה בעזרת תרגולת. היא התרוממה על מרפקיה למשך כמה שניות ואז נפלה בחזרה על הסדין, אבל היא המשיכה להתאמן בהפסקות לאורך כל הבוקר, נחושה בכל פעם לשבור את השיא הקודם שלה.

סבב הרופאים התקיים בשעה אחת-עשרה. הרופא חלף על פני דלתה של ג'ס בלי להאט ואחריו שורה הומה של סטודנטים לרפואה אשר – כל אחד בתורו – הציץ לחדר בעיניים פעורות כאילו ג'ס היא דוגמנית במופע מציצנות של חנות פורנו לפני שנחפז לחזור לטור.

בדיוק אז.

אלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם. ג'ס הקימה את עצמה מהמיטה והורידה את הרגליים לרצפה. היא שלפה את הצינורית מידה והניחה לה להישמט. הקצה המשוחרר שרטט קו אדום משונן על הסדין הלבן.

לא היה לה קל להביא את עצמה למצב מאונך, אבל ברגע שזה קרה היא הצליחה לתרגם את ההתנודדות השיכורה שלה להתקדמות יציבה פשוט על-ידי בחירת הרגע הנכון להרים רגל ולהוריד אותה.

היא התקדמה אל הדלת במהירות של הילוך חוזר ונדרשו לה בערך דקה וחצי כדי להתקדם ארבעה מטרים. היציאה מהחדר הייתה מאתגרת יותר כי המרפק שלה נתקל בטעות בדלת, שפעלה על מנגנון קפיצי ולכן התחילה להיסגר. ג'ס נאלצה להישען עליה כדי שתישאר פתוחה בשעה שהיא מתמרנת את דרכה ברווח ההולך ומצטמצם. ואז היא הייתה בצד האחר של הדלת, שעדיין נסגרה מאחוריה, ולרגע אחד היא חשבה שנחלצה בשלום. אבל זה רק מכיוון שהיא הביטה ימינה והנפיחות שמסביב לעיניה הותירה אותה ללא ראייה היקפית.

מהשטח העיוור שלה צצה יד ונגעה בה, מעט מתחת לכתף – היד לא הפעילה עליה לחץ או מעכה את בשרה, אבל בכל זאת עצרה אותה במקומה. קול אמר, "גברת מולסון, אני מוכרחה לבקש ממך לחזור פנימה."

ג'ס הסתובבה. ההסתובבות דרשה ממנה הרבה תנועות רגליים קטנות. האישה שעמדה כעת מולה לא הייתה לבושה בלבן אלא בכחול כהה בתוספת מעיל צהוב זוהר. היא הייתה שוטרת, לא גבוהה יותר מג'ס אבל מוצקה וחסונה ממנה בהרבה וכפי הנראה (בשונה מג'ס) לא חלשה כל-כך עד שמשב רוח קלה יפיל אותה מהרגליים. ג'ס צנחה, מנוצחת אחרי מהלך אחד בלבד.

ומזועזעת ושוב מבולבלת לגמרי. למה יש שם שוטרת? האם יש עליה שמירה? ואם כן, האם לצורך הגנה או מעצר?

השאלה הזאת הייתה תהום פעורה עצומה כל-כך עד שהיא האפילה, למשך כמה רגעים, על השאלה בדבר גורלו של ג'ון.

"למה?" היא קרקרה. זאת הייתה שאלה מעט מעורפלת, אבל היא תיאלץ להספיק.

השוטרת הזעיפה פנים. היה לה עור כהה ומנומש שגרם לג'ס להיזכר בפנים שנשקפו אליה מהמראה – החיוורון הבלתי טבעי, כמו יצור שחי מתחת לאבן. "את עצורה. לא ידעת?"

עכשיו היא ידעה. זאת התקדמות מסוימת. היא הצליחה להגות עוד "למה?"

הבעתה של השוטרת השתנתה, אבל רק לרגע – ענן של ספק או דאגה שהופיע לפתע על פניה ונעלם באותה מהירות. "על רצח, גברת מולסון," היא אמרה. "האישום נגדך הוא רצח."

היא סגרה על ג'ס, כאילו היא מתכוונת לדחוק בה פיזית לחזור לחדרה. ג'ס לא זזה, יותר מתוך תימהון מאשר לוחמניות. רצח? היא חשבה. רצח של מי? את מי כביכול...?

"את צריכה לחזור פנימה," אמרה השוטרת. "אני לא אמורה אפילו לדבר איתך. אני זאת שאמורה למנוע מאנשים אחרים לדבר איתך."

"מי...?" התנשמה ג'ס. המסדרון נסחף כמו ספינה בים. היא לא הייתה מסוגלת לזוז, אם כי היא הייתה מוכנה לחרוג מכך בשביל נפילה.

ידה של האישה הגיחה ותפסה שוב את זרועה. היא רכנה אל מעבר לג'ס ופתחה את הדלת בדחיפה – ללא מאמץ, ביד אחת. ג'ס הייתה יכולה באותו רגע להשליך את מלוא כובד משקלה על הדלת והקפיץ הקטן והמסכן הזה היה גובר עליה. "בבקשה, גברת מולסון," אמרה השוטרת. "תחזרי כבר פנימה. אני אודיע לעורך דין שלך שאת ערה בפעם הבאה שהוא יתקשר."

אבל ג'ס השיגה התקדמות רבה מכדי שתוותר עכשיו. "מי?" היא לחשה שוב. "מי... מת? ג'ון? זה... ג'ון?"

"העורך דין שלך יעדכן אותך," הבטיחה השוטרת. אבל כשג'ס לא זזה ממקומה, היא פלטה אנחה כבדה ומשכה בכתפיה. "זה היה ילד," היא אמרה. "ילד בן עשר. זה נראה כאילו אולי זאת הייתה תאונה, אבל זה לא מתפקידי לקבוע. את הצתת את האש והאישום לפי מה שהבנתי הוא רצח."

שתי ידיה אחזו בזרועה של ג'ס, אחת מעל המרפק והאחרת מתחתיו, והיא ניסתה לסובב אותה. אבל שום איבר בגופה של ג'ס לא תקשר עם שום איבר אחר. פלג גופה העליון נע, האגן שלה הסתובב, רגליה נותרו במקומן.

היה רק בן עשר אחד שהיא הכירה אפילו במעורפל. שמו צץ במוחה משום מקום ושפתיה החוו את שמו אם כי שום צליל לא בקע מפיה.

אלכס.

אלכס ביץ'.

היא הייתה מודעת לנפילה. אבל הרצפה, כשהיא הגיעה אליה, נרתעה ממנה כאילו הייתה משהו שלא נעים לגעת בו.