קנזס סיטי, מיזורי. וורלדקון.
סיפרתי קודם על החוויה שלי מהפאנל הראשון שבו השתתפתי, ועכשיו הגיע הזמן לחזור בזמן, ולהתחיל מהיום הראשון.
יומן הקפטן. יום רביעי, 17 לאוגוסט. היום הראשון של הכנס.
האירועים הראשונים בתוכנית הכנס מתחילים ב 13:00 למרות שאירוע הפתיחה הרשמי משובץ בשעה 17:00. נמל התעופה של העיר נמצא כרבע שעה מצפון ואיננו עמוס כלל כשאני נוחת שם בסביבות 13:30. אני מגיע למלון מריוט הצמוד למרכז הכנסים, ונחרד לגלות את התור לצ'ק-אין. צוות המלון אמנם נחמד ואדיב ומחלק חטיפים ושתיה קלה, אבל לא עשיתי את כל הדרך עד לכאן כדי לאכול בעמידה. אני מפקיד את המזוודה בחדר שמירת החפצים ויוצא לדרך.
חם בקנזס סיטי. חם ויבש, והשמש יוקדת. המלון ממוזג, מרכז הכנסים ממוזג, ואין שום סיבה להתעכב בחוץ. אני נכנס למרכז הכנסים הענק, עומד בתור הקצר למדי להרשמה (טוב, ברור. כולם עדיין עומדים בתור לצ'ק-אין במלון), מקבל את התג שלי, אוסף את ערכת המשתתף שלי, והולך לחפש את ג'ו הלדמן.
זה יום קצר יחסית, אין בו הרבה אירועים בכלל, ואירועים שמעניינים אותי בפרט, ואני מסתפק בפאנל על "כתיבת קרבות בשלושה מימדים". השם קצת מטעה, גם חברי הפאנל מודים בכך, משום שכל הקרבות, גם אלו שאינם בספרות המד"ב אלא מתרחשים כאן ועכשיו, נערכים בשלושה מימדים. כוונת עורכי התוכנית היתה לדון בתיאורי קרבות בסביבה נטולת כח משיכה. קרבות בחלל. הרחק מהשפעות הכבידה של הכוכב הקרוב ביותר. מנחה הפאנל הוא מיודענו ג'ק קמפבל ומשתתפים בו סופרים נוספים שאינם מוכרים עדיין לקורא הישראלי.
אני מסתובב קצת בחדר הסוחרים, סופג אוויר כנסים עד שהעייפות מכריעה אותי. 36 שעות ללא שינה הן די והותר ואני פורש למלון.
יומן הקפטן. יום חמישי, 18 לאוגוסט. היום השני של הכנס.
היום מתחיל מוקדם מדי, כאשר אני מתעורר באמצע הלילה ומגלה שהשינה ממני והלאה. 48 ערוצי טלויזיה, עברתי בינהם אחד-אחד, ואין מה לראות. אני מתכונן לפאנל.
את ארוחת בוקר אני סועד ביחד עם ג'ק קמפבל, והוא מספר לי קצת על שירותו בצי ארה"ב, על המשכי הצי האבוד, אבל בעיקר על סדרה חדשה, שמתרחשת שנים רבות לפני אירועי הצי האבוד.
עד השעה 13:00 אני נכנס להקשיב לשני פאנלים על ספרות נוער (הנקראת YA בחוגי המקצוע - Young Adults), ואז אני פורש לחדר הירוק, להתכונן לפאנל "שלי" על פאנדום. אם טרם קראתם עליו (למה בעצם אתם פה אם טרם קראתם עליו?), אתם מוזמנים להשלים את הקריאה כעת.
בשעה 15:00 אני הולך להקשיב לפאנל שנקרא "מדוע אני כותב סיפורים קצרים" כי סיפורים קצרים מעניינים אותי ממש כמו ספרים באורך מלא. אחר-כך אני פוגש סופרים שאני כבר מכיר ומצלם אחדים מהם, פוגש סופרים שאני עדיין לא מכיר ולא מצלם אף אחד מהם, חוץ מאחד, שממש התעקש.
בשעה 21:00, למרות עייפות רבה, אני נכנס להקשיב לפאנל על אפשרות קיום חיים על פלנטה ש"נעולה" מול הכוכב, כך שהרצועה האפשרית לקיום חיים עליה תהיה צרה בינות לשני קווי אורך. ממש חיים בין קרח לבין אש. אני נכנס לפאנל הזה בזכות המשתתפים בו, וזו עצה טובה שקיבלתי בעבר - ישנם משתתפים שעלולים להרוס נושא טוב, אבל ישנם משתתפים שכדאי להקשיב להם, ולא משנה על איזה נושא הם ידברו. בין המשתתפים בפאנל הזה - ג'ו הלדמן ולארי ניבן. לא ראיתי את ניבן כשהוא התארח בארץ אי-אז, וזו היתה הזדמנות טובה עבורי לשמוע אותו.
פאסט-פוורוורד: הג'ט-לג הרג אותי גם בלילה הזה. אמ;לק - לא ישנתי. 48 ערוצים. אין מה לראות.
יומן הקפטן. יום שישי, 19 לאוגוסט. היום השלישי של הכנס.
היום העמוס ביותר שתיכננתי לעצמי. מה זה עמוס? סימנתי 13 אירועים משעה 10:00 עד שעה 18:00. בשני מקרים היו שני אירועים במקביל. באחד המקרים היו ארבעה אירועים במקביל. מכיוון שבמכס האמריקאי לא נתנו לי להעביר את מכונת הזמן המתקפלת שלי, נאלצתי לחתוך בבשר החי ולנפות אירועים מהלו"ז. בחרתי בפאנלים על רובוטיקה, על אינטליגנציה מלאכותית, על מגמות עכשוויות בשוק המגזינים העולמי, ואז ...
ואז עשיתי טעות, כנראה מעייפות. דווקא באותה שעה שבה היו לי ארבעה פאנלים מעניינים, בחרתי באחד שהתברר כמאכזב מכולם. זוכרים את העצה הטובה שקיבלתי בעבר? לשים לב מי האנשים בפאנל?
אז שעה או שעתיים קודם לכן, קיבלתי תזכורת ידידותית. נכנסתי לפאנל שאחד המשתתפים בו היה ג'רי פורנל. מי זה פורנל, חלקכם שואלים? שאלה מצוינת. כשפורנל התבקש להציג את עצמו בפתיחה הוא אמר, "אם אתם לא יודעים מי אני, אתם נמצאים במקום הלא נכון." הרוב צחקו, ועדיין, נראה לי שהיו בקהל צעירים אחדים שלא ידעו מי הוא. ואז הוא המשיך לדבר עוד קצת, וסיפר אנקדוטות מהכנס לפני ארבעים שנים (זוכרים? מידאמריקון 1?? היינליין אורח הכבוד??? תגידו, קראתם את הרשומה הקודמת בכלל?) מתברר שהיינליין לא אהב משהו שאמרו לו בוועדה המארגנת ואמר שהוא לא יגיע ופורנל התבקש ליישר את ההדורים איתו. הבעייה של פורנל (בימינו) היא שהוא לא שומע כל כך טוב. אז כשהמנחה ניסתה להגיד לו שהגיע הזמן להתחיל, הוא לא שמע, והמשיך לדבר. זה היה משעשע בהתחלה וגם הצעירים שלא ידעו מי זה פורנל חייכו כעת. אבל בפעם השניה זה כבר לא היה משעשע. וגם לא בפעם השלישית. ואז כשהפאנל התחיל, ורשות הדיבור הגיעה לפורנל, הוא שוב פתח במונולוג זועם, והפעם על העתיד הקודר הצפוי לאנושות לאחר שרובוטים ישלטו על יותר ממחצית המשרות בארצות הברית, ואי אפשר היה להפסיק אותו. המנחה ניצלה את ההזדמנות שהוא עשה הפסקה קצרה כדי ללגום מים, ועברה למישהו אחר. בקיצור, פורנל די השתלט על הפאנל, ולאף אחד לא היה נעים לתת לו טפיחה קלה על הראש, כדי שיעשה עוד הפסקה. אגב, ניגשתי אליו בסיום, והוא לא עשה הצגה. הוא באמת לא שומע.
ואז, כאמור ... ואז עשיתי טעות.
נכנסתי לפאנל על מצב הסיפורת הקצרה ולא ראיתי שהמנחה הוא דייב טרוסדייל. סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליו, וטוב שכך. מצד שני, להגנתי, אנשים טובים מאוד נכנסו לפאנל הזה כמשתתפים, כנראה משום שהניחו בתמימות שאם הבן אדם קיבל על עצמו להיות מנחה, הוא יתנהג בהתאם. איך אומרת ג'וליה רוברטס? טעות. טעות גדולה. הייתי צריך לבחור פאנל אחר. טרוסדייל פתח בנאום מכוער על רגישותם המופרזת של אנשים ש"חושבים את עצמם משכילים", ולקח לכולנו כמה שניות להבין על מה הוא מדבר. ניל קלארק, למשל, שהיה אחד המשתתפים בפאנל, סובב את כסאו בהפגנתיות וישב בגבו לטרוסדייל. ומשם הפאנל רק התדרדר, כי למרות שטרוסדייל הפסיק את נאומו באמצע, וחטף מקלחת מילולית מהקהל ומכל חברי הפאנל האחרים, יתר הדיון כבר לא היה על מצב הסיפורת הקצרה, אלא על השאלה האם יש או אין חמישים אחוז נשים וחמישים אחוז גברים על השערים של אסימוב'ס. איזה בזבוז זמן! והאלטרנטיבות היו כל כך טובות!
לאחר הפסקת התרעננות קצרה בחדר המלון ובבר של המלון, יצאתי למסיבה של טור, בקומה העשרים-ושמונה של הקראון פלזה. תרשו לי לגלות לכם את מה שאתם בטח כבר יודעים. כולנו נחמדים יותר לאחר כוס אחת של יין. ומכיוון שמדובר בקבוצת אנשים נחמדים וידידותיים מלכתחילה, האווירה במסיבה פשוט מדהימה.
למצער, החל לרדת גשם. ירד גשם כשהלכתי (דקה וחצי) לקראון פלזה, ירד גשם כשחזרתי (שתי דקות, הדרך חזרה תמיד ארוכה יותר) למריוט, ואני, שרציתי לחסוך זמן בנמלי התעופה ובאתי עם מזוודת יד קטנה בלבד, חמוש בחולצות קצרות בלבד.
אנקדוטת היום:
פאנל בהנחיית טוד מק'קאפרי (הבן של), שבמענה לאחת השאלות אמר, "ברור שפרן זה מד"ב," ועורר מיד ויכוח בקהל כי, "דרקונים זה פנטזיה וכולם יודעים את זה."
זהו. הגענו עד הלום, לזמן אמת.
יום גדוש מצפה לי גם מחר. הישארו עימנו. יהיה מעניין.
סיפרתי קודם על החוויה שלי מהפאנל הראשון שבו השתתפתי, ועכשיו הגיע הזמן לחזור בזמן, ולהתחיל מהיום הראשון.
יומן הקפטן. יום רביעי, 17 לאוגוסט. היום הראשון של הכנס.
האירועים הראשונים בתוכנית הכנס מתחילים ב 13:00 למרות שאירוע הפתיחה הרשמי משובץ בשעה 17:00. נמל התעופה של העיר נמצא כרבע שעה מצפון ואיננו עמוס כלל כשאני נוחת שם בסביבות 13:30. אני מגיע למלון מריוט הצמוד למרכז הכנסים, ונחרד לגלות את התור לצ'ק-אין. צוות המלון אמנם נחמד ואדיב ומחלק חטיפים ושתיה קלה, אבל לא עשיתי את כל הדרך עד לכאן כדי לאכול בעמידה. אני מפקיד את המזוודה בחדר שמירת החפצים ויוצא לדרך. 
חם בקנזס סיטי. חם ויבש, והשמש יוקדת. המלון ממוזג, מרכז הכנסים ממוזג, ואין שום סיבה להתעכב בחוץ. אני נכנס למרכז הכנסים הענק, עומד בתור הקצר למדי להרשמה (טוב, ברור. כולם עדיין עומדים בתור לצ'ק-אין במלון), מקבל את התג שלי, אוסף את ערכת המשתתף שלי, והולך לחפש את ג'ו הלדמן.
זה יום קצר יחסית, אין בו הרבה אירועים בכלל, ואירועים שמעניינים אותי בפרט, ואני מסתפק בפאנל על "כתיבת קרבות בשלושה מימדים". השם קצת מטעה, גם חברי הפאנל מודים בכך, משום שכל הקרבות, גם אלו שאינם בספרות המד"ב אלא מתרחשים כאן ועכשיו, נערכים בשלושה מימדים. כוונת עורכי התוכנית היתה לדון בתיאורי קרבות בסביבה נטולת כח משיכה. קרבות בחלל. הרחק מהשפעות הכבידה של הכוכב הקרוב ביותר. מנחה הפאנל הוא מיודענו ג'ק קמפבל ומשתתפים בו סופרים נוספים שאינם מוכרים עדיין לקורא הישראלי.אני מסתובב קצת בחדר הסוחרים, סופג אוויר כנסים עד שהעייפות מכריעה אותי. 36 שעות ללא שינה הן די והותר ואני פורש למלון.
יומן הקפטן. יום חמישי, 18 לאוגוסט. היום השני של הכנס.
היום מתחיל מוקדם מדי, כאשר אני מתעורר באמצע הלילה ומגלה שהשינה ממני והלאה. 48 ערוצי טלויזיה, עברתי בינהם אחד-אחד, ואין מה לראות. אני מתכונן לפאנל.
את ארוחת בוקר אני סועד ביחד עם ג'ק קמפבל, והוא מספר לי קצת על שירותו בצי ארה"ב, על המשכי הצי האבוד, אבל בעיקר על סדרה חדשה, שמתרחשת שנים רבות לפני אירועי הצי האבוד.
עד השעה 13:00 אני נכנס להקשיב לשני פאנלים על ספרות נוער (הנקראת YA בחוגי המקצוע - Young Adults), ואז אני פורש לחדר הירוק, להתכונן לפאנל "שלי" על פאנדום. אם טרם קראתם עליו (למה בעצם אתם פה אם טרם קראתם עליו?), אתם מוזמנים להשלים את הקריאה כעת.
בשעה 15:00 אני הולך להקשיב לפאנל שנקרא "מדוע אני כותב סיפורים קצרים" כי סיפורים קצרים מעניינים אותי ממש כמו ספרים באורך מלא. אחר-כך אני פוגש סופרים שאני כבר מכיר ומצלם אחדים מהם, פוגש סופרים שאני עדיין לא מכיר ולא מצלם אף אחד מהם, חוץ מאחד, שממש התעקש.
בשעה 21:00, למרות עייפות רבה, אני נכנס להקשיב לפאנל על אפשרות קיום חיים על פלנטה ש"נעולה" מול הכוכב, כך שהרצועה האפשרית לקיום חיים עליה תהיה צרה בינות לשני קווי אורך. ממש חיים בין קרח לבין אש. אני נכנס לפאנל הזה בזכות המשתתפים בו, וזו עצה טובה שקיבלתי בעבר - ישנם משתתפים שעלולים להרוס נושא טוב, אבל ישנם משתתפים שכדאי להקשיב להם, ולא משנה על איזה נושא הם ידברו. בין המשתתפים בפאנל הזה - ג'ו הלדמן ולארי ניבן. לא ראיתי את ניבן כשהוא התארח בארץ אי-אז, וזו היתה הזדמנות טובה עבורי לשמוע אותו.פאסט-פוורוורד: הג'ט-לג הרג אותי גם בלילה הזה. אמ;לק - לא ישנתי. 48 ערוצים. אין מה לראות.
יומן הקפטן. יום שישי, 19 לאוגוסט. היום השלישי של הכנס.
היום העמוס ביותר שתיכננתי לעצמי. מה זה עמוס? סימנתי 13 אירועים משעה 10:00 עד שעה 18:00. בשני מקרים היו שני אירועים במקביל. באחד המקרים היו ארבעה אירועים במקביל. מכיוון שבמכס האמריקאי לא נתנו לי להעביר את מכונת הזמן המתקפלת שלי, נאלצתי לחתוך בבשר החי ולנפות אירועים מהלו"ז. בחרתי בפאנלים על רובוטיקה, על אינטליגנציה מלאכותית, על מגמות עכשוויות בשוק המגזינים העולמי, ואז ...
ואז עשיתי טעות, כנראה מעייפות. דווקא באותה שעה שבה היו לי ארבעה פאנלים מעניינים, בחרתי באחד שהתברר כמאכזב מכולם. זוכרים את העצה הטובה שקיבלתי בעבר? לשים לב מי האנשים בפאנל?אז שעה או שעתיים קודם לכן, קיבלתי תזכורת ידידותית. נכנסתי לפאנל שאחד המשתתפים בו היה ג'רי פורנל. מי זה פורנל, חלקכם שואלים? שאלה מצוינת. כשפורנל התבקש להציג את עצמו בפתיחה הוא אמר, "אם אתם לא יודעים מי אני, אתם נמצאים במקום הלא נכון." הרוב צחקו, ועדיין, נראה לי שהיו בקהל צעירים אחדים שלא ידעו מי הוא. ואז הוא המשיך לדבר עוד קצת, וסיפר אנקדוטות מהכנס לפני ארבעים שנים (זוכרים? מידאמריקון 1?? היינליין אורח הכבוד??? תגידו, קראתם את הרשומה הקודמת בכלל?) מתברר שהיינליין לא אהב משהו שאמרו לו בוועדה המארגנת ואמר שהוא לא יגיע ופורנל התבקש ליישר את ההדורים איתו. הבעייה של פורנל (בימינו) היא שהוא לא שומע כל כך טוב. אז כשהמנחה ניסתה להגיד לו שהגיע הזמן להתחיל, הוא לא שמע, והמשיך לדבר. זה היה משעשע בהתחלה וגם הצעירים שלא ידעו מי זה פורנל חייכו כעת. אבל בפעם השניה זה כבר לא היה משעשע. וגם לא בפעם השלישית. ואז כשהפאנל התחיל, ורשות הדיבור הגיעה לפורנל, הוא שוב פתח במונולוג זועם, והפעם על העתיד הקודר הצפוי לאנושות לאחר שרובוטים ישלטו על יותר ממחצית המשרות בארצות הברית, ואי אפשר היה להפסיק אותו. המנחה ניצלה את ההזדמנות שהוא עשה הפסקה קצרה כדי ללגום מים, ועברה למישהו אחר. בקיצור, פורנל די השתלט על הפאנל, ולאף אחד לא היה נעים לתת לו טפיחה קלה על הראש, כדי שיעשה עוד הפסקה. אגב, ניגשתי אליו בסיום, והוא לא עשה הצגה. הוא באמת לא שומע.
ואז, כאמור ... ואז עשיתי טעות.
נכנסתי לפאנל על מצב הסיפורת הקצרה ולא ראיתי שהמנחה הוא דייב טרוסדייל. סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליו, וטוב שכך. מצד שני, להגנתי, אנשים טובים מאוד נכנסו לפאנל הזה כמשתתפים, כנראה משום שהניחו בתמימות שאם הבן אדם קיבל על עצמו להיות מנחה, הוא יתנהג בהתאם. איך אומרת ג'וליה רוברטס? טעות. טעות גדולה. הייתי צריך לבחור פאנל אחר. טרוסדייל פתח בנאום מכוער על רגישותם המופרזת של אנשים ש"חושבים את עצמם משכילים", ולקח לכולנו כמה שניות להבין על מה הוא מדבר. ניל קלארק, למשל, שהיה אחד המשתתפים בפאנל, סובב את כסאו בהפגנתיות וישב בגבו לטרוסדייל. ומשם הפאנל רק התדרדר, כי למרות שטרוסדייל הפסיק את נאומו באמצע, וחטף מקלחת מילולית מהקהל ומכל חברי הפאנל האחרים, יתר הדיון כבר לא היה על מצב הסיפורת הקצרה, אלא על השאלה האם יש או אין חמישים אחוז נשים וחמישים אחוז גברים על השערים של אסימוב'ס. איזה בזבוז זמן! והאלטרנטיבות היו כל כך טובות!
לאחר הפסקת התרעננות קצרה בחדר המלון ובבר של המלון, יצאתי למסיבה של טור, בקומה העשרים-ושמונה של הקראון פלזה. תרשו לי לגלות לכם את מה שאתם בטח כבר יודעים. כולנו נחמדים יותר לאחר כוס אחת של יין. ומכיוון שמדובר בקבוצת אנשים נחמדים וידידותיים מלכתחילה, האווירה במסיבה פשוט מדהימה.
למצער, החל לרדת גשם. ירד גשם כשהלכתי (דקה וחצי) לקראון פלזה, ירד גשם כשחזרתי (שתי דקות, הדרך חזרה תמיד ארוכה יותר) למריוט, ואני, שרציתי לחסוך זמן בנמלי התעופה ובאתי עם מזוודת יד קטנה בלבד, חמוש בחולצות קצרות בלבד.
אנקדוטת היום:
פאנל בהנחיית טוד מק'קאפרי (הבן של), שבמענה לאחת השאלות אמר, "ברור שפרן זה מד"ב," ועורר מיד ויכוח בקהל כי, "דרקונים זה פנטזיה וכולם יודעים את זה."
זהו. הגענו עד הלום, לזמן אמת.
יום גדוש מצפה לי גם מחר. הישארו עימנו. יהיה מעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה