יום שלישי, 8 בספטמבר 2015

ראיון חגיגי לקראת ראש השנה תשע"ו

לקראת השנה החדשה, להלן ראיון חגיגי עם המו"ל של יניב הוצאה לאור, מר רון יניב.



שאלה: איפה אנחנו תופסים אותך עכשיו?

תשובה: רגע אחד אחרי שאישרתי את הכריכה לספר החדש, ורגע אחד לפני שאני מסיים לערוך את התוכניות הנפלאות של ההוצאה לשנת 2016.

ש: עוד נגיע לספר החדש ולתוכניות לשנה הבאה, אבל בוא נתחיל עם משהו אישי. מה מרגש אותך כמו"ל?

העובדה שאנחנו עורכים את הראיון הזה כאשר על המדף מאחורי יש 26 ספרים שהוצאתי לאור בארבע השנים האחרונות. אני מתרגש כשאני מחזיק עותק לקריאה מוקדמת של ספר שטרם הופץ, ואם אני מסיים אותו בתחושת פליאה אני מתרגש כפליים כשאני ממתין בדריכות לאישור רכישת זכויות התרגום. וכמובן, אני תמיד מתלהב כשמגיעים העותקים הראשונים של ספר חדש מהדפוס.

ש: ומה מבאס אותך כמו"ל?

העובדה שאני לא יכול להציע את הספרים שלי בהנחה לקהל הקוראים הנאמן שלי. זה לא רק מבאס, זה ממש מתסכל. אני, לא יכול להציע הנחה על הספרים שלי. הנה, לדוגמה, הספר האחרון שהוצאתי לאור, חזית סערה, נמכר בחנויות במחיר של 66 ₪, ואני, בחנות האינטרנטית שלי, לא יכול להציע עליו יותר מ 10% הנחה.

ש: אבל מכרת אותו במכירה מוקדמת ב 42 ₪?

נכון, אבל המכירה המוקדמת נמשכה רק חודש, וזאת לפני שהספר יצא לאור. לאחר צאתו של הספר לאור חוק הספרים קובע תקופת הגנה של שנה וחצי. כלומר במשך שנה וחצי אני לא יכול להציע הנחה לספר. זה מבאס ומתסכל. וזה מעבר לעובדה שכאשר הקונה משלם 66 ₪ בחנות, אני כמו"ל מקבל פחות מ 33 ₪.

ש: ראיתי שמישהו מציע ספרים להשכרה...

נו באמת. זו הצעה עם קריצת עין. שנינו מבינים שזו פשוט דרך לעקוף את החוק. ולמרות שאני יודע לקרוץ (אמנם רק בעין אחת), אני לא מוכן לעקוף את החוק.

ש: יפה. אגב, באיזו עין אתה יודע לקרוץ?

השמאלית.

ש: אז אין פתרון? המצב אבוד?

מה פתאום. הנה הספר החדש שלי, ירח של שוטים. הוא יימכר לצרכן במחיר של 33 ₪.

ש: במכירה מוקדמת?

33 ₪ זה המחיר הקטלוגי בו הוא יימכר לאורך זמן, גם בתקופת ההגנה. במקרה זה לא תהיה מכירה מוקדמת.



ש: אז אתה תקבל מהחנות פחות מ 16 ₪?

הספר לא יימכר בחנויות. הוא יימכר אך ורק בחנות המקוונת של ההוצאה, כך שהצרכן יהנה ממחיר השקול להנחה של 50%, והכל באופן חוקי וישר. בלי קריצות.

ש: אתה למעשה מכריז מלחמה על חנויות הספרים?

אל תצחיק. אני אולי מכריז מלחמה על העיוות בחוק הספרים, וגם זה בקושי. אני פשוט מנסה למצוא דרך יצירתית ונכונה להיטיב עם לקוחותיי מחד, ולהתפרנס מאידך.

ש: והספרים? ישלחו בדואר? הדואר לא משהו בימים אלו.

אתה מספר לי? המשלוחים האחרונים בדואר פגעו בי שלוש פעמים. פעם אחת, בקטנה - בהוצאות משלוח על משלוחים שאבדו, והוצאות משלוח על משלוחים שחזרו בטענה כי לא נדרשו. פעם שניה, בנזק משמעותי הרבה יותר - בעלויות הספרים עצמם שאבדו או חזרו מקומטים ומעוכים. ופעם שלישית, בנזק חסר תקנה - באובדן האמון של הלקוחות, ששילמו והזמינו ספרים וחיכו להם יותר מדי זמן.

ש: אז מה הפתרון?

המשלוחים יבוצעו מעתה באמצעות חברת BOXIT או באמצעות שירות קוויק-בוקס, עפ"י בחירת הלקוח, ורק כאופציה אחרונה ועפ"י דרישת הלקוח הם יישלחו בדואר רשום. בכל מקרה לא יהיו יותר משלוחים בדואר רגיל.

ש: והעלות?

ללא שינוי. למזמינים ספרים בעלות של עד 75 ₪ יתווספו דמי משלוח בסך 16 ₪, עבור כל אפשרויות המשלוח. למזמינים בעלות של מעל 75 ₪, המשלוח יהיה ללא תוספת, עבור כל אפשרויות המשלוח.

ש: נשמע נפלא. אז מה הספר החדש?

ירח של שוטים, הספר השני בסדרת תיקי דרזדן. אני ארחיב עליו בידיעה נפרדת. בינתיים, הנה הכריכה שלו.

ש: רק 33 ₪ אתה אומר?

אכן כן.

ש: 33 ₪? לכל הספר? לא חסרים עמודים? אין אותיות קטנות?

אכן כן. לכל הספר. 312 עמודים. פונט רגיל. 

אגב, השקת הספר תהיה באירוע חגיגי בפסטיבל איקון, ב 30/09/2015, ומי שרוצה לאחוז בספר מיד עם צאתו לאור מוזמן לאירוע ההשקה בו יהיה ניתן לרכוש את הספר.

ש: אז אפשר כבר להזמין?

הספר יעלה לחנות רק לאחר ההשקה, בסוף החודש.


ש: נפלא. והתוכניות ל 2016?

תוכניות נהדרות. עשרה ספרים חדשים צפויים לצאת ב 2016. אני יכול להוסיף שעל בסיס אחד מהם מצולם בימים אלו סרט והוא עתיד לצאת לאקרנים בשנה הבאה. אבל כל החדשות הנפלאות האלו ראויות לידיעה נפרדת שעוד תגיע בהמשך.

ש: אז במה נסיים את הראיון?

בברכת שנה טובה. שנזכה לקרוא הרבה ספרים טובים ומעניינים.

ש: תודה שהקדשת לנו מזמנך היקר.

די. מיצינו. כולם כבר הבינו שאני מראיין את עצמי.

יום שני, 25 במאי 2015

חטיפה - פרק ראשון


חטיפה, קלי ארמסטרונג
ספר שני בסדרת נשות העולם הנסתר

תרגום: ורד טוכטרמן
עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק

- דמוני -

"בבקשה תגידי לי שאת לא מאמינה בדברים האלה," אמר קול לצד כתפי.
הסתכלתי בשכני למושב. אמצע שנות הארבעים, חליפת עסקים, מחשב נייד, פס בהיר סביב הקמיצה במקום שבו הייתה טבעת הנישואים לפני שהסיר אותה. טאץ' יפה. מאוד לא מעורר חשד.
"את לא צריכה לקרוא זבל כזה," הוא אמר וחשף בחיוכו מלוא הפה כתמי קפה. "הוא יהרוס לך את המוח."
הנהנתי, חייכתי בנימוס וקיוויתי שיסתלק, לפחות ככל שאפשר להסתלק במטוס שטס בגובה כמה אלפי רגל. לאחר מכן חזרתי לקרוא בדפים שהדפסתי מאתר believe.com.
"באמת כתוב שם אנשי-זאב?" אמר שותפי למושב. "כמו ניבים ופרווה? מייקל לאנדון? הייתי איש-זאב מתבגר?"
"מייקל...?"
"אה, סרט ישן. לפני זמני. וידיאו, את יודעת."
עוד ניד ראש מנומס. עוד ניסיון לא כל-כך מנומס לחזור לעבוד.
"זה אמיתי?" שאל שכני למושב. "מישהו מוכר מידע על אנשי-זאב? אנשי-זאב? איזה מין אנשים יקנו זבל כזה?"
"אני."
הוא השתתק, אצבעו מעל ניירותיי, מתאמץ לשכנע את עצמו שמישהו יכול להאמין באנשי-זאב בלי להיות לגמרי מטורלל, לפחות לא אם המישהו הזה הוא אישה, צעירה ותקועה במושב שלידו למשך עוד שעה. החלטתי לעזור.
"בטח," אמרתי בהצגת הבלונדינית המתנשמת הכי מוצלחת שלי. "אנשי-זאב באופנה עכשיו. ערפדים זה כל-כך לפני חמש דקות. גותיקה, אוח. אני והחברים שלי ניסינו את זה פעם, אבל כשצבעתי את השיער לשחור הוא נהיה ירוק."
"זה, אה – "
"ירוק! אתה קולט? והבגדים שרצו שנלבש? פשוט מחריד. אז כאילו, צ'ייס, הוא אמר, מה עם אנשי-זאב? שמענו על קבוצה במיאמי, אז דיברנו איתם והם אמרו שערפדים זה פאסה. אנשי-זאב זה הקטע החדש. צ'ייס ואני הלכנו לראות אותם, והיו להם תלבושות כאלה, פרווה ושיניים וכאלה, ולבשנו אותן ולקחנו כדורים והופה, היינו אנשי-זאב."
"אה, באמת?" הוא אמר, ועיניו מתרוצצות ומחפשות נתיב מילוט. "טוב, אני בטוח – "
"יכולנו לרוץ ולקפוץ וליילל, ויצאנו לציד, ואחד מהבחורים תפס כזה ארנבת וכאילו, אני יודעת שזה נשמע מגעיל, אבל היינו כל-כך רעבים והריח של הדם – "
"סלחי לי בבקשה," קטע אותי האיש. "אני צריך לגשת לנוחיות."
"בטח. אתה נראה קצת ירוק. בטח מחלת טיסה. חברה שלי טאבי חטפה את זה ממש קשה. אני מקווה שתרגיש יותר טוב, כי רציתי לשאול אם בא לך להצטרף אליי הערב. יש איזו קבוצה של אנשי-זאב בפיטסבורג. הם עורכים יללה גדולה הערב. אני פוגשת את צ'ייס שם. הוא בערך החבר שלי, אבל הוא הולך לשני הכיוונים, שתדע, והוא ממש חמוד. נראה לי שהוא ימצא חן בעיניך."
האיש מלמל משהו וזינק אל המעבר מהר מכפי שאפשר היה לצפות ממישהו שנראה כאילו לא עבר את מהירות ההליכה מאז התיכון.
"חכה שאני אספר לך על היללה הגדולה," קראתי אחריו. "הם כאלה מגניבים."
אחרי עשר דקות הוא עדיין לא חזר. ממש חבל. מחלת טיסה יכולה להיות משהו ממש מזוויע.
חזרתי לקרוא; believe.com הוא אתר שמוכר מידע על הלא-טבעי, מין איביי של העל-טבעי. מפחיד שדברים כאלה קיימים. מפחיד עוד יותר שהם רווחיים; ל-believe.com יש קטגוריה שלמה שמוקדשת למכירות פומביות של שברים מהריסות של ספינות חלל, ובספירה האחרונה היו בו 320 פריטים למכירה. אנשי זאב אפילו לא הצדיקו סיווג נפרד. הם הוכנסו לחבילה של "זומבים, אנשי-זאב ותופעות דמוניות שונות אחרות." תופעות דמוניות שונות? החלק של "דמוניות" קצת פגע. אני לא דמונית. טוב, אולי לא נחמד כל-כך להבריח איזה ביש-מזל מהמושב שלו במטוס, אבל זה בהחלט לא דמוני. תופעה דמונית אחרת כבר הייתה דוחפת אותו החוצה מדלת החירום. אני כמעט לגמרי לא התפתיתי לעשות את זה.
כן, אני אשת-זאב, כבר מגיל עשרים, לפני כמעט שתים-עשרה שנים. שלא כמוני, רוב אנשי-הזאב נולדים אנשי-זאב, אם כי הם לא יכולים לשנות צורה עד גיל בגרות. הגן עובר מאב לבנו – אין כניסה לבנות. הדרך היחידה שאישה יכולה להפוך לאשת-זאב היא להינשך על-ידי איש-זאב ולשרוד. זה נדיר, לא החלק של הנשיכה אלא החלק של השרידה. נשארתי בחיים בעיקר כי הלהקה אימצה אותי – וזה בדיוק כמו שזה נשמע: מבנה חברתי שמבוסס על להקת הזאבים, עם אלפא, טריטוריה מוגנת וכללים מוגדרים היטב שהראשון ביניהם הוא שלא הורגים בני אדם אם זה לא לגמרי הכרחי. אם תופס אותנו רעב, אנחנו נכנסים לדרייב-אין של מזון מהיר כמו כל אחד אחר. אנשי-זאב שאינם מהלהקה, שלהם אנחנו קוראים משוטטים, אוכלים בני אדם כי הם לא טורחים להיאבק בדחף לצוד ולהרוג ובני אדם הם היעד הזמין ביותר. זאבי הלהקה צדים איילות וארנבות. כן, הרגתי ואכלתי את במבי ות'אמפר. לפעמים שאלתי את עצמי אם לבני אדם זה לא ייראה מזעזע יותר, בעולם שבו כלב שנזרק ממכונית זוכה לחשיפה נרחבת יותר בתקשורת מאשר ילדים שנרצחו. אבל אני סוטה מהנושא.
כחלק מהלהקה אני חיה עם האלפא – ג'רמי דאנוורס – וקלייטון דאנוורס, בנו המאומץ/שומר הראש/הסגן שלו, שהוא גם בן זוגי/המאהב שלי/מארת חיי... אבל זה כבר מתחיל להסתבך. נחזור לעניין. כמו כולם בלהקה, יש לי אחריות. אחד מתפקידיי הוא לעקוב באינטרנט אחר עדויות לכך שמשוטט כלשהו מושך אליו תשומת לב. אחד המקומות שאני מחפשת בהם הוא believe.com, אם כי רק לעתים רחוקות אני מוצאת משהו שראוי ליותר מאשר רפרוף מהיר. בפברואר שעבר בדקתי משהו בג'ורג'יה, לא כל-כך מפני שהסיפור עורר פעמוני אזעקה רציניים, אלא מפני שמדינת ניו-יורק הייתה בעיצומה של סופת שלגים שנמשכה שבוע וכל מקום מדרום למדינות קרוליינה נשמע כמו גן עדן.
הפרסום שקראתי כעת היה שונה. הוא עורר פעמוני אזעקה רמים כל-כך עד שברגע שקראתי אותו ביום שלישי השארתי הודעה למוכרת וקבעתי איתה פגישה בפיטסבורג ביום שישי, כשאני מחכה שלושה ימים רק כדי לא להיראות להוטה מדי.
בפרסום נכתב: "אנשי-זאב. מידע בעל ערך למכירה. למאמינים אמיתיים בלבד. שני חסרי בית שנהרגו בפניקס ב-1993-4. נחשבו בתחילה לקורבנות של כלבים. גרון קרוע. הגופות נאכלו חלקית. טביעה כלבית גדולה ליד הגופה השנייה. כל הטביעות האחרות נוגבו (כלבים מסודרים מאוד?). זואולוג זיהה את הטביעה כזאב גדול מאוד. המשטרה חקרה גני חיות מקומיים והגיעה למסקנה שהזואולוג טעה. הקורבן השלישי הייתה זונה. אמרה לשותפה שקיבלה הזמנה ללילה שלם. נמצאה מתה אחרי שלושה ימים. דפוס תואם את הקורבנות הקודמים. השותפה הובילה את המשטרה לחדר מלון ששימש את הקורבן. בחדר נמצאו ראיות לדם שנוקה. המשטרה לא מעוניינת לשנות את המוקד לרוצח אנושי. החליטה שהקורבן השלישי היא מקרה של רוצח חקיין. התיק נשאר פתוח. כל הפרטים ברשומות הציבוריות. בדקו את האריזונה רפאבליק לאימות. בידי המוכרת מידע נוסף. גם העיתונות מוזמנת."
סיפור מרתק. ונכון לחלוטין. ג'רמי היה אחראי לבדיקת הדיווחים העיתונאיים על טריפות ופעילות אנשי-זאב פוטנציאלית אחרת. המקרה הראשון לא הגיע לעיתונים – הומלס אחד שמת הוא לא חדשות. יצאתי לחקור והגעתי מאוחר מכדי לעזור לקורבן השלישי, אבל כן הספקתי לוודא שלא יהיה רביעי. המשוטט האשם היה קבור תחת שני מטר של חול מדברי. הלהקה לא התייחסה בעדינות להורגי אדם.
חקירת המשטרה לא הדאיגה אותנו. על-פי ניסיוני, חוקרי רצח הם טיפוסים חכמים, די פיקחים כדי לדעת שאין כזה דבר אנשי-זאב. אם הם מוצאים טריפה עם סימנים כלביים, הם רואים הריגה בידי כלב. אם הם מוצאים טריפה עם סימנים אנושיים, הם רואים רצח של פסיכופת. אם הם מוצאים טריפה עם סימנים אנושיים וכלביים כאחד, הם רואים פסיכופת עם כלב או זירת רצח שכלב התעסק עם הראיות בה. הם לעולם, לעולם לא רואים גופה אכולה חלקית, טביעות רגל ופרוות כלב ואומרים, "אלוהים אדירים, יש לנו פה איש-זאב!" אפילו הפסיכים שמאמינים באנשי-זאב לא רואים מקרי רצח כאלה כהריגות של אנשי-זאב. הם עסוקים מדי בחיפוש אחרי חיות מוטרפות, אנושיות-למחצה שמייללות אל הירח המלא, חוטפות תינוקות מעריסתם ומשאירות טביעות המשתנות באופן מסתורי מכפות זאב לטביעות רגל. לכן כשאני קוראת משהו כזה, בהכרח אני מתחילה לחשוש ולתהות איזה מידע אחר יש בידי המוכר.
גם החלק של "העיתונות מוזמנת" הדאיג אותי. כמעט כל הפרסומים ב-believe.com נגמרים ב"לא לעיתונות." אם כי המוכרים מעמידים פנים שהאזהרה נועדה לדחות עיתונאי צהובונים שיעשו מהסיפורים שלהם חוכא ואטלולא, מה שמדאיג אותם באמת הוא עיתונאים אמיתיים שיצוצו וישפילו אותם. כשיצאתי לחקור טענות כאלה בדרך כלל התחזיתי לחברה באגודה על-טבעית. הפעם, מכיוון שלמוכרת אין בעיה עם העיתונות, העמדתי פנים שאני עיתונאית, מה שלא היה עד כדי כך רחוק מהאמת לאור העובדה שזה המקצוע שלי, גם אם התחום הרגיל שלי הוא כתבות פרילאנס על הפוליטיקה הקנדית שלא כוללות לעולם אזכור כלשהו לתופעות דמוניות, גם אם זה היה יכול להסביר את עלייתם של הניאו-שמרנים.


בפיטסבורג תפסתי מונית, נרשמתי במלון, השארתי את החפצים ויצאתי לפגישה. הייתי אמורה להיפגש עם המוכרת – גברת ווינטרבורן – מחוץ למקום בשם טי פור טו. זה היה בדיוק כמו שזה נשמע, בית תה מתחנחן המציע תה מנחה וארוחות קלות. החזית הייתה עשויה מלבנים מסוידות עם עיטורים בוורוד בהיר ובתכלת מאובק. שורות של קומקומים עתיקים עיטרו את אדני החלונות. בפנים היו שולחני ביסטרו קטנטנים עם מפות פשתן לבנות וכיסאות מברזל מחושל. ואז, אחרי כל המאמץ שהושקע כדי להפוך את המקום למתקתק-מבחיל ככל האפשר, מישהו תקע בחלון הראווה קרטון כתוב בטוּש המבשר לעוברים והשבים שבמקום יש גם קפה, אספרסו, הפוך ו"משקאות קפה אחרים".
גברת ווינטרבורן הבטיחה לפגוש אותי מול המקום בשלוש וחצי. הגעתי בשלוש שלושים וחמש, הצצתי פנימה ולא ראיתי איש ממתין, ולכן יצאתי שוב. ההשתהות בחזיתו של בית תה לא דומה להסתופפות מול בית קפה. אחרי כמה דקות האנשים בפנים התחילו לנעוץ מבטים. מלצרית יצאה ושאלה אם היא יכולה "לעזור לי." הבהרתי לה שאני מחכה למישהי, למקרה שחשבה בטעות שאני משוטטת שמנסה להשיג לחמניות שנשארו מיותמות.
בשעה ארבע התקרבה אישה צעירה. כשהסתובבתי, היא חייכה. היא לא הייתה גבוהה במיוחד, חמישה-עשר סנטימטרים פחות מהמטר שבעים וחמש שלי. כנראה בתחילת שנות העשרים שלה. שיער חום מתולתל ארוך, תווי פנים רגילים ועיניים ירוקות – אישה צעירה מהסוג שיתואר לרוב כ"חמודה", אותו תיאור כוללני שפירושו שהיא לא יפהפייה אבל שאין בה שום דבר שיעביר אותה אל ממלכת הכיעור. היא הרכיבה משקפי שמש וחבשה כובע בעל שוליים ולבשה שמלה קיצית המחמיאה לגזרה מהסוג שגברים אוהבים ונשים שונאות, הקימורים המלאים שזוכים לביזוי שכזה בעולם של דיאטת ג'ני קרייג וסלים פאסט.
"אלנה?" היא שאלה, בקול קונטרה-אלט עמוק. "אלנה... אנדרוז?"
"אה – כן," אמרתי. "גברת ווינטרבורן?"
היא חייכה. "אחת מהן. אני פייג'. הדודה שלי תגיע בקרוב. הקדמת."
"לא," אמרתי והחזרתי לה חיוך במלוא העוצמה. "את איחרת."
היא מצמצה מכיוון שהבוטות שלי ערערה את שיווי משקלה. "לא היינו אמורות להיפגש בארבע וחצי?"
"שלוש וחצי."
"הייתי בטוחה – "
שלפתי את תדפיס תכתובת האימייל שלנו מכיסי.
"אה," היא אמרה לאחר מבט מהיר. "שלוש וחצי. אני כל-כך מצטערת. בטח כתבתי את זה לא נכון. אז אני שמחה שהקדמתי. כדאי שאני אתקשר לדודה ואודיע לה"
כשהוציא טלפון מארנקה התרחקתי כדי לתת לה פרטיות, אם כי חוש השמיעה המוגבר שלי אפשר לי לשמוע את השיחה השקטה גם ממרחק של מאה צעדים. דרך הטלפון שמעתי אישה מבוגרת נאנחת. היא הבטיחה להצטרף אלינו מהר ככל האפשר וביקשה – הזהירה? – את אחייניתה לא להתחיל בלעדיה.
"טוב," אמרה פייג' כשכיבתה את הטלפון. "אני שוב מתנצלת, גברת אנדרוז. אפשר לקרוא לך אלנה?"
"בבקשה. שנחכה בפנים?"
"למעשה, זה מקום גרוע לדבר כזה. דודה רות ואני שתינו פה קפה הבוקר. האוכל נהדר, אבל המקום ממש שקט מדי. אפשר לשמוע שיחות מעבר לחדר. כנראה היינו צריכות לדעת את זה מראש, אבל אין לנו הרבה ניסיון בדברים כאלה."
"לא?"
היא צחקה, צחוק גרוני. "אני מתארת לעצמי שאת שומעת את זה הרבה. אנשים שלא רוצים להודות שהם בקטעים כאלה. אנחנו בקטע. אני לא מכחישה את זה. אבל זו ה... איך היית מגדירה את זה? מכירה? המכירה הראשונה שלנו. בכל אופן, מכיוון שבית התה התברר כבחירה גרועה, הזמנו כמה מנות ולקחנו אותן למלון. נערוך את הפגישה שם."
"מלון?" חשבתי שהיא גרה בפיטסבורג. המוכרים בדרך כלל מארגנים פגישות בעירם.
"זה במרחק כמה רחובות. לא רחוק. פרטיות מובטחת."
פעמוני אזעקה גדולים כאן. כל אישה, אפילו מאותגרת מבחינה נשית כמוני, יודעת שאסור לה להיכנס ככה סתם לחדר מלון של זרים. זה היה כמו סרט אימה שבו הגיבורה נכנסת לבד לבית נטוש אחרי שכל החברים שלה מתים מוות מחריד והקהל יושב במקומו וצועק, "אל תיכנסי לשם, חתיכת מטומטמת!" טוב, אני הייתי זאת שצועקת, "תיכנסי, אבל קחי איתך את העוזי!" זה דבר אחד להיכנס לסכנה בעיניים פקוחות; זה דבר אחר להיכנס כשאת לא חמושה. למזלי הייתי חמושה בכוח של סופרגירל. ואם זה לא מספיק, הופעת הקלרק קנט שלי הייתה מלווה בניבים ובטפרים. מבט אחד באישה הזאת, בקושי מטר חמישים וחמש, כמעט עשר שנים פחות ממני, גילה לי שאין לי ממה לדאוג. כמובן, הייתי חייבת להעמיד פנים שזה מדאיג אותי. זה היה צפוי.
"אה, טוב..." אמרתי והעפתי מבט מעבר לכתפי. "הייתי מעדיפה מקום ציבורי. לא אישי..."
"לא לקחתי את זה אישית," היא אמרה. "אבל כל הדברים שלי במלון. מה דעתך שנקפוץ לשם, ואם עדיין לא תרגישי נוח ניקח את החפצים, ניפגש עם הדודה שלי ונלך למקום אחר. הולך?"
"נראה לי שכן," אמרתי, והלכתי אחריה.

יום חמישי, 14 במאי 2015

קדחת דם - פרק ראשון


קדחת דם, קארן מארי מונינג
ספר שני בסדרת קדחת

תרגום: ורד טוכטרמן
עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק


אזהרה! מכיל ספויילרים לספר הראשון - קדחת אפלה.


פתח דבר


לכל אחד מאיתנו יש בעיות קטנות ורגעים של חוסר ביטחון. גם לי. כשהייתי בבית הספר, בכל פעם שהרגשתי חוסר ביטחון לגבי משהו התנחמתי בשתי מחשבות: אני יפה, וההורים שלי אוהבים אותי. בזכות שני אלה, אוכל לשרוד כל דבר.
מאז למדתי להבין כמה חסרת משמעות היא העובדה הראשונה ובאילו מבחנים אכזריים עשויה העובדה השנייה לעמוד. אם כך, מה נשאר? לא המראה שלנו או אלה שאוהבים או שונאים אותנו. לא חדות המחשבה שלנו – שכמו היופי, גם היא מתנת הגנטיקה ולא משהו שהרווחנו – ואפילו לא הדברים שאנחנו אומרים.
מעשינו הם שמגדירים אותנו. הבחירות שלנו. הדברים שאנחנו מתנגדים להם. הדברים שאנחנו מוכנים למות למענם.
שמי מקיילה ליין. אני חושבת. יש הטוענים ששם המשפחה שלי הוא בעצם אוקונור. זה עוד אחד מהדברים שאני לא בטוחה בהם כרגע: מי אני. אם כי כרגע לא דחוף לי לגלות. השאלה מה אני מטרידה אותי מספיק.
אני מאשפורד, ג'ורג'יה. אני חושבת. בזמן האחרון הבנתי שיש לי כמה זיכרונות בעייתיים שאני לא ממש מצליחה לפענח.
אני נמצאת עכשיו באירלנד. כשאחותי אלינה נמצאה מתה בסמטה מטונפת בצד הצפוני של דבלין, המשטרה המקומית סגרה את התיק בזמן שיא ואני טסתי הנה כדי לנסות להשיג צדק.
בסדר, אולי אני לא עד כדי כך טהורה.
הסיבה שבאמת באתי לכאן הייתה נקמה. ועכשיו, אחרי כל מה שראיתי, אני רוצה את הנקמה הזאת עוד יותר.
בעבר חשבתי שאחותי ואני בסך הכול שתי בנות דרומיות נחמדות ושבתוך כמה שנים נתחתן, נלד ילדים וניכנס לשגרת חיים של שתיית תה מתוק על נדנדת המרפסת בצל פריחת המגנוליות, ונגדל את ילדינו ביחד קרוב לאימא ולאבא וזו לזו.
ואז גיליתי שאלינה ואני איננו נצר לגזע דרומי טוב ונקי כי אם לשושלת קלטית עתיקה של רואי-שי רבי עוצמה, אנשים שיכולים לראות את בני הפיות, גזע מבעית של יצורים שלא מהעולם הזה שחיים בקרבנו בחשאי כבר אלפי שנים, עטופים באשליות ובשקרים. בני הפיות, החיים תחת שלטונה הרופף של מלכתם ומצייתים באופן רופף עוד יותר לברית שמעטים תומכים בה ורבים מתעלמים ממנה, רואים בבני האדם טרף כבר אלפי שנים.
נאמר עליי שאני אחת מרואי-השי רבי העוצמה ביותר שנולדו מעולם. לא רק שאני רואה את בני הפיות אני גם יכולה לחוש בשרידי הקודש שלהם, החפצים האוצרים את קסמם הקטלני ורב העוצמה ביותר.
אני יכולה למצוא אותם.
אני יכולה להשתמש בהם.
כבר מצאתי את חנית לוּיִן המיתולוגית, אחת משני כלי הנשק היחידים המסוגלים להרוג בן פיות בן אלמוות. אני גם לֵית – יצור אנושי שיכול להקפיא באופן זמני בן פיות ולבטל את כוחו במגע יד פשוט. זה עוזר לי לכסח אותם כשזה נחוץ, ובזמן האחרון זה נחוץ כמעט כל הזמן.
העולם שלי החל להתפרק כשאחותי מתה, ולא הפסיק מאז. ולא רק העולם שלי בצרות; גם העולם שלכם.
החומות בין בני האדם לבני הפיות קורסות.
אני לא יודעת למה או איך. אני רק יודעת שזה קורה. אני יודעת את זה בדם רואת-השי שלי. ברוח פיות אפלה הנושבת בימים אלה אני מרגישה את צריבתה המתכתית של מלחמה איומה, עקובה מדם הולכת וקרבה. אני שומעת מרחוק קול רעם של פרסות מושחזות להבים של סוסי פיות החגים בקוצר רוח, מוכנים להסתער עלינו בציד הפרא העתיק והאסור.
אני יודעת מי הרג את אחותי. בהיתי בעיניו הרצחניות של זה שפיתה, ניצל והשמיד אותה. הוא לא בדיוק בן פיות ולא בדיוק בן אדם, מכנה את עצמו "שליט עליון", ועוסק בפתיחת שערים בין העולמות, שערים המעבירים אנסילי אל עולמנו.
בני הפיות מפולגים בין שתי חצרות יריבות שלכל אחת מהן בית מלוכה וקאסטות משלה: חצר האור, הסילי, וחצר החושך, האנסילי. ושכל עניין האור והחושך לא יטעה אתכם: שניהם קטלניים. החלק המפחיד הוא שבעיני הסילי אחיהם האפלים, האנסילי, נתעבים כל-כך עד שהם בעצמם כלאו אותם לפני כמה מאות עידנים. כשבן פיות אחד פוחד מבן פיות אחר, אתם יודעים שיש לכם בעיה.
עכשיו השליט העליון משחרר את האפלים והמסוכנים שבאויבינו, משלח אותם בעולמנו ומלמד אותם להסתנן לחברתנו. כשהמפלצות הללו מתהלכות ברחובות שלנו, אתם רואים רק את "מקסם השווא" שהם מפיצים: אשליה של אישה, גבר או ילד אנושיים ויפהפיים.
אני רואה מה הם באמת.
אין לי ספק שהייתי מתה ממש כמו אחותי זמן קצר אחרי שהגעתי לדבלין, אילולא נקלעתי בטעות לחנות ספרים בבעלותו של ג'ריקו בארונס המסתורי. אין לי מושג מיהו ומהו, או מה הוא מחפש, אבל הוא יודע על מה שאני ועל המתרחש בעולם יותר מכל אדם אחר שהכרתי מימיי, ואני זקוקה לידע הזה.
כשלא היה לי מקום אחר ללכת אליו ג'ריקו בארונס אסף אותי, לימד אותי, פקח את עיניי ועזר לי לשרוד. נכון, הוא לא עשה את זה בדרך נחמדה במיוחד, אבל אני כבר לא מקפידה כל-כך על הדרכים שבהן אני שורדת, כל עוד אני שורדת.
עברתי לחנות הספרים שלו מפני שהיה בטוח יותר שם מאשר בחדר הזול שלי באכסניה. החנות מוגנת היטב נגד רוב אויביי בקסמי מגן ובמגוון תכסיסים מרושעים וניצבת כמבצר בשולי האזור שאני  מכנה האזור האפל: שכונה שהשתלטו עליה צללים, אנסילי חסרי צורה שמשגשגים בחשכה וניזונים מבני אדם.
בארונס ואני יצרנו ברית לא נוחה המבוססת על צורך הדדי: שנינו רוצים את השיסא דוּ – ספר בן מיליון שנה העוסק בקסם השחור ביותר שניתן להעלות על הדעת, שנאמר עליו כי נכתב על-ידי מלך האנסילי עצמו וכי הוא כולל את המפתח לשליטה הן בעולם הפיות והן בעולם האדם.
אני רוצה אותו כי משאלתה האחרונה של אלינה הייתה שאמצא אותו, ואני חושדת שהמפתח להצלת עולמנו נמצא בו.
הוא רוצה אותו כי הוא אומר שהוא אוסף ספרים. בטח.
גם כל האחרים שפגשתי מנסים להשיג אותו. המצוד מסוכן, ומה שמונח על הכף הוא עצום.
אני מסוגלת לחוש בקרבתו של השיסא דוּ מפני שהוא חפץ עוצמה של בני הפיות. בארונס לא מסוגל לכך. אבל הוא יודע איפה לחפש אותו, ואני לא יודעת. ולכן כעת אנחנו שותפים לפשע שלא בוטחים זה בזה בגרוש.
דבר בחיי המוגנים והמפונקים לא הכין אותי לשבועות האחרונים. שערי הבלונדיני והארוך איננו, כי קיצצתי אותו לשם האלמוניות וצבעתי אותו בגוון כהה. בגדי הפסטל היפים שלי אינם, הוחלפו בצבעים דהויים שלא רואים עליהם דם. למדתי לקלל, לגנוב, לשקר ולהרוג. הותקפתי בידי בן פיות מסוג "מות-תאווה" שגרם לי להתפשט בפומבי, לא פעם אחת כי אם פעמיים. גיליתי שאני מאומצת. כמעט נהרגתי.
לצדו של בארונס שדדתי מאפיונר ואת כנופייתו והובלתי אותם אל מותם. לחמתי בעשרות אנסילי והרגתי אותם. נלחמתי בערפד מאלוּש בקרב עקוב מדם בהשתתפות השליט העליון עצמו.
בחודש קצר אחד הספקתי לעצבן כמעט כל יצור בעל כוחות קסם בעיר הזאת. מחצית מאלה שאני פוגשת רוצים שאמות; האחרים רוצים לנצל אותי כדי למצוא את השיסא דוּ הקטלני והנחשק.
אני מתארת לעצמי שיכולתי לברוח הביתה. לנסות לשכוח. לנסות להתחבא. ואז אני חושבת על אלינה, על המוות שלה.
פניה צפים בעיני רוחי – הפנים שהכרתי טוב כמו פניי; היא הייתה לא רק אחותי אלא גם חברתי הטובה ביותר – ואני כמעט שומעת אותה אומרת: בטח, מיני – תברחי לאשפורד ותסתכני בכך שתמשכי לשם מפלצות כמו מאלוש, בן פיות קוטל במין או איזה אנסילי אחר? תסתכני בזה שכמה צללים יתפסו טרמפ במטען שלך ויטרפו את הרחובות המקסימים והפסטורליים של ילדותנו, פנס רחוב שרוף אחד אחרי קודמו? כשתראי את הבית שלנו הופך לאזור אפל, איך תרגישי, מק?
עוד לפני שקולה מתפוגג, אני יודעת שאני כאן עד הסוף.
עד שאחד מהצדדים ימות -  הם או אני.
אני אנקום את מותה של אלינה.



אחת

"קשה לאתר אותך, גברת ליין," אמר המפקח אודאפי כשפתחתי את דלת הכניסה מרובת השמשות המגולפות של "בארונס ספרים ואביזרים".
חנות הספרים הקלאסית והמרשימה הייתה ביתי הרחק מהבית, בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא, וחרף האבזור המפואר שלה, השטיחים היקרים והאוסף שאין לו סוף של חומר קריאה סוג אל"ף, זה לא מצא חן בעיניי. גם הכלוב הנוח ביותר הוא עדיין כלוב.
הוא התבונן בי במבט חד כשהגחתי מאחורי הדלת ונגליתי לעין, וסקר את זרועי ואצבעותיי המקובעות, את התפרים שבשפתי ואת החבורות הדוהות בגוני סגול וצהוב שהחלו סביב עיני הימנית ונמשכו עד לבסיס לסתי. הוא זקף גבה אבל לא אמר דבר.
מזג האוויר בחוץ היה מחריד, וכל עוד הדלת הייתה פתוחה הייתי קרובה אליו יותר מדי. כבר ימים שלמים ירד גשם ללא הפסקה, מבול מדכא שדקר אותי בטיפות חדות הנישאות ברוח גם אל המקום שעמדתי בו, נסתרת מתחת לקמרון הנתמך בעמודים בכניסה המרהיבה של חנות הספרים. השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר יום ראשון, אבל היום היה מעונן וחשוך כל-כך עד כי פנסי הרחוב עדיין דלקו. למרות אורם הצהוב הקודר, בקושי הצלחתי לראות את קווי המתאר של החנויות מעבר לרחוב מבעד לערפל הסמיך כמרק.
נסוגותי לאחור והנחתי למפקח להיכנס. משבי אוויר צונן נכנסו בעקבותיו.
סגרתי את הדלת וחזרתי לאזור השיחה שליד האח שם ישבתי קודם לכן וקראתי, עטופה בשמיכה על הספה. חדר השינה השאול שלי היה בקומה העליונה, אבל בסופי השבוע כשחנות הספרים סגורה אני הופכת את הקומה הראשונה, עם גומחות הקריאה החמימות שלה ועם האחים המעוטרות באמייל לטרקליני הפרטי. העדפותיי באשר לחומר קריאה נעשו מעט חריגות  בזמן האחרון. מתוך מודעוּת חדה לנוכחותו של אודאפי מאחוריי, דחפתי בהצנע בבהונותיי כמה מהספרים המוזרים יותר שקראתי מתחת לארון מזכרות נאה. האנשים הקטנים: אגדה או עובדה? ובעקבותיו ערפדים למתחילים ועוצמה אלוהית: תולדותיהם של חפצי עוצמה מקודשים.
"מזג אוויר נורא," הוא ציין, ניגש אל האח וחימם את ידיו מול להבות הגז המלחששות.
הסכמתי איתו בהתלהבות שאולי הייתה רבה מכפי שעובדה זו הייתה ראויה לה, אבל המבול הבלתי פוסק בחוץ עלה לי על העצבים. עוד כמה ימים כאלה ואתחיל לבנות תיבה. שמעתי שבאירלנד יורד הרבה גשם, אבל "כל הזמן" זה קצת יותר מ"הרבה", במילון שלי. מאחר שהועתקתי לשם בניגוד לרצוני והייתי תיירת חסרת התלהבות וחולת געגועים הביתה, טעיתי ובדקתי הבוקר מה מזג האוויר בבית, באשפורד. בג'ורג'יה היו שלושים וחמש מעלות יוקדות תחת שמים כחולים – עוד יום שמש פורח ומושלם בלב הדרום. בשעות הקרובות החברות שלי יֵצאו אל אחד האגמים החביבים עלינו כדי לספוג את השמש, לסקור את הבנים השווים ולעלעל במגזיני האופנה האחרונים.
הטמפרטורה כאן בדבלין הייתה עשר מעלות שלמות, והיה לח כל-כך עד שאפשר היה לחשוב שהיא חצי מזה.
בלי שמש. בלי בנים שווים. והדאגה האופנתית היחידה שלי הייתה לוודא שהבגדים שלי רחבים מספיק כדי להסתיר בהם כלי נשק. גם בחנות הספרים הבטוחה יחסית נשאתי עליי שני פנסים, זוג מספריים וראש חנית קטלני באורך שלושים סנטימטרים שקצהו עטוף בקפידה בנייר אלומיניום מכודר. פיזרתי עוד עשרות פנסים ופריטים שונים שעשויים לשמש כלי נשק בארבע קומותיה של חנות הספרים. גם הסתרתי כמה צלבים ובקבוקי מים קדושים במקומות מסתור שונים. בארונס היה צוחק עליי אילו ידע.
אפשר היה לתהות אם אני מצפה ללגיון מהגיהינום.
התשובה היא כן.
"איך מצאת אותי?" שאלתי את המפקח. בפעם האחרונה שדיברתי עם הגארדה לפני שבוע, הוא התעקש שאספק לו דרך ליצור איתי קשר. מסרתי לו את כתובתי הישנה בבית קלרין שם שהיתי זמן קצר כשהגעתי לעיר. אני לא יודעת למה. אני כנראה פשוט לא סומכת על אף אחד. אפילו לא על המשטרה. כאן הטובים והרעים נראו כולם אותו הדבר. תשאלו את אחותי המתה אלינה, שנפלה קורבן לאחד הגברים היפים ביותר שראיתי מימיי, השליט העליון, שהוא במקרה גם אחד המרושעים ביותר.
"אני בלש, גברת ליין," אמר לי אודאפי בחיוך יבש, והבנתי שלא הייתה לו כל כוונה לגלות לי. החיוך נעלם ועיניו הצטמצמו באזהרה מרומזת: אל תשקרי לי, אני אדע.
לא דאגתי. גם בארונס אמר לי פעם אותו הדבר, ולו יש חושים על-טבעיים רציניים. אם בארונס לא ראה עליי הכול, גם אודאפי לא יצליח בכך. המתנתי ותהיתי מה הביא אותו הנה. הוא הבהיר שמבחינתו המקרה של אחותי הוא בלתי פתיר וכסגור. לצמיתות.
הוא התרחק מהאח ושמט את התרמיל התלוי על כתפו על השולחן בינינו. מפות נשפכו על העץ הממורק.
אף-על-פי שלא הסגרתי דבר, חשתי צמרמורת קרה מפלחת את עמוד השדרה שלי. לא יכולתי עוד לראות מפות כפי שראיתי אותן בעבר: מדריכי נסיעות לא מזיקים לנוסע המבולבל או לתייר האבוד. כעת, כשפרשתי אחת מהן כמעט ציפיתי לגלות חורים מפויחים במקומות שבהם נמצאים האזורים האפלים – אותם גושים מערינו שנפלו מהמפות שלנו, אבדו לטובתם של הצללים הקטלניים. כיום לא מה שהמפות מציגות מדאיג אותי, אלא מה שהן שוכחות להציג.
לפני שבוע דרשתי מאודאפי שיספר לי כל מה שהוא יודע על הרמז שאחותי הותירה בזירת הרצח שלה, מילים ששרטה על אבני המרצפת של הסמטה כששכבה שם וגססה: לה-רוהה 1247.
הוא אמר לי שלא הצליח למצוא כתובת כזאת.
אני הצלחתי.
זה דרש מידה מסוימת של חשיבה מחוץ לקופסה, אבל אני משתפרת בזה עם כל יום שעובר, אם כי אני באמת לא יכולה לזקוף לזכותי את רוב השיפור. קל לחשוב מחוץ לקופסה כשהחיים מפילים עלייך פיל במשקל שני טון. שהרי מהי הקופסה הזאת אם לא האמונות שאנחנו בוחרים להחזיק בהן לגבי העולם כדי להרגיש בטוחים? הקופסה שלי הייתה עכשיו שטוחה ושימושית כמו מטרייה עשויה ממחטות נייר בכל הגשם הזה.
אודאפי התיישב לצדי על הספה, בעדינות יחסית לגבר בעל משקל עודף גבוה כל-כך. "אני יודע מה את חושבת עליי," הוא אמר.
כשעמדתי למחות בנימוס – קשה עד בלתי אפשרי להיפטר מנימוסים דרומיים טובים – הוא נופף אליי במה שאימא שלי מכנה "נפנוף שָׁה".
"אני עושה את העבודה הזאת כבר עשרים ושתיים שנים, גברת ליין. אני יודע מה מרגישות משפחות של תיקי רצח סגורים כשהן מסתכלות בי. כאב. כעס." הוא צחק צחוק יבש. "האמונה שאני בטח מטומטם חסר יכולת שמבזבז יותר מדי זמן בפאבים ומעט מדי זמן בעבודה, או שיקיריהם היו נחים בשלווה אילו רק הצדק היה נעשה והרוצח היה נרקב בכלא."
להירקב בכלא היה גורל טוב מדי לרוצחה של אחותי. חוץ מזה, לא הייתי בטוחה שקיים תא כלא שיכול לבלום אותו. ייתכן שמנהיג האנסילי בגלימותיו הארגמניות יוכל לצייר סימנים על הרצפה, לחבוט במטהו ולהיעלם מבעד לשער שיופיע מיד לשירותו. בארונס אמנם הזהיר אותי שלא להניח דבר, אבל לא ראיתי כל סיבה לפקפק בכך שהשליט העליון אחראי למותה של אחותי.
אודאפי שתק לרגע, אולי כדי לתת לי הזדמנות לסתור את דבריו. לא סתרתי אותם. הוא צדק. הרגשתי את כל הדברים האלה ויותר מכך, אבל אם לשקול את כתמי הריבה על עניבתו ואת העודף התלוי מעל חגורתו כראיות נסיבתיות, הרשעתי אותו בשוטטות יתר במאפיות ובבתי קפה, לא בפאבים.
הוא הרים מהשולחן שתי מפות של דבלין והגיש לי אותן. הבטתי בו בתהייה.
"זאת שלמעלה היא מהשנה שעברה. זו שמתחתיה פורסמה שבע שנים קודם לכן."
משכתי בכתפיי. "נו?" לפני כמה שבועות הייתי מתלהבת מכל עזרה שיכולתי לקבל מהגארדה. עכשיו שידעתי על האזור האפל השוכן ליד בארונס ספרים ואביזרים – אותה ארץ הפקר נוראה שבה מצאתי את רחוב לה-רוהה 1247, עברתי עימות אלים מול השליט העליון וכמעט נהרגתי – רציתי להרחיק את המשטרה מחיי ככל שאוכל. לא רציתי עוד מקרי מוות על מצפוני. הגארדה לא יכלה לעזור לי בשום דרך. רק רואה-שי יכול לראות את המפלצות שהשתלטו על השכונה הנטושה והפכו אותה למלכודת מוות. האדם הממוצע לא יֵדע שהוא בסכנה עד שיהיה שקוע במתים עד הברכיים.
"מצאתי את רחוב לה-רוהה 1247 שלך, גברת ליין. הוא במפה שפורסמה לפני שבע שנים. למרבה הפלא הוא לא מופיע במפה שפורסמה בשנה שעברה. גם גרנד ווק, גוש בתים אחד מהחנות הזאת, לא מופיע במפה החדשה. גם לא רחוב קונלי, גוש אחד מעבר לזה. אני יודע. הלכתי לשם לפני שבאתי לפגוש אותך."
אוי, אלוהים, הוא נכנס הבוקר לאזור אפל? היום בקושי היה בהיר מספיק לאלץ את הצללים להסתתר במקום שהיצורים המרושעים מסתתרים בו! אם הסערה הייתה מביאה איתה ולו ענן סמיך אחד נוסף שיסתיר את השמים, האמיצים שבאותם מקיזי חיים היו עלולים להעז לצאת ביום כדי לזכות בארוחת הפתעה אנושית. אודאפי רקד ריקוד צמוד עם המוות, ואפילו לא ידע זאת!
המפקח, שלא חשד במאום, נופף בידו לעבר ערמת המפות. נראה שמישהו הרבה לבחון אותן. אחת מהן נראתה כאילו נמעכה לכדור מתוך זעזוע או אולי חוסר אמון זועם, ולאחר מכן הוחלקה מחדש. הרגשות האלה לא היו זרים לי. "למעשה, גברת ליין," המשיך אודאפי, "אף אחד מהרחובות שהזכרתי כרגע לא מופיע בשום מפה שהתפרסמה בזמן האחרון."
הסתכלתי בו במבט תהייה מושלם. "מה אתה אומר, מפקח? העירייה שינתה את שמות הרחובות בחלק הזה של דבלין? בגלל זה הם לא מופיעים במפות החדשות?"
פניו נקפצו ומבטו התנתק ממבטי. "אף אחד לא שינה את שמות הרחובות," הוא נהם. "אלא אם כן עשו את זה בלי להודיע לאף אחד מבעלי הסמכות." הוא החזיר לי מבט נוקב. "חשבתי שאולי יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי, גברת ליין. משהו שעשוי להישמע קצת... לא שגרתי?"
אז ראיתי זאת, בעיניו. בזמן האחרון קרה למפקח משהו ששינה את המערך המחשבתי שלו מן היסוד. לא היה לי מושג מה טלטל את הבלש המנוסה, העמוס והדבק בעובדות עד שנטש את השקפת עולמו הפרגמטית, אבל עכשיו גם הוא חשב מחוץ לקופסה.
הייתי חייבת להחזיר אותו לקופסה שלו – ומיד. בעיר הזאת, מחוץ לקופסה היה מקום מסוכן.
חשבתי במהירות. לא היה לי הרבה על מה להתבסס. "מפקח," אמרתי בהמתקה ובריכוך של מבטא ג'ורג'יה שלי, "לובשת דרומיוּת", כמו שאנחנו קוראים לזה בבית, מין חמאה ודבש מילוליים שממסכים את הטעם הלא נעים של כל דבר שאנחנו מורחים אותם עליו, "אני יודעת שאתה בטח חושב שאני מטומטמת אמיתית, אחרי שבאתי הנה ופקפקתי בטכניקות החקירה שלך כשכולם יכולים לראות שאתה מומחה בתחום ולי אין אפילו טיפת הכשרה בענייני בילוש, ואני מעריכה את הסבלנות שגילית כלפיי, אבל אין לי יותר ספקות באשר לחקירה שערכת על מותה של אחותי. אני יודעת שעשית כל מה שיכולת כדי לפתור את החקירה. התכוונתי לקפוץ לדבר איתך לפני שאעזוב, אבל... טוב, האמת היא שהרגשתי קצת נבוכה אחרי המפגשים הקודמים שלנו. חזרתי לסמטה לפני יומיים או שלושה והסתכלתי טוב-טוב מסביב, בלי לבכות ובלי לתת לרגשות שלי לאבד שליטה, והבנתי שאחותי לא השאירה לי שום רמז. אלה היו רק האבל והכעס והמון משאלות לב. מה שלא היו המילים החרוטות בסמטה ההיא, מישהו חרט אותן כבר לפני שנים."
"מה שלא היו המילים החרוטות בסמטה?" חזר אחריי אודאפי בזהירות, וידעתי שהוא נזכר כמה התעקשתי בשבוע שעבר על המילים המדויקות שנחרטו בסמטה ההיא.
"באמת, בקושי הצלחתי לפענח את זה בכלל. זה יכול להיות כל דבר."
"האומנם, גברת ליין?"
"כן. והתכוונתי לומר לך שזה גם לא היה תיק הקוסמטיקה שלה. גם בזה התבלבלתי. אימא אמרה שהיא נתנה לאלינה את התיק הכסוף ושלא היו לו תיפורים. אימא רצתה שנוכל להבדיל ביניהם. כל הזמן התווכחנו מה שייך למי ולמי שייך מה. למען האמת, נאחזתי בקש ואני מצטערת שבזבזתי את זמנך. צדקת כשאמרת לי לארוז, ללכת הביתה ולעזור למשפחה שלי לעבור את התקופה הקשה הזאת."
"אני מבין," הוא אמר לאט וחששתי שהוא באמת מבין – בדיוק מה אני מנסה לעשות.
עובדי ציבור עם יותר מדי עבודה ופחות מדי שכר לא אמורים להשקיע רק בטיפוסים שעושים צרות? אני כבר לא עשיתי צרות, אז למה הוא לא מפנים את המסר ומפסיק להשקיע? התיק של אלינה נסגר עוד לפני שהגעתי, והוא סירב לפתוח אותו מחדש, ועל גופתי הוא יפתח אותו עכשיו. הוא ייהרג!
זנחתי את ההגייה המתוקה מדי. "תראה, מפקח, מה שאני אומרת זה שנכנעתי. אני לא מבקשת ממך או מאף אחד אחר להמשיך בחקירה. אני יודעת שהמחלקה שלך בעומס יתר. אני יודעת שאין עקבות. אני יודעת שהוא לא פתור ומקבלת את העובדה שהתיק של אחותי סגור."
"כמה... בוגר מצדך פתאום, גברת ליין."
"מוות של אחות יכול לגרום לבחורה להתבגר מהר." מה שנכון.
"אז אני מניח שזה אומר שתטוסי הביתה בקרוב."
"מחר," שיקרתי.
"באיזו חברה?"
"קונטיננטל."
"איזו טיסה?"
"אני באמת לא זוכרת. זה כתוב לי איפשהו. למעלה."
"באיזו שעה?"
"אחת-עשרה שלושים וחמש."
"מי הכה אותך?"
מצמצתי וניסיתי למצוא תשובה. הרי לא יכולתי לומר שדקרתי ערפד והוא ניסה להרוג אותי. "נפלתי. במדרגות."
"את צריכה להיזהר. מדרגות עלולות להיות מסוכנות." הוא הסתכל על פני החדר. "איזה מדרגות?"
"הן מאחור."
"איך חטפת בפרצוף? פגעת במעקה?"
"אהא."
"מי זה בארונס?"
"מה?"
"החנות הזאת קרויה בארונס ספרים ואביזרים. לא הצלחתי למצוא ברישומים הציבוריים שום פרט על הבעלים, תאריכי מכירה של הבניין או אפילו רישיון עסק. למעשה, הכתובת הזאת מופיעה במפות שלי אבל מכל בחינה מעשית הבניין לא קיים. אז מי זה בארונס?"
"אני הבעלים של חנות הספרים הזאת. למה?"
קפצתי במקומי והחנקתי בקושי התנשמות. איש חמקמק. הוא עמד ממש מאחורינו, דומם למופת, ידו האחת על גב הספה, שערו הכהה משוך לאחור מפניו, הבעתו יהירה וקרה. שום הפתעה עד כאן. בארונס הוא באמת יהיר וקר. הוא גם עשיר, חזק, מבריק ותעלומה מהלכת. נראה שבעיני רוב הנשים הוא גם סקסי להחריד. למרבה המזל אני לא רוב הנשים. אני לא נדלקת מסכנה. אני נדלקת מגברים עם עמוד שדרה מוסרי חזק. בארונס לא יוכל למצוא את עמוד השדרה המוסרי שלו אפילו בצילום רנטגן.
תהיתי כמה זמן עמד שם. לעולם אי אפשר לדעת איתו.
המפקח קם ונראה נרעש מעט. הוא קלט את גודלו של בארונס, את מגפיו בעלי חרטומי הפלדה, את רצפות העץ. ג'ריקו בארונס הוא גבר גבוה ובעל מבנה חזק. ידעתי שאודאפי תוהה איך זה שלא שמע אותו מתקרב. אני כבר לא מבזבזת זמן בתהיות כאלה. למעשה, כל עוד הוא מחפה עליי אני אמשיך להתעלם מהעובדה שנראה שבארונס לא כבול לחוקי הפיזיקה הרגילים.
"הייתי רוצה לראות מסמכים מזהים," נהם המפקח.
ממש ציפיתי שבארונס יעיף את אודאפי מהחנות. לא הייתה לו שום חובה חוקית לציית ובארונס לא מקבל בשמחה טיפשים. למעשה הוא לא מקבל אותם כלל, מלבדי, וזה רק מפני שהוא צריך שאעזור לו למצוא את השיסא דוּ. לא שאני טיפשה. אם כבר, אשמתי היחידה היא שיש לי אישיות זורחת ושמחה של מישהי שזכתה לילדות מאושרת, הורים אוהבים וקיצים ארוכים של מאווררי תקרה מסתובבים בעצלתיים ודרמות של עיירות קטנות בלב הדרום, מה שאמנם נהדר, אבל בכלל לא מכין אותך לחיים מעבר לכך.
בארונס חייך אל המפקח חיוך זאבי. "כמובן." הוא הוציא ארנק מכיס חליפתו הפנימי. הוא הושיט אותו אבל לא הרפה ממנו. "ושלך, מפקח."
לסתו של אודאפי התהדקה, אבל הוא ציית.
בזמן שהם החליפו מסמכים מזהים, התקרבתי בגנבה אל אודאפי כדי שאוכל להציץ אל תוך ארנקו של בארונס.
האין קץ לפלאות? ממש כמו לאדם אמיתי, היה לו רישיון נהיגה. שיער: שחור. עיניים: חומות. גובה: 1.90 מ'. משקל: 110 ק"ג. תאריך לידה – הוא צוחק? – ליל כל הקדושים. הוא היה בן שלושים ואחת והאות הראשונה בשמו האמצעי היא ז'. לא חשבתי שהוא תורם איברים.
"הכתובת שלך היא תיבה בגלוויי, מר בארונס. שם נולדת?"
פעם שאלתי את בארונס על מוצאו, והוא אמר לי שהוא פִּיקְטִי ובאסקי. גלוויי נמצאת באירלנד, כמה שעות ממערב לדבלין.
"לא."
"איפה?"
"סקוטלנד."
"אתה לא נשמע סקוטי."
"אתה לא נשמע אירי. ובכל זאת אתה שומר על הסדר באירלנד. אבל הרי האנגלים מנסים לדחוף את החוקים שלהם לגרון של השכנים שלהם כבר מאות שנים, נכון, מפקח?"
לאודאפי היה טיק בעין. לא הבחנתי בו קודם לכן. "כמה זמן אתה בדבלין?"
"כמה שנים. ואתה?"
"אני שואל פה את השאלות."
"רק כי אני עומד כאן ומרשה לך."
"אני יכול לקחת אותך לתחנה. אתה מעדיף את זה?"
"נסה." המילה היחידה הזאת התגרתה בגארדה לנסות לעשות את זה, באמצעים הגונים או פסולים. החיוך הנלווה הבטיח שהניסיון ייכשל. תהיתי מה הוא יעשה אם המפקח באמת ינסה. נראה שלמארח המסתורי שלי יש מאגר בלתי נדלה של תכסיסים.
אודאפי הישיר מבט לעיניו של בארונס, והצליח להתמיד בכך זמן רב מכפי שציפיתי. רציתי לומר לו שאין שום בושה בהסבת המבט. לבארונס יש משהו שלכל האחרים אין. אני לא יודעת מה זה, אבל אני מרגישה את זה כל הזמן, במיוחד כשאני עומדת קרוב אליו. מתחת לבגדים היקרים, המבטא שאי אפשר למקם והמעטה המטופח יש משהו שמעולם לא הזדחל ויצא לגמרי מהביצה. הוא לא רצה לצאת. הוא אוהב את הביצה.
המפקח ככל הנראה החליט שחילופי מידע יהיו צעד חכם יותר, או שמא קל יותר. "אני בדבלין מגיל שתים-עשרה. כשאבא שלי מת אימא שלי התחתנה מחדש עם אירי. בצ'סטר יש מישהו שאומר שהוא מכיר אותך, מר בארונס. מישהו בשם ריודן. מצלצל מוכר?"
"גברת ליין, עלי למעלה," אמר בארונס מיד בקול חרישי.
"נוח לי כאן." מיהו ריודן ומה בארונס לא רוצה שאדע?
"למעלה. עכשיו."
הזדעפתי. לא הייתי צריכה להסתכל באודאפי כדי לדעת שהוא בוחן אותי בעניין רב – וברחמים. הוא חשב שלמדרגות שנפלתי בהן קוראים בארונס. אני שונאת רחמים. אהדה היא פחות גרועה. אהדה פירושה, אני מכיר את ההרגשה, נכון שזה חרא? רחמים פירושם שהאדם חושב שהובסתם.
"הוא לא מכה אותי," אמרתי ברוגז. "הייתי הורגת אותו אם כן."
"זה נכון. היא חמת מזג. וגם עקשנית. אבל אנחנו עובדים על זה, נכון, גברת ליין?" בארונס הפנה אליי את חיוכו הזאבי והניד בראשו מעלה לעבר התקרה.
ביום מן הימים אתגרה בבארונס ככל שאוכל כדי לראות מה קורה. אבל אני מתכוונת לחכות קצת, עד שאהיה חזקה יותר. עד שאהיה בטוחה שיש לי קלף מנצח.
אולי מצאתי את עצמי במלחמה הזאת בניגוד לרצוני, אבל אני לומדת לבחור קרבות.

לא ראיתי את בארונס כל שאר היום.
כחיילת נאמנה לחובתה נסוגותי אל השוחות בהתאם לפקודות והתחפרתי בהן. באותן שוחות זכיתי להארה. אנשים מתייחסים אלייך גרוע ככל שאת מרשה להם.
מילת המפתח: מרשה.
יש חריגים לכלל הזה, בעיקר הורים, חברים טובים ובני זוג, אם כי בעבודתי כברמנית בבריקְיארד ראיתי זוגות נשואים שעושים זה לזה בפומבי דברים גרועים יותר מכפי שאני הייתי עושה בפרטיות למישהו שאני לא סובלת. השורה התחתונה היא שרוב העולם יציק לכם ככל שתיתנו לו. בארונס אולי שלח אותי לחדר שלי, אבל אני המטומטמת שהלכה. ממה פחדתי? שיפגע בי, יהרוג אותי? לא ממש. הוא הציל את חיי בשבוע שעבר. הוא צריך אותי. למה הנחתי לו להפחיד אותי?
כעסתי על עצמי. המשכתי להתנהג כמו מקיילה ליין, ברמנית במשרה חלקית, סוגדת לשמש במשרה חלקית ונערת זוהר במשרה מלאה. ההתחככות שלי עם המוות בזמן האחרון הבהירה לי שהבחורה ההיא לא תשרוד כאן, עובדה שהודגשה בהחלט על-ידי עשר ציפורניים שבורות ולא מטופחות. לרוע המזל, עד שזכיתי להארה הזאת וירדתי שוב בסערה, בארונס והמפקח נעלמו.
כדי להחריף את מצב רוחי המחורבן גם כך, האישה שמנהלת את חנות הספרים וממש מתה על בארונס הגיעה. פיונה היא מהממת, שופעת, בתחילת שנות החמישים לחייה וממש לא אוהבת אותי. אני חושדת שאילו ידעה שבארונס נישק אותי בשבוע שעבר היא הייתה אוהבת אותי אפילו פחות. הייתי כמעט חסרת הכרה כשזה קרה, אבל אני זוכרת. אי אפשר לשכוח את זה.
כשהרימה את מבטה מהמספרים שהקישה בסלולארי שלה החלטתי שאולי היא כן יודעת. עיניה שפעו ארס, פיה היה משורבב, מלא בוז ועטור קמטים עדינים. בכל שאיפה מהירה ורדודה, חולצת התחרה שלה רעדה מעל חזה המלא כאילו זה עתה רצה לאיזה מקום בחיפזון רב, או שהיא נתונה במועקה קשה. "מה ג'ריקו עשה פה היום?" היא שאלה ברוגז. "יום ראשון. הוא לא אמור להיות כאן ביום ראשון. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה שהוא יעבור כאן." היא סרקה אותי מכף רגל ועד ראש וחיפשה, נדמה לי, סימנים למפגש אהבים: שיער פרוע, אולי כפתור לא סגור בחולצתי או תחתונים שנשכחו בחיפזון ההתלבשות ונשארו תחובים באחד מרגלי המכנסיים. זה קרה לי פעם. אלינה הצילה אותי לפני שאימא תפסה אותי.
כמעט צחקתי. מפגש אהבים עם בארונס? בחייך.
"מה את עושה כאן?" עניתי לה. עבר זמנה של החיילת הטובה הקטנה. חנות הספרים הייתה סגורה ואיש מהם לא היה אמור להיות כאן ולהרוס לי את היום עוד יותר.
"הייתי בדרך לקצב כשראיתי את ג'ריקו יוצא," היא אמרה בנימה רגוזה. "כמה זמן הוא היה כאן? איפה היית עכשיו? מה עשיתם שניכם לפני שבאתי?" הקנאה צבעה את מילותיה בצבע עז כל-כך עד שציפיתי שנשימתה תגיח מפיה במשבים קטנים וירוקים. כאילו זומנה בידי ההאשמה המרומזת שעסקנו במעשים שהשתיקה יפה להם, הבזיקה בעיני רוחי תמונה של ג'ריקו בארונס עירום – כהה, רודני וללא ספק חייתי לגמרי במיטה.
התמונה הייתה ארוטית במידה מדהימה. זה הטריד אותי וערכתי ספירת ימים זריזה במחשבתי. הייתי בביוץ. זה מסביר. אני מתחרמנת במידה חסרת הבחנה למשך שלושה ימים בזמן הביוץ: ביום שלפני, ביום הביוץ, ביום שאחריו; דרכה הקטנה והערמומית של אימא טבע לוודא שהמין האנושי ישרוד, כנראה. אני מסתכלת על גברים שבדרך כלל לא הייתי מסתכלת עליהם, בפרט אם הם לובשים ג'ינס צמוד. אני תופסת את עצמי מנסה להחליט אם הם מיישרים לשמאל או לימין. אלינה הייתה צוחקת ואומרת שאם את לא מצליחה לזהות, מיני, את לא רוצה לדעת.
אלינה. אלוהים, אני מתגעגעת אליה.
"שום דבר, פיונה," אמרתי. "הייתי למעלה."
היא נעצה לעברי אצבע באוויר ועיניה ברקו במידה מסוכנת, ופתאום פחדתי שהיא תבכה. אם היא תבכה, עמוד השדרה שלי יאבד לגמרי. אני לא מסוגלת לעמוד בבכי של נשים מבוגרות. אני רואה את אימא בכל אחת מהן.
הוקל לי כשהיא נהמה עליי במקום זה. "את חושבת שהוא ריפא את הפצעים שלך כי את חשובה לו? את חושבת שאכפת לו? אין לך שום משמעות בעיניו! את בשום אופן לא מסוגלת להבין את האיש הזה ואת מצבי הרוח שלו. את הצרכים שלו. את התשוקות שלו. את ילדה טיפשה, אנוכית ותמימה," היא לחששה. "לכי הביתה!"
"הייתי שמחה ללכת הביתה," עניתי. "לרוע המזל, אין לי ברירה!"
היא פתחה את פיה אבל לא קלטתי מה היא אומרת כי כבר הסתובבתי ועברתי בטריקה בדלתות המקשרות אל אגף המגורים של החנות, בלי שום חשק להיגרר עמוק יותר לוויכוח שהיא חתרה אליו. השארתי אותה צועקת שגם לה אין ברירה.
עליתי למעלה. אתמול בארונס אמר לי להוריד את הקיבוע. אמרתי לו שעצמות לא מחלימות במהירות כזאת, אבל הזרוע שלי שוב גירדה נורא, ולכן הלכתי לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי והורדתי אותו.
נענעתי בזהירות את מפרק ידי וכיווצתי את כף היד. היה ברור שזרועי כלל לא נשברה, אולי רק נקעה. הרגשתי שהיא שלמה וחזקה מתמיד. קילפתי את קיבועי האצבעות וגיליתי שגם הן במצב מושלם. היה כתם אדום-שחור קלוש על אמת ידי, כמו מריחת דיו. בזמן ששטפתי אותו הפניתי את פניי ימינה ושמאלה במראה וחשבתי שהלוואי שהחבורות שלי היו מחלימות באותה מהירות. רוב חיי עברו עליי כבלונדינית מושכת. עכשיו החזירה לי מבט במראה בחורה מוכה קשות עם שיער שחור קצר.
הפניתי לה עורף.
בזמן ההחלמה בארונס הביא לי מקרר קטן, מהסוג שתלמידי מכללה משתמשים בו במעונות, ומילא אותו בחטיפים. פתחתי פחית שתייה והשתרעתי על המיטה. קראתי וגלשתי באינטרנט בשארית היום, וניסיתי להשכיל בכל העניינים העל-טבעיים שבעשרים ושתיים השנים הראשונות לחיי זלזלתי בהם והתעלמתי מהם.
כבר שבוע שלם המתנתי לבואם של לגיונות הגיהינום. לא הייתי טיפשה מספיק להאמין שההפוגה הקטנה הזאת מעידה על משהו מעבר לשקט שלפני הסערה.
האם מאלוש באמת מת? אף-על-פי שדקרתי את הערפד צהוב העיניים בעימות הקטוע שלי עם השליט העליון והדבר האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את הכרתי מהפציעות שספגתי ממנו בתמורה היה בארונס המטיח אותו בקיר, לא הייתי משוכנעת במותו וגם לא אשתכנע בכך עד שאשמע משהו מהסוגדים בעלי העיניים הריקות שגדשו את אחוזתו הגותית של הערפד בצד הדרומי של דבלין. כעושה דברו של השליט העליון – אף-על-פי שהיה גם משרת בוגדני שהסתיר חפצי עוצמה חזקים ביותר ממנהיג האנסילי – מאלוש ניסה להרוג אותי לפני שאספיק להסגיר את סודו הבזוי. אם הוא עדיין חי, לא היה לי ספק שינסה להרוג אותי שוב, ובהקדם האפשרי.
מאלוש לא היה הדבר היחיד שהדאיג אותי. האם השליט העליון באמת לא מסוגל לעבור את אמצעי המגן העתיקים החקוקים בדם ובאבן סביב חנות הספרים, כפי שהבטיח לי בארונס? מי נהג במכונית שהסיעה את הרוע מעוות המחשבות של השיסא דוּ  על פני חנות הספרים בשבוע שעבר? האם הוא נלקח? מדוע? מה עושים עכשיו כל האנסילי ששחרר באחרונה השליט העליון? ועד כמה בדיוק אני אחראית למעשיהם? האם כשאתה אחד האנשים המעטים שיכולים לעשות משהו בנוגע לבעיה, זה מטיל עליך אחריות לתקן אותה?

לא נרדמתי עד חצות, בדלת חדר שינה נעולה, בחלונות סגורים היטב, באורות דולקים. ברגע שפקחתי את עיניי, ידעתי שמשהו לא בסדר.

***

ניתן לרכוש את הספר במכירה מוקדמת (44 ש"ח במקום 72 ש"ח), עד 03/06/2015 - בחנות המקוונת.