חטיפה, קלי ארמסטרונג
ספר שני בסדרת נשות העולם הנסתר
תרגום: ורד טוכטרמן
עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק
- דמוני -
"בבקשה תגידי לי שאת לא מאמינה בדברים האלה,"
אמר קול לצד כתפי.
הסתכלתי בשכני למושב.
אמצע שנות הארבעים, חליפת עסקים, מחשב נייד, פס בהיר סביב הקמיצה במקום שבו הייתה טבעת
הנישואים לפני שהסיר אותה. טאץ' יפה. מאוד לא מעורר חשד.
"את לא צריכה לקרוא
זבל כזה," הוא אמר וחשף בחיוכו מלוא הפה כתמי קפה. "הוא יהרוס לך את המוח."
הנהנתי, חייכתי בנימוס
וקיוויתי שיסתלק, לפחות ככל שאפשר להסתלק במטוס שטס בגובה כמה אלפי רגל. לאחר מכן חזרתי
לקרוא בדפים שהדפסתי מאתר believe.com.
"באמת כתוב שם
אנשי-זאב?" אמר שותפי למושב. "כמו ניבים ופרווה? מייקל לאנדון? הייתי
איש-זאב מתבגר?"
"מייקל...?"
"אה, סרט ישן.
לפני זמני. וידיאו, את יודעת."
עוד ניד ראש מנומס.
עוד ניסיון לא כל-כך מנומס לחזור לעבוד.
"זה אמיתי?"
שאל שכני למושב. "מישהו מוכר מידע על אנשי-זאב? אנשי-זאב? איזה מין אנשים יקנו
זבל כזה?"
"אני."
הוא השתתק, אצבעו מעל
ניירותיי, מתאמץ לשכנע את עצמו שמישהו יכול להאמין באנשי-זאב בלי להיות לגמרי מטורלל,
לפחות לא אם המישהו הזה הוא אישה, צעירה ותקועה במושב שלידו למשך עוד שעה. החלטתי לעזור.
"בטח," אמרתי
בהצגת הבלונדינית המתנשמת הכי מוצלחת שלי. "אנשי-זאב באופנה עכשיו. ערפדים זה
כל-כך לפני חמש דקות. גותיקה, אוח. אני והחברים שלי ניסינו את זה פעם, אבל כשצבעתי
את השיער לשחור הוא נהיה ירוק."
"זה, אה –
"
"ירוק! אתה קולט?
והבגדים שרצו שנלבש? פשוט מחריד. אז כאילו, צ'ייס, הוא אמר, מה עם אנשי-זאב? שמענו
על קבוצה במיאמי, אז דיברנו איתם והם אמרו שערפדים זה פאסה. אנשי-זאב זה הקטע החדש.
צ'ייס ואני הלכנו לראות אותם, והיו להם תלבושות כאלה, פרווה ושיניים וכאלה, ולבשנו
אותן ולקחנו כדורים והופה, היינו אנשי-זאב."
"אה, באמת?"
הוא אמר, ועיניו מתרוצצות ומחפשות נתיב מילוט. "טוב, אני בטוח – "
"יכולנו לרוץ ולקפוץ
וליילל, ויצאנו לציד, ואחד מהבחורים תפס כזה ארנבת וכאילו, אני יודעת שזה נשמע מגעיל,
אבל היינו כל-כך רעבים והריח של הדם – "
"סלחי לי בבקשה,"
קטע אותי האיש. "אני צריך לגשת לנוחיות."
"בטח. אתה נראה
קצת ירוק. בטח מחלת טיסה. חברה שלי טאבי חטפה את זה ממש קשה. אני מקווה שתרגיש יותר
טוב, כי רציתי לשאול אם בא לך להצטרף אליי הערב. יש איזו קבוצה של אנשי-זאב בפיטסבורג.
הם עורכים יללה גדולה הערב. אני פוגשת את צ'ייס שם. הוא בערך החבר שלי, אבל הוא הולך
לשני הכיוונים, שתדע, והוא ממש חמוד. נראה לי שהוא ימצא חן בעיניך."
האיש מלמל משהו וזינק
אל המעבר מהר מכפי שאפשר היה לצפות ממישהו שנראה כאילו לא עבר את מהירות ההליכה מאז
התיכון.
"חכה שאני אספר
לך על היללה הגדולה," קראתי אחריו. "הם כאלה מגניבים."
אחרי עשר דקות הוא עדיין
לא חזר. ממש חבל. מחלת טיסה יכולה להיות משהו ממש מזוויע.
חזרתי לקרוא; believe.com
הוא אתר שמוכר מידע על הלא-טבעי, מין איביי של העל-טבעי. מפחיד שדברים
כאלה קיימים. מפחיד עוד יותר שהם רווחיים; ל-believe.com יש קטגוריה
שלמה שמוקדשת למכירות פומביות של שברים מהריסות של ספינות חלל, ובספירה האחרונה היו
בו 320 פריטים למכירה. אנשי זאב אפילו לא הצדיקו סיווג נפרד. הם הוכנסו לחבילה של
"זומבים, אנשי-זאב ותופעות דמוניות שונות אחרות." תופעות דמוניות שונות?
החלק של "דמוניות" קצת פגע. אני לא דמונית. טוב, אולי לא נחמד כל-כך להבריח
איזה ביש-מזל מהמושב שלו במטוס, אבל זה בהחלט לא דמוני. תופעה דמונית אחרת כבר הייתה
דוחפת אותו החוצה מדלת החירום. אני כמעט לגמרי לא התפתיתי לעשות את זה.
כן, אני אשת-זאב, כבר
מגיל עשרים, לפני כמעט שתים-עשרה שנים. שלא כמוני, רוב אנשי-הזאב נולדים אנשי-זאב,
אם כי הם לא יכולים לשנות צורה עד גיל בגרות. הגן עובר מאב לבנו – אין כניסה לבנות.
הדרך היחידה שאישה יכולה להפוך לאשת-זאב היא להינשך על-ידי איש-זאב ולשרוד. זה נדיר,
לא החלק של הנשיכה אלא החלק של השרידה. נשארתי בחיים בעיקר כי הלהקה אימצה אותי – וזה
בדיוק כמו שזה נשמע: מבנה חברתי שמבוסס על להקת הזאבים, עם אלפא, טריטוריה מוגנת וכללים
מוגדרים היטב שהראשון ביניהם הוא שלא הורגים בני אדם אם זה לא לגמרי הכרחי. אם תופס
אותנו רעב, אנחנו נכנסים לדרייב-אין של מזון מהיר כמו כל אחד אחר. אנשי-זאב שאינם מהלהקה,
שלהם אנחנו קוראים משוטטים, אוכלים בני אדם כי הם לא טורחים להיאבק בדחף לצוד ולהרוג
ובני אדם הם היעד הזמין ביותר. זאבי הלהקה צדים איילות וארנבות. כן, הרגתי ואכלתי את
במבי ות'אמפר. לפעמים שאלתי את עצמי אם לבני אדם זה לא ייראה מזעזע יותר, בעולם שבו
כלב שנזרק ממכונית זוכה לחשיפה נרחבת יותר בתקשורת מאשר ילדים שנרצחו. אבל אני סוטה
מהנושא.
כחלק מהלהקה אני חיה
עם האלפא – ג'רמי דאנוורס – וקלייטון דאנוורס, בנו המאומץ/שומר הראש/הסגן שלו, שהוא
גם בן זוגי/המאהב שלי/מארת חיי... אבל זה כבר מתחיל להסתבך. נחזור לעניין. כמו כולם
בלהקה, יש לי אחריות. אחד מתפקידיי הוא לעקוב באינטרנט אחר עדויות לכך שמשוטט כלשהו
מושך אליו תשומת לב. אחד המקומות שאני מחפשת בהם הוא believe.com,
אם כי רק לעתים רחוקות אני מוצאת משהו שראוי ליותר מאשר רפרוף מהיר. בפברואר שעבר בדקתי
משהו בג'ורג'יה, לא כל-כך מפני שהסיפור עורר פעמוני אזעקה רציניים, אלא מפני שמדינת
ניו-יורק הייתה בעיצומה של סופת שלגים שנמשכה שבוע וכל מקום מדרום למדינות קרוליינה
נשמע כמו גן עדן.
הפרסום שקראתי כעת היה
שונה. הוא עורר פעמוני אזעקה רמים כל-כך עד שברגע שקראתי אותו ביום שלישי השארתי הודעה
למוכרת וקבעתי איתה פגישה בפיטסבורג ביום שישי, כשאני מחכה שלושה ימים רק כדי לא להיראות
להוטה מדי.
בפרסום נכתב:
"אנשי-זאב. מידע בעל ערך למכירה. למאמינים אמיתיים בלבד. שני חסרי בית שנהרגו
בפניקס ב-1993-4. נחשבו בתחילה לקורבנות של כלבים. גרון קרוע. הגופות נאכלו חלקית.
טביעה כלבית גדולה ליד הגופה השנייה. כל הטביעות האחרות נוגבו (כלבים מסודרים מאוד?).
זואולוג זיהה את הטביעה כזאב גדול מאוד. המשטרה חקרה גני חיות מקומיים והגיעה למסקנה
שהזואולוג טעה. הקורבן השלישי הייתה זונה. אמרה לשותפה שקיבלה הזמנה ללילה שלם. נמצאה
מתה אחרי שלושה ימים. דפוס תואם את הקורבנות הקודמים. השותפה הובילה את המשטרה לחדר
מלון ששימש את הקורבן. בחדר נמצאו ראיות לדם שנוקה. המשטרה לא מעוניינת לשנות את המוקד
לרוצח אנושי. החליטה שהקורבן השלישי היא מקרה של רוצח חקיין. התיק נשאר פתוח. כל הפרטים
ברשומות הציבוריות. בדקו את האריזונה רפאבליק לאימות. בידי המוכרת מידע נוסף.
גם העיתונות מוזמנת."
סיפור מרתק. ונכון לחלוטין.
ג'רמי היה אחראי לבדיקת הדיווחים העיתונאיים על טריפות ופעילות אנשי-זאב פוטנציאלית
אחרת. המקרה הראשון לא הגיע לעיתונים – הומלס אחד שמת הוא לא חדשות. יצאתי לחקור והגעתי
מאוחר מכדי לעזור לקורבן השלישי, אבל כן הספקתי לוודא שלא יהיה רביעי. המשוטט האשם
היה קבור תחת שני מטר של חול מדברי. הלהקה לא התייחסה בעדינות להורגי אדם.
חקירת המשטרה לא הדאיגה
אותנו. על-פי ניסיוני, חוקרי רצח הם טיפוסים חכמים, די פיקחים כדי לדעת שאין כזה דבר
אנשי-זאב. אם הם מוצאים טריפה עם סימנים כלביים, הם רואים הריגה בידי כלב. אם הם מוצאים
טריפה עם סימנים אנושיים, הם רואים רצח של פסיכופת. אם הם מוצאים טריפה עם סימנים אנושיים
וכלביים כאחד, הם רואים פסיכופת עם כלב או זירת רצח שכלב התעסק עם הראיות בה. הם לעולם,
לעולם לא רואים גופה אכולה חלקית, טביעות רגל ופרוות כלב ואומרים, "אלוהים אדירים,
יש לנו פה איש-זאב!" אפילו הפסיכים שמאמינים באנשי-זאב לא רואים מקרי רצח כאלה
כהריגות של אנשי-זאב. הם עסוקים מדי בחיפוש אחרי חיות מוטרפות, אנושיות-למחצה שמייללות
אל הירח המלא, חוטפות תינוקות מעריסתם ומשאירות טביעות המשתנות באופן מסתורי מכפות
זאב לטביעות רגל. לכן כשאני קוראת משהו כזה, בהכרח אני מתחילה לחשוש ולתהות איזה מידע
אחר יש בידי המוכר.
גם החלק של "העיתונות
מוזמנת" הדאיג אותי. כמעט כל הפרסומים ב-believe.com נגמרים
ב"לא לעיתונות." אם כי המוכרים מעמידים פנים שהאזהרה נועדה לדחות עיתונאי
צהובונים שיעשו מהסיפורים שלהם חוכא ואטלולא, מה שמדאיג אותם באמת הוא עיתונאים אמיתיים
שיצוצו וישפילו אותם. כשיצאתי לחקור טענות כאלה בדרך כלל התחזיתי לחברה באגודה על-טבעית.
הפעם, מכיוון שלמוכרת אין בעיה עם העיתונות, העמדתי פנים שאני עיתונאית, מה שלא היה
עד כדי כך רחוק מהאמת לאור העובדה שזה המקצוע שלי, גם אם התחום הרגיל שלי הוא כתבות
פרילאנס על הפוליטיקה הקנדית שלא כוללות לעולם אזכור כלשהו לתופעות דמוניות, גם אם
זה היה יכול להסביר את עלייתם של הניאו-שמרנים.
בפיטסבורג תפסתי מונית,
נרשמתי במלון, השארתי את החפצים ויצאתי לפגישה. הייתי אמורה להיפגש עם המוכרת – גברת
ווינטרבורן – מחוץ למקום בשם טי פור טו. זה היה בדיוק כמו שזה נשמע, בית תה מתחנחן
המציע תה מנחה וארוחות קלות. החזית הייתה עשויה מלבנים מסוידות עם עיטורים בוורוד בהיר
ובתכלת מאובק. שורות של קומקומים עתיקים עיטרו את אדני החלונות. בפנים היו שולחני ביסטרו
קטנטנים עם מפות פשתן לבנות וכיסאות מברזל מחושל. ואז, אחרי כל המאמץ שהושקע כדי להפוך
את המקום למתקתק-מבחיל ככל האפשר, מישהו תקע בחלון הראווה קרטון כתוב בטוּש המבשר לעוברים
והשבים שבמקום יש גם קפה, אספרסו, הפוך ו"משקאות קפה אחרים".
גברת ווינטרבורן הבטיחה
לפגוש אותי מול המקום בשלוש וחצי. הגעתי בשלוש שלושים וחמש, הצצתי פנימה ולא ראיתי
איש ממתין, ולכן יצאתי שוב. ההשתהות בחזיתו של בית תה לא דומה להסתופפות מול בית קפה.
אחרי כמה דקות האנשים בפנים התחילו לנעוץ מבטים. מלצרית יצאה ושאלה אם היא יכולה
"לעזור לי." הבהרתי לה שאני מחכה למישהי, למקרה שחשבה בטעות שאני משוטטת
שמנסה להשיג לחמניות שנשארו מיותמות.
בשעה ארבע התקרבה אישה
צעירה. כשהסתובבתי, היא חייכה. היא לא הייתה גבוהה במיוחד, חמישה-עשר סנטימטרים פחות
מהמטר שבעים וחמש שלי. כנראה בתחילת שנות העשרים שלה. שיער חום מתולתל ארוך, תווי פנים
רגילים ועיניים ירוקות – אישה צעירה מהסוג שיתואר לרוב כ"חמודה", אותו תיאור
כוללני שפירושו שהיא לא יפהפייה אבל שאין בה שום דבר שיעביר אותה אל ממלכת הכיעור.
היא הרכיבה משקפי שמש וחבשה כובע בעל שוליים ולבשה שמלה קיצית המחמיאה לגזרה מהסוג
שגברים אוהבים ונשים שונאות, הקימורים המלאים שזוכים לביזוי שכזה בעולם של דיאטת ג'ני
קרייג וסלים פאסט.
"אלנה?" היא
שאלה, בקול קונטרה-אלט עמוק. "אלנה... אנדרוז?"
"אה – כן,"
אמרתי. "גברת ווינטרבורן?"
היא חייכה. "אחת
מהן. אני פייג'. הדודה שלי תגיע בקרוב. הקדמת."
"לא," אמרתי
והחזרתי לה חיוך במלוא העוצמה. "את איחרת."
היא מצמצה מכיוון שהבוטות
שלי ערערה את שיווי משקלה. "לא היינו אמורות להיפגש בארבע וחצי?"
"שלוש וחצי."
"הייתי בטוחה
– "
שלפתי את תדפיס תכתובת
האימייל שלנו מכיסי.
"אה," היא
אמרה לאחר מבט מהיר. "שלוש וחצי. אני כל-כך מצטערת. בטח כתבתי את זה לא נכון.
אז אני שמחה שהקדמתי. כדאי שאני אתקשר לדודה ואודיע לה"
כשהוציא טלפון מארנקה
התרחקתי כדי לתת לה פרטיות, אם כי חוש השמיעה המוגבר שלי אפשר לי לשמוע את השיחה השקטה
גם ממרחק של מאה צעדים. דרך הטלפון שמעתי אישה מבוגרת נאנחת. היא הבטיחה להצטרף אלינו
מהר ככל האפשר וביקשה – הזהירה? – את אחייניתה לא להתחיל בלעדיה.
"טוב," אמרה
פייג' כשכיבתה את הטלפון. "אני שוב מתנצלת, גברת אנדרוז. אפשר לקרוא לך אלנה?"
"בבקשה. שנחכה
בפנים?"
"למעשה, זה מקום
גרוע לדבר כזה. דודה רות ואני שתינו פה קפה הבוקר. האוכל נהדר, אבל המקום ממש שקט מדי.
אפשר לשמוע שיחות מעבר לחדר. כנראה היינו צריכות לדעת את זה מראש, אבל אין לנו הרבה
ניסיון בדברים כאלה."
"לא?"
היא צחקה, צחוק גרוני.
"אני מתארת לעצמי שאת שומעת את זה הרבה. אנשים שלא רוצים להודות שהם בקטעים כאלה.
אנחנו בקטע. אני לא מכחישה את זה. אבל זו ה... איך היית מגדירה את זה? מכירה? המכירה
הראשונה שלנו. בכל אופן, מכיוון שבית התה התברר כבחירה גרועה, הזמנו כמה מנות ולקחנו
אותן למלון. נערוך את הפגישה שם."
"מלון?" חשבתי
שהיא גרה בפיטסבורג. המוכרים בדרך כלל מארגנים פגישות בעירם.
"זה במרחק כמה
רחובות. לא רחוק. פרטיות מובטחת."
פעמוני אזעקה גדולים
כאן. כל אישה, אפילו מאותגרת מבחינה נשית כמוני, יודעת שאסור לה להיכנס ככה סתם לחדר
מלון של זרים. זה היה כמו סרט אימה שבו הגיבורה נכנסת לבד לבית נטוש אחרי שכל החברים
שלה מתים מוות מחריד והקהל יושב במקומו וצועק, "אל תיכנסי לשם, חתיכת מטומטמת!"
טוב, אני הייתי זאת שצועקת, "תיכנסי, אבל קחי איתך את העוזי!" זה דבר אחד
להיכנס לסכנה בעיניים פקוחות; זה דבר אחר להיכנס כשאת לא חמושה. למזלי הייתי חמושה
בכוח של סופרגירל. ואם זה לא מספיק, הופעת הקלרק קנט שלי הייתה מלווה בניבים ובטפרים.
מבט אחד באישה הזאת, בקושי מטר חמישים וחמש, כמעט עשר שנים פחות ממני, גילה לי שאין
לי ממה לדאוג. כמובן, הייתי חייבת להעמיד פנים שזה מדאיג אותי. זה היה צפוי.
"אה, טוב..."
אמרתי והעפתי מבט מעבר לכתפי. "הייתי מעדיפה מקום ציבורי. לא אישי..."
"לא לקחתי את זה
אישית," היא אמרה. "אבל כל הדברים שלי במלון. מה דעתך שנקפוץ לשם, ואם עדיין
לא תרגישי נוח ניקח את החפצים, ניפגש עם הדודה שלי ונלך למקום אחר. הולך?"
"נראה לי שכן,"
אמרתי, והלכתי אחריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה