פוסט אורח: חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט - ביקורת, מאת גלי גולן

ביקורת ספר: חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט.

גלי גולן

נתחיל מהסוף: אני ממליצה. בחום. מזמן לא נהניתי מספר כמו מ"חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט", שזכה ממני למחמאה האולטימטיבית: בפעם הראשונה שישבתי לקרוא אותו, דפדפתי במהירות כדי לדעת מה יקרה הלאה... ולאחר שסיימתי באנחת סיפוק חזרתי מיד לדף הראשון והתחלתי שוב, לאט, על מנת ליהנות מכל מילה.

התחבולה המד"בית שהספר מתבסס עליה היא שהארי אוגוסט לא יכול למות. ליתר דיוק - הוא יכול למות, אבל זה לא תופס. הוא נולד מיד שוב כתינוק לאותם חיים - אבל עם כל הזיכרונות וניסיון החיים שצבר בסיבובים הקודמים. מהר מאוד (מבחינת הקורא) מגלה הארי שהוא לא לבד בעולם: יש, ותמיד היו, גברים ונשים מסוגו הקוראים לעצמם "קלצ'קרה", החיים את חייהם שוב ושוב. הקלצ'קרה מאוגדים באגודת כרונוס, שתפקידה להעביר מידע במעלה ובמורד הדורות, להסביר לקלצ'קרה על מהות קיומם בסבב חיים מוקדם ככל הניתן, לעזור להם במקרי חירום, לצבור כסף ונכסים ועוד מיני דברים שניתן לעשות רק עם שרשרת נצחית של בני אלמוות הלכודים בענבר חייהם. וזוהי רק ההתחלה. על הרקע המסקרן הזה טווה קלייר נורת' עלילה מרתקת, אנושית, ומעל הכול – חכמה ומקורית, שהצליחה להפתיע אותי מספר פעמים ושלחה אותי לחפש מה עוד עשתה הסופרת הזו עם עצמה (תשובה: דברים מעניינים).

הרעיון הבסיסי לא לחלוטין מקורי: REPLAY של קן גרימווד (ראה אור בעברית בשם "בהילוך חוזר") כבר השתעשע ברעיון של אנשים (ונשים) שמתים וחיים את חייהם שוב ושוב; אבל כמו תמיד במד"ב – הרעיון הוא רק נקודת פתיחה, ונועד לשרת מטרה: לאפשר לנו לשאול שאלות מוכרות אל מול מצבים שלא אפשריים בעולמנו האפרורי. ואיזה שאלות מרתקות שואלת נורת'! מה ערכם של החיים? מה משמעותם? מה יכולתו של אדם אחד להשפיע על ההיסטוריה? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? מה, בעצם, המגבלות האמיתיות של המין האנושי? את השאלות האלה נורת' אינה בוחרת לחקור דרך כלי מד"ב נפוצים יותר כגון רובוטים וחייזרים, אלא בכך שהיא מעניקה לגיבור שלה את הדבר היחיד שאף פעם אין לנו: זמן, ויכולת להחזיר חלב שנשפך לא סתם לכוס – אלא לפרה. בלי להיכנס ליותר מדי ספוילרים אוסיף ואומר שאחד הדברים הבאמת חכמים שנורת' מצליחה לעשות כסופרת הוא לחקור את השאלות האלה במספר רמות, מהמיקרו אל המאקרו: מלהציל אדם, דרך לעצור מלחמה, ועד לנסות ולהביט בעינו של אלוהים (וזה אפילו לא לגמרי דימוי, אבל להגיד יותר מזה יהיה כבר ממש ספוילר...) – והכול דרך נקודת מבטו המאוד אמיתית של אדם אחד אנושי מאוד.

וזה מביא אותי לנשים – והאנשים – של קלייר נורת'. לשמחתי הרבה אין כאן מקרה אייזק אסימוב, שאצלו עלילות מרתקות מאוכלסות על ידי דמויות חד-ממדיות. העברתי ספר שלם (מספר פעמים...) בראשו של הארי, ולא השתעממתי לשנייה. הדמויות, ראשיות כמשניות, מעניינות ואנושיות: אהבתי אותן ושנאתי אותן והכי חשוב – הבנתי אותן והאמנתי להן. בזהירות המתבקשת אגיד שיש בספר יותר מדמות אחד שאהבתי גם בזמן ששנאתי את מעשיה בכל לבי. וזה עוד לפני שהגענו לדמות שסתם תיעבתי...ובאותו הזמן תהיתי אם לא הייתי מתנהגת בדיוק כמותה בנסיבות דומות.

קוראי מד"ב ופנטזיה מנוסים מדברים הרבה על "סנסוונדה" (sense of wonder)  - אותה תחושה חמקמקה של השתאות שאנו חשים אל מול רעיון מקורי ומלהיב. וביני לביניכם? ככל שעובר הזמן – קשה יותר להגיע לתחושה הזו. לא קל להפתיע אותי עם משהו שלא קראתי או ראיתי במהלך 35 השנים שבהן אני קוראת באובססיביות ספרות ז'אנר. אבל. מדי פעם, רק מדי פעם, מופיע ספר שמצליח לגרום גם לי שוב להתרגש, ולהתלהב, ולרצות עוד ועוד ועוד מהעולם הזה – ממש כמו בפעם הראשונה שקראתי מד"ב ועולמי התהפך. "חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט" הוא ספר כזה.

ממליצה? אני ממליצה על הספר, אני ממליצה על הסופרת, ואני מנצלת את המשפט האחרון כדי להמליץ גם על התרגום המעולה של חמוטל ילין: כולם תענוג צרוף מהתחלה ועד הסוף.

♦♦♦

חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט, קלייר נורת'. 429 עמ', יניב הוצאה לאור.

דף הספר באתר ההוצאה.

קישור ישיר לרכישת הספר בחנות ההוצאה.

קישור ישיר לרכישת ספר דיגיטלי באתר גטבוקס.

קישוק ישיר לרכישת ספר דיגיטלי באתר מנדלי.

לבד על מאדים - ביקורת ספר

סופת חול משבשת משימה שגרתית על מאדים וששת האסטרונאוטים חייבים לנטוש במהירות. הסופה העזה (175 קמ"ש) היטתה את הרע"מ (רכב עלייה ממאדים) בזוית מסוכנת ואם הם לא ימריאו מיד, הרע"מ יינזק ללא תקנה.

ככל שזה מבאס לנטוש משימה ביום השישי מתוך שלושים, אין לאסטרונאוטים ברירה. אלא שבמהלך דרכם הקצרה מהמגורים לרע"מ, אנטנה שעפה ברוח ננעצת בחליפה של אחד מהם, מארק וואטני, והוא נופל במורד גבעה. חמשת חבריו של מארק רואים ברשת התקשורת כי לחץ החליפה של מארק צונח לכמעט אפס, ומחשב ניטור הגוף של מארק מאותת להם כי סימני החיים שלו צנחו לאפס. הסופה מתגברת, וכך גם זוית הנטיה של הרע"מ. בלית ברירה חמשת האסטרונאוטים עולים לרע"מ וממריאים.

אבל מארק וואטני לא מת. כפי שמארק עצמו מעיד, "רצף מאורעות מגוחך הוביל לכך שכמעט מתי, ורצף מאורעות מגוחך עוד יותר הוביל לכך ששרדתי." טוב, שרידה על מאדים היא ענין זמני ביותר.

אין למארק דרך ליצור קשר עם חמשת חבריו בחללית הרמס או עם נאסא בכדור הארץ. (האנטנה, כזכור, עפה בסופה). כולם חושבים שהוא מת, אז משימה להצלתו אינה נראית באופק. המגורים תוכננו להחזיק מעמד שלושים ואחד ימים. אם המחמצן יתקלקל, מארק יחנק. אם משחזר המים יתקלקל, מארק ימות בצמא. אם יהיה חור במגורים, מארק יתפוצץ. ואם אף אחד מהדברים האלו לא יקרה, בסוף ייגמר לו המזון, ומארק ימות ברעב. וזו, פחות או יותר, תמצית העלילה רק בשמונת העמודים הראשונים.

אחרי שנת לילה טובה מארק מגלה כי המצב נראה פחות מייאש מאשר ביום הקודם, ומכאן ואילך מארק יעבוד קשה כדי לשרוד.

כמה קשה מארק ייאלץ לעבוד? ובכן, מארק עתיד לגלות שני חוקים בסיסיים לשרידה על מאדים:

1. אם משהו עלול להשתבש, הוא ישתבש.

2. כל דבר על מאדים עלול להשתבש.

שרידה, כך מתברר, מתחילה בתכנון מדוקדק. תכנון מפורט, טכני, מתמטי, מדעי ומדוקדק. כאן, למרבה הצער, טמונה הבעיה היחידה בספר. בשפע הפרטים הטכניים המדעיים המדוקדקים. למרבה הצער, אנדי וויר לא היה יכול לוותר עליהם. זו לא חוכמה להגיד, "היתה לי בעיית חימום, אז פתרתי אותה". זה לא אמין. אי אפשר לכתוב, "היתה לי בעייה עם דו-תחמוצת הפחמן, אז פתרתי אותה". ובטח שאי אפשר לאמר, "היתה לי בעיית מזון, אז פתרתי אותה." כי לבד על מאדים הוא ספר מד"ב, לא ספר פנטסיה.

כדי להעריך את יכולת האילתור של מארק, את כושר ההמצאה שלו, את הנחישות שלו, את התעוזה שלו ואת האומץ שלו, אתם חייבים תחילה להבין את מהות הבעיות הניצבות בפני מארק. וכדי להבין אותן, חייבים לפרוש אותן למלוא פרטיהן הטכניים היבשים. כמה יבשים אתם שואלים? הנה דוגמה, מייצגת. "אני צריך לשרוד 1,425 ימים עד שארס 4 תגיע. יש לי מזון ל 400 ימים. אני זקוק ל 1,500 קלוריות ליום. עם 62 המטרים הרבועים שלי של אדמת חווה אוכל לייצר כ 288 קלוריות ליום. אני צריך להכפיל את הייצור כמעט פי ארבעה. זה אומר שאני צריך יותר שטח לחקלאות. ויותר מים להרטיב את האדמה. 50 הליטרים שיש לי מיועדים לשתייה אם משחזר המים יתקלקל. אז חסרים לי 250 ליטרים למטרתי, שהיא 250 ליטרים. חמצן החירום יספיק רק כדי ליצור 100 ליטרים של מים. אבל קל יותר למצוא חמצן במאדים מכפי שאתם חושבים. 95 אחוז מהאטמוספרה היא דו תחמוצת הפחמן, ולי יש מכונה שהמטרה היחידה שלה היא לשחרר חמצן מדו-תחמוצת הפחמן. אבל האטמוספרה דלילה מאוד, כך שקשה מאוד לאסוף אותה..."

אז כמעט לכל בעיה יש פתרון, שממנו נגזרת בעיה חדשה, שגם לה עתיד להימצא פתרון. אלא שלבסוף משהו שאין לו פתרון עלול להשתבש ומכיוון שכזכור על מאדים כל דבר עלול להשתבש, ועל כן ישתבש, השאלה היחידה היא האם נאסא תוכל לעזור למארק וואטני לפני שייגמר לו החמצן. או המים. או האוכל.

בסופו של דבר, שפע הפרטים הטכניים שבהתחלה העיק ובהמשך הציק, הוא שמעניק לספר את תחושת האמינות הכה חשובה לסוג זה של סיפור שרידה. הפתרונות של מארק לבעיות הצצות חדשות לבקרים נראים ונשמעים סבירים. הוא לא מוצא סיר סודי של מרק שיספיק לו לשנה, הוא לא מוצא מאגר מים תת קרקעי והוא לא מוצא כפתור סודי שמזרים חמצן לאטמוספירה. במקום זאת הוא עובד קשה, מאוד, כדי ליצור לעצמו סביבת חיים סבירה ומצליח לתכנן דרך פעולה הגיונית להצלה. העובדה שהכל הולך קשה, הכל משתבש והכל מסתבך, היא שהופכת את הספר לכה מוצלח.

שורת הסיכום: לבד על מאדים - מותח, מסקרן ומעניין.

לבד על מאדים, אנדי וייר, 432 עמ', ידיעות ספרים.

תרגום: דידי חנוך.

מכונת הזמן המקרית - ביקורת ספר

אפתח בגילוי נאות: אני המו"ל של הספר.

מאט פולר מתקשה להשלים את עבודת הדוקטורט שלו ב MIT. בזמן שהוא ממתין להשראה הוא מוצא את פרנסתו כעוזר מחקר של ד"ר מארש, המנחה שלו. זו לא בדיוק העבודה המתאימה לו, או הראויה לו, אבל בשלב הזה של חייו מאט מסתפק במה שיש. ערב אחד, קודר וסוער, לאחר שהוא משלים את הרכבתו של מכשיר כיול חדש, המכשיר נעלם - ואז מופיע מחדש, שניה אחת מאוחר יותר. 

מכשיר הכיול שנועד לספק פוטון אחד לכל יחידת זמן, אינו אמור להיעלם כלל. אבל מאט מגלה כי בכל פעם שהוא לוחץ על כפתור האתחול, המכשיר נעלם לפרק זמן ארוך פי שנים-עשר.

לאחר שמאט מתעסק קצת עם מכשיר הכיול, הוא משוכנע שהוא מחזיק ברשותו מכונת זמן. ועל-ידי חיבור פשוט של קופסת מתכת למכשיר הכיול הוא מצליח לשלוח צב מחנות לחיות מחמד למסע קצר בזמן. שעות אחדות ומורטות עצבים עוברות על מאט עד שהצב חוזר מההרפתקה. והוא, הצב, נראה במצב טוב. מצבו של מאט, לעומת זאת, לא כל כך טוב. ראשית, הוא מגלה כי החברה שלו עזבה אותו למען גבר אחר. שנית, כשהוא חושב שהמצב כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הוא מגלה שאיבד גם את משרתו.

אז מצד אחד אין לו חברה ואין לו עבודה. מצד שני, יש לו מכשיר כיול, שכנראה מתפקד כמכונת זמן. מה יש לו להפסיד?

מאט מחליט לבדוק את מכונת הזמן באופן אישי ולצאת למסע בעצמו. בעוד שאת הצב יכול היה להכניס לקופסת מתכת, הוא מתקשה למצוא קופסה גדולה דיה בעבורו. אז הוא שואל מכונית ישנה מחבר, מעמיס לתוכה אוכל ומים, אומר יפה שלום ולוחץ על כפתור האתחול. ואז הוא מוצא את עצמו בעתיד הקרוב, במעצר על רצח החבר שהתפגר לאחר שראה את מאט ומכוניתו נעלמים לנגד עיניו.

עד מהרה מתברר למאט כי הדרך היחידה להיפטר מהתיק המוצק נגדו היא להמשיך לנוע קדימה, עד שימצא מקום מספיק בטוח כדי להשתקע בו.

מכפיל הקפיצות פי שתים-עשרה של הלדמן מאפשר לו להתרחק לעתיד רחוק מאוד ומעניין במספר מועט של קפיצות. לאחר קפיצה בזמן של שנה, הקפיצה הבאה היא למעט יותר מעשור, ואחר כך ליותר ממאה, ואז כבר לאלף וחמש מאות שנים. ובעוד שאף אחד לא ימהר לקפוץ עשרים אלף שנים לעתיד במכונת זמן חד-כיוונית, הרי שאם העניינים מסתבכים במרחק של עשר שנים, הקפיצות המובנות במכונה מאלצות את הנוסע בזמן להרחיק קדימה הרבה יותר מאשר תכנן מלכתחילה.

אבל מאט פולר לא באמת תכנן את מהלכיו מלכתחילה. הוא גם לא באמת הרכיב מכונת זמן. מכונת הזמן, כמשתמע משם הספר, היא מקרית. היא ייחודית. וכולם רוצים לחקור אותה ולרדת לעומקה. ואם אפשר, גם לשכפל אותה. אז מאט נאלץ להגן על המכונה, ועל עצמו, ולברוח בכל פעם שהעניינים דוחקים. ולאחר הפעם הראשונה בה הוא בורח קדימה בזמן, למאט נותרת רק דרך בריחה אחת גם בהמשך. קדימה. הרחק בזמן.

הקפיצות המהירות בזמן מאפשרות להלדמן להציג את חזונו לעתיד הקרוב, לעתיד הרחוק ולעתיד הרחוק מאוד. אז בעתיד הקרוב יהיה רע. מלחמות, אובדן טכנולוגיה וחזרה לדת - במובנה הרע של האמונה העיוורת והלהט המשיחי. אחר כך, בעתיד הרחוק יותר, יהיה ... אחרת. יהיו מי שיחשבו כי חברה הנשלטת על-ידי תבונה ממחושבת איננה טובה יותר, יהיו מי שיחשבו כי בטחון כלכלי ושגשוג הינם תמורה ראויה ויהיו מי שיחששו כי המחשבים עלולים להתקומם כנגד בני האדם. כך או כך הלדמן מציע לכם את זוית הראייה שלו על העתיד המאוד רחוק, והוא עושה זאת, כדרכו, בשפה ישירה ובגובה העיניים.

מאט פולר הוא דמות יוצאת דופן כגיבור ספר, והוא אחת הסיבות שהופכות את מכונת הזמן המקרית לספר מהנה. מאט הוא סטודנט ב MIT, אבל הוא מתנהג כמו ילד מפונק. כשקשה לו, הוא מסתובב ובורח. והוא עושה זאת יותר מפעם אחת. והוא לא מוכן שיגידו לו מה לעשות, ולא משנה אם מולו ניצב המרצה שלו, או אמא שלו, או חברה שלו, או ישו, בכבודו ובעצמו.

מסע קדימה, הרחק קדימה, מחייב אחד משני פתרונות. באחד, הגיבורים נשארים בעתיד. בשני, הגיבורים מצליחים למצוא את הדרך הביתה. אבל כשיש להם מכונת זמן מקרית שיודעת לנוע רק בכיוון אחד, החזרה בזמן מחייבת סוג של דאוס אקס מכינה. בכל אחד מהמקרים, אנחנו כקוראים עתידים להתאכזב קצת. או מכך שגיבורנו יישאר בעתיד, או מפתרונות אלוהיים שנדמה וצצים יש מאין. אבל הלדמן יודע לטוות פתרונות מהנים, והסיום של הספר דווקא לא מאכזב. נהפוך הוא.

מכונת הזמן המקרית איננו ספר "עמוק". הוא אינו מכיל רעיונות מדעיים פורצי דרך. הוא אינו מכיל תובנות ייחודיות על טיבו ועתידו של המין האנושי. מכונת הזמן המקרית הוא ספר קליל, כיפי ומהנה לקריאה. עלילתו זורמת, מעניינת ולפרקים מותחת. מאט פולר, למרות התנהגותו הילדותית, ואולי בגללה, הוא טיפוס שקל להזדהות איתו, ומאוד כיף להתלוות אליו במסעו לעתיד. 

שורת הסיכום: מכונת הזמן המקרית – 270 עמ'. קצר ולענין.

מכונת הזמן המקרית, ג'ו הלדמן, 270 עמ', כריכה רכה.

יניב הוצאה לאור, אוקטובר 2011.

תרגום: חמוטל ילין.

עריכה: חמוטל לוין.

עיצוב כריכה: דנה ציביאק.

לקריאת הפרק הראשון.

לרכישת הספר בחנות המקוונת.

לרכישת הספר בגרסה אלקטרונית.

ביקורת ספרים

היום אני משיק מדור חדש, ובלתי מקובל, בבלוג. מדור ביקורת ספרים. ומדוע זה בלתי מקובל? משום שאני מתכוון לכתוב ביקורת גם על הספרים שאני עצמי הוצאתי לאור.

ומדוע לא בעצם? 

בהינתן הגילוי הנאות, מדוע שלא אעשה זאת?

קראתי ספר באנגלית לאחר שרכשתי אותו במיטב כספי. אם לא אהבתי אותו, או שבכלל לא סיימתי אותו - הרי שלא ביקשתי להוציא אותו לאור. אבל אם ביקשתי להוציא אותו לאור משמע שסיימתי אותו, ואפילו אהבתי אותו. אז למה שלא אכתוב עליו ביקורת? רק בגלל שאני המו"ל?

נכון. מהאמור לעיל אתם רשאים להניח כי כל הביקורות שאכתוב על ספרים שהוצאתי לאור יהיו ביקורות אוהדות. אבל היי, יכולתם להניח כי אני אוהב את הספרים הללו גם בלי שאכתוב עליהם ביקורת. ככלות הכל, אף אחד לא הכריח אותי להוציא לאור אף לא אחד מספריי. הוצאתי אותם לאור כי אהבתי אותם, כל אחד במידתו. אני חושב כי די בכך כדי להצדיק את טורי הביקורת שאכתוב.

ומדוע שלא אזמין מבקרים אחרים לכתוב ביקורת על ספריי?

א. כי זה הבלוג שלי.

ב. כי מבקרים אחרים ממילא כבר כותבים ביקורות ואף מבלי שאזמין מי מהם לעשות כך, וטוב שכך. ואני אקשר בשמחה לביקורות אחרות, גם אם לא תהיינה אוהדות.

אז לאחר שניקיתי את השולחן, אפשר לצאת לדרך.

ביקורת ראשונה – מכונת הזמן המקרית של ג'ו הלדמן.

ומדוע דווקא זה הספר הראשון? 

כי מכונת זמן. 
ואני אוהב מכונות זמן.