הופעתה הפתאומית של התקווה

לפניכם ארבעת הפרקים הראשונים מספרה החדש של קלייר נורת', הופעתה הפתאומית של התקווה.

 

הופעתה הפתאומית של התקווה

תירגום: דנה טל
עריכה: חמוטל לוין

פרק 1

כשמתו, כך אמרו, כל מה שנשמע היה הצעקות.

אני משרבטת בדיו על הדף, צופה בעולם מבעד לחלונות הרכבת, עננים אפורים מעל סקוטלנד, ואף-על-פי שהצעקות עדיין נמשכות, זה לא מפריע לי. כבר לא.

אני כותבת את זה כדי שיזכרו אותי. האם תשפטו אותי כשתקראו את זה? מי אתם? שקרן, בוגד, מאהב, גנב, בעל, אישה, אימא, בת, חבר, אויב, שוטר, רופא, מורה, ילד, רוצח, כומר? אני מגלה שכמעט יותר מכפי שאני נרגשת בגללי, אני נרגשת בגללכם, תהיו מי שתהיו.

מי שלא תהיו: אלה הן המילים שלי. 

זו האמת שלי.

הקשיבו, וזכרו אותי.

פרק 2

העולם התחיל לשכוח אותי כשהייתי בת שש-עשרה.

הידרדרות אטית, פיסה אחר פיסה. 

אבא שלי, שוכח להסיע אותי לבית הספר.

אימא שלי, עורכת שולחן לשלושה, במקום לארבעה. "אה," היא אמרה כשנכנסתי. "כנראה חשבתי שיצאת."

מורה, גברת תומאס, היחידה בבית הספר שהיה אכפת לה, מלאת אמונה בתלמידיה ותקווה לעתידם, שוכחת לדרוש את שיעורי הבית שלא הגשתי, לשאול את השאלות, להקשיב לתשובות שלי, עד שבסופו של דבר לא טרחתי עוד להרים את היד.

חברים, חמישה שהיו מרכז חיי, שתמיד ישבתי איתם, שיום אחד ישבו בשולחן אחר, לא בדרמטיות, לא בהפגנתיות של "לכי תזדייני," אלא כי הם הסתכלו ישר דרכי וראו אדם זר.

חוסר שיוך בין שם לבין פנים בקריאת רשימת הנוכחות. זוכרים את השם שלי, אך הקישור מנותק; מהי הופ ארדן? שרבוט של דיו ללא עבר; וזהו.

ראשית שוכחים את הפנים שלי, אחר כך את הקול שלי ולבסוף, לאט, שוכחים את קיומי. נתתי סטירה לאלן, החבר הכי טוב שלי, ביום שהוא שכח אותי. הוא ברח מהחדר בבעתה ואני רצתי אחריו, סמוקה מאשמה. עד שמצאתי אותו, יושב במסדרון של בניין המדעים, לחייו סמוקות, משפשף את פניו.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן," הוא השיב. "הפנים כואבות לי קצת." 

"אני מצטערת."

"זה בסדר; זה לא שאת עשית משהו."

הוא הביט בי כמו זרה, אבל היו דמעות בעיניו כשדיבר. מה הוא זכר אז? לא אותי, לא את הופ ארדן, הבחורה שגדל איתה. לא את כף ידי על פניו, לא את זה שצרחתי עד שהתזתי רוק, תזכור אותי, תזכור אותי. הכאב שלו הלך ונעלם, ולקח איתו את הזיכרון. הוא חווה צער, כעס, פחד, רגשות אלה נצצו בעיניו, אך מנין נבעו? הוא כבר לא ידע, והזיכרון שלו ממני התפורר כמו ארמונות חול על שפת הים.

פרק 3

זה לא סיפור על כך שנשכחתי.

יחד עם הזיכרון ממני, התפוגג גם חלק מעצמי. אותה הופ ארדן שצוחקת עם חברותיה, מחייכת למשפחתה, מפלרטטת עם המאהב שלה, מתרעמת על הבוס שלה, חוגגת ניצחונות עם עמיתיה – היא חדלה להתקיים, והופתעתי לגלות כמה מעט ממני נותר מאחור, כשכל זה נלקח ממני.

אם מילים על הדף הן הדבר היחיד שאפשר לזכור ממני, ואני אמורה לכתוב משהו שישרוד כשאמות, צריכה להיות לו חשיבות.

אז זה סיפור על שלמות.

בשבילכם, הסיפור מתחיל בוונציה. זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הבחין בזה. אבל מבחינתי, מבחינת התפקיד שיועד לי בו, הסיפור התחיל קודם לכן, בדובאי, ביום שבו רֵיינה בּינת בּאדר אל מוסתכּפי שמה קץ לחייה בחדר המלון שלה בקומה השביעית של בּוּרג' אל ערבּ ג'וּמֵיירה.

מאחר שהחדר עולה 830 פאונד ללילה, ומאחר שהיה ברור שמדובר בהתאבדות ובשל כך במעשה שלא ייעשה מבחינה חברתית, הגופה סולקה בחופזה מבעד לדלת השירות תוך שעות מרגע גילויה. מנקה נפאלית נשלחה לקרצף את הכתמים הקשים ביותר, אבל ריינה סייעה להם בכך ששיספה ברוב התחשבות את עורק הירך שלה באמבט חם, ולכן היה עליהם לשרוף רק כמה מגבות ואת שטיח האמבטיה.

אני גיליתי שהיא מתה כי בת דודתה, לינה, לא הפסיקה לצעוק. היא לא בכתה – רק צעקה. כששחזרה מאוחר יותר את האירועים הללו, היא לא אמרה את המילים, "בת דודתי ריינה התאבדה, והסיבה היא" אלא במקום זאת, "בת דודתי ריינה התאבדה, ואני מעולם לא התאוששתי מהמכה."

לא חיבבתי במיוחד את לינה. זה הקל עליי מאוד לגנוב ממנה.

חיבבתי את ריינה. היא לא ידעה שאנחנו חברות, אבל זה בסדר – הדברים האלה לא מפריעים לי.

פרצתי לחדר המתים שאליו לקחו את גופתה של ריינה. שם בדוי נכתב על התג סביב הבוהן שלה, עורה היה אפור כמו מיטת הפלדה שעליה שכבה. חיטטתי בבגדים שהפשיטו ממנה, עלעלתי במחברת שבה כתבה רעיונות מסקרנים והערות על עוברים ושבים, מצאתי את עצמי באחד התיאורים שם: אישה, עור בגוון של קפה עם חלב, עמוק, מדולל. מטפחת ראש ורודה, ציפורניים גזורות קצר מאוד, זקופה, שקית בידה השמאלית, מסתכלת בכולם ללא בושה, לא אכפת לה שאנשים לוטשים מבטים.

לקחתי את המחברת, אימצתי אותה אל לבי ואז שמתי אותה בכיסי, כדי לנצור אותה ולשמור אותה לבטח. 

הטלפון שלה היה בתוך שקית פלסטיק שקופה עם הנעליים שלה, וקוד הנעילה היה קל לניחוש על-פי הכתם השמנוני שהותירו אצבעותיה כשהחליקו על פני המסך. לקחתי אותו, ישבתי על מדרגות חדר המתים בצל הלוהט, דפדפתי בהודעות ובמיילים, חיפשתי משהו אכזרי או זעקת כאב שיסבירו למה שכבה עכשיו גופתה הקרה של ריינה בבניין השקט מאחוריי.

מצאתי את שלמות רק כי היא שלחה תזכורת לנגד עיניי.

חלפו ארבעים ושמונה שעות מאז הפעם האחרונה שהיית בחדר הכושר – לא מספיק לרצות שהגוף הזה יהפוך מושלם, צריך לעשות!

אפליקציה, הפועלת ברקע של הטלפון שלה.

שימי לב מה את קונה היום – הקנייה האחרונה העלתה אותך מעל רמות השומן הרווי המומלצות ליום! האם את יודעת כי שומן רווי הוא הגורם המוביל לבעיות לב?

איזו מין אפליקציה זו לכל הרוחות? 

פתחתי אותה בסקרנות.

ליצור את עצמך המושלמת.

הממשק היה פשוט, יעיל. שום אביזרים, שום התאמות אישיות.

שלמות היא אמיתית. שלמות היא עכשיו.

שוטר ניגש אליי, שאל אותי אם הלכתי לאיבוד. סגרתי את הטלפון הנייד, שמתי אותו בכיס, חייכתי ואמרתי לא, מצטערת, פשוט הייתה לי סחרחורת.

הוא אמר, בעדינות וברוגע, "כל צער אנושי שתחווי אי-פעם כבר נחווה על-ידי בני אדם חיים ובני אדם שעוד יחיו. אי אפשר להתכונן לזה, וגם אי אפשר למחוק את הכאב, אבל גברתי, אם זה יכול לעזור, אני חושב שאת צריכה לדעת שכל האנושות שהייתה, שישנה ושתהיה, נמצאת איתך עכשיו, לצדך."

חייכתי והודיתי לו וברחתי משם לפני שיראה אותי מתחילה לבכות.

באותו לילה, כששכבתי על בטני בבית המלון, ים מתחתיי, אבק מעליי, הורדתי את שלמות.

נתתי שם בדוי וכתובת אימייל לא פעילה שהמצאתי בבית קפה.

מיד עם ההצטרפות הרווחתי אוטומטית חמש מאות נקודות; מספיק בשביל הנחה של חמישה דולר על משקה ויטמין של מותג נותן חסות. היא זיהתה את מיקומי באמצעות הרשת האלחוטית, עד רדיוס של חמישה מטרים, ומצאה חנות למשקאות בריאות במרחק קילומטר שתקבל את שובר ההנחה שלי.

כדי להתקדם מהר יותר – קַשרי את חייך.

היא ביקשה תמונה שלי. נתתי תמונה של בחורה זרה, שמצאתי בפייסבוק.

על-פיה, היא הודיעה לי שיש לי גוף נפלא, אבל אפשר לעשות אותו מושלם.

כדאי שתשקלי לשנות את התזונה שלך – הנה כמה טיפים.

מצאי את הפעילות הגופנית המושלמת בשבילך!

שאלון. מילאתי אותו, והיא הודיעה לי כי הפעילות הגופנית המושלמת בשבילי היא ריצה למרחקים בינוניים. היא סיפקה רשימת מאמנים מתאימים, ולצדה את מספר הנקודות שארוויח אם ארשם לכל אחד מאותם מועדונים מוסמכי-שלמות.

קשרי את חייך, היא הזכירה לי. צרי את עצמך המושלמת.

היא ביקשה את פרטי חשבון הבנק שלי.

על-ידי מתן גישה לאפליקציה זו לרשומות הפיננסיות ולהוצאות שלך, שלמות יכולה לראות אותך האמיתית. הפכי את הקריירה שלך ואת אורח החיים שלך למושלמים, עם ייעוץ המותאם אישית עבורך.

סירבתי להזין את הנתונים, וכשבדקתי שוב למחרת בבוקר, איבדתי מאתיים נקודות.

שלמות היא קשה, נאמר. הכוח הוא בתוכך.

סגרתי את האפליקציה והגבלתי את הגישה שלה לטלפון שלי.

פרק 4

דברים שקשה לעשות כשהעולם שוכח אותך:

• לצאת לדייטים

• להשיג עבודה

• לקבל טיפול רפואי עקבי

• לקבל הלוואה

• לקבל השכלה רשמית

• לקבל המלצה

• לקבל שירות במסעדות

דברים שקל לעשות כשהעולם שוכח אותך:

• התנקשות

• גנבה

• ריגול

• אכזריות מזדמנת

• סטוצים פטורים מדאגות (עם קונדומים)

• לא לתת טיפ

במשך זמן מה אחרי שנשכחתי, השתעשעתי ברעיון להיות רוצחת שכירה. דמיינתי את עצמי באוברולים מעור, מורידה את המטרות שלי עם רובה צלפים, שערי הכהה מתנופף ברוח. אף שוטר לא יוכל לתפוס אותי; איש לא יֵדע את שמי. הייתי בת שש-עשרה והייתה לי תפיסה משונה של מה זה להיות "מגניב".

ואז עשיתי קצת מחקר וגיליתי שאפשר להוציא חוזה על מישהו ב-5,000 אירו, ושהרוב המכריע של האנשים שעבדו בתחום היו גברים אכזריים שלבשו טרנינגים מניילון. כמעט בוודאות לא היו שם נשים זוהרות שהחליקו בקבוקון של משהו לתוך המשקה של הנבל; לא מסיבות קוקטייל שמרגלים מחליפים בהן מבטי הסכמה מסתוריים, לא אלת המוות, לא אשת המסתורין. רק הבזק של אכזריות בחשכה, וריח של צמיגים על זפת.

מאוחר יותר, כשהתכרבלתי בשק השינה שלי מתחת למדרגות הספרייה, עצמתי את עיניי ותהיתי איך הגעתי למסקנה שרצח הוא בחירה מתקבלת על הדעת. במצבי המורכב, משוללת משפחה ותקווה, כבר ידעתי שהפשע יהיה דרך ההישרדות שלי, אבל האם משמעות הדבר שחיי אדם איבדו את קדושתם? דמיינתי את עצמי הורגת אדם זר, והגעתי למסקנה שזה קל יותר מאשר להרוג חבר. ואז ישנתי, ובחלומותיי גברים הכו אותי, וניסיתי להכות בחזרה, אבל לא יכולתי, הזרוע שלי הייתה קפואה באוויר, הגוף שלי חסר אונים.

תעשי את זה, תעשי את זה, תעשי את זה צרח מוחי הרדום. תעשי את זה! תעשי את זה! תעשי את זה!

ובכל זאת לא זזתי, וכשהתעוררתי בבוקר, גיליתי שמישהו השתין על קצה שק השינה שלי.