פלסייד

לפניכם הפרק הראשון מתוך פלסייד - ספרו החדש של מייק קרי (הנערה עם כל המתנות).

תקציר: ג'ס נשלחת לכלא הנשים פלסייד לאחר שנמצאה אשמה בגרימת מותו של ילד. אלא שבין כותלי הכלא היא פוגשת את רוח הרפאים שלו ומשתכנעת שלא היא זו שגרמה למותו.

הנה מה שחמוטל ילין, מתרגמת הספר, חושבת עליו:

בעיניי "פלסייד" הוא קודם כול ספר עם המון נשמה. אחד הדברים שאהבתי מאוד ב"כתום זה השחור החדש" הוא האופן שבו הסדרה הראתה שאסירים גם הם בני אדם – במקרים רבים הם אפילו בני אדם טובים שעשו טעויות נוראיות. במקרים אחרים הם בני אדם פחות טובים, ובכל זאת יש בהם נקודות אור – חולשות, רגישויות, אהבות. "פלסייד" נפלא מבחינה זאת שהדמויות בו, אפילו הרעות ביותר ואפילו השוליות יחסית, זוכות לטיפול מורכב. הן עגולות. הן מעניינות. הן בעלות עומק רגשי. אפשר להבין אותן, גם אם לא לחבב אותן. ובהחלט יש גם דמויות שאפשר לחבב ואפילו לאהוב, פגומות ככל שיהיו.

עוד נקודה חזקה של הספר הוא שהוא לא מפסיק להפתיע. יש בו הרבה תפניות עלילתיות ואף אחת מהן לא מוצנחת מלמעלה. הן נובעות מהעלילה ואפילו יותר מכך מאופי הדמויות, בעיקר דמותה של ג'ס (שאני נוטה לראות כדמות טרגית).

הספר הוא כמובן ספר פנטזיה, אבל הוא בהחלט יכול למצוא חן גם בעיני אנשים שאינם חובבי פנטזיה מושבעים. הוא מתרחש באנגליה בעשור הנוכחי ופרט לעובדה שהוא מניח את קיומן של רוחות רפאים ושל מרחב שבו הן מתקיימות, הוא ריאליסטי למדי.

בכל פעם שאני מתרגמת ספר יוצא שאני קוראת אותו לפחות ארבע פעמים. בקריאה הראשונה של "פלסייד" לא הצלחתי להניח אותו מהיד וקראתי אותו גם מעבר לשעות שהקצבתי לעבודה (או לערות). בזמן התרגום היו סצנות שבהן בכיתי ממש. וגם בקריאה האחרונה עדיין היו סצנות שבהן הזלתי דמעה / חלפה בי צמרמורת. עד כדי כך הספר חזק בעיניי.

פרק ראשון

זה מוזר להתעורר ולא לדעת מי את.

ג'ס מולסון – שלא חשבה על עצמה בשם הזה או בשום שם אחר – מצאה את עצמה שוכבת על מצעים לבנים בתוך חדר לבן, מוצפת בזיכרונות שהיו בעיקר אדומים וצהובים וכתומים. הצבעים התמזגו והתפצלו ללא הפסק, ללא שליטה, ונשפו עליה חום כאילו פתחה דלת תנור מהר מדי וכל החום התנפל עליה בבת אחת.

מישהו בדיוק דיבר איתה רגע לפני כן בטון בהול. היא זכרה את הקולות, שקטים אך קרובים לפניה.

פניה... עכשיו, כשחשבה על כך, משהו בהן היה מוזר מאוד. היא ניסתה לשאול את אחת הנשים בלבן שנכנסו ויצאו מדוע זה כך, אבל היא בקושי הצליחה לפתוח את הפה וגם כשפתחה אותו, היא הצליחה רק להפיק כמה נקישות וחרחורים שהכאיבו לה ביוצאם מגרונה.

האישה רכנה אליה ודיברה בקול חרישי. היא הייתה צעירה ויפה יותר מג'ס אבל בכל זאת הצליחה לשדר סמכות. לרגע אחד לא היה לג'ס שום דרך לקבוע מה האישה הזאת עשויה להיות. ההסבר הכי סביר היה אחות או רופאה, אבל בבלבול המוחלט של אותן דקות ראשונות נראה גם אפשרי שהיא נזירה מסוג כלשהו – שהמשבר שג'ס עוברת הוא, כנגד כל הראיות, משבר אמונה.

"יעברו כמה ימים עד שתוכלי לדבר," אמרה לה האישה. "לא כדאי שתנסי אפילו. הריאות והרקמות בגרון שלך ספגו נזק חמור והן לא יחלימו אם תאמצי אותם."

אחות, אם כך. לא נזירה. הנזק נגרם לריאות ולגרון שלה. ייתכן שהנפש שלה נותרה חסרת פגע, אבל היא לא ממש הרגישה ככה.

ג'ס משכה בכתף של היד שבה לא היה תקוע עירוי. היא לא משכה בכתף כדי להדוף את המידע; היא ניסתה לבקש עוד. אבל האחות שגתה בפירוש המחווה או התעלמה ממנה. היא הלכה בלי להוסיף מילה.

ג'ס נותרה לא רק מתוסכלת אלא גם מפוחדת. ההבעה שהייתה על פני האחות כשהיא הביטה בה הייתה מוזרה מאוד. הייתה בה חמלה, אבל גם משהו שנראה כמו איפוק או זהירות. האם ג'ס חולה במחלה מידבקת? אבל אם זה המצב, למה לה להתקרב כל-כך?

אבל היא לא המשיכה לדאוג בנוגע לכך עוד זמן רב. משהו בגופה משך אותה ללא הרף לעבר השינה. היא נכנעה לו – כניעה שחזרה על עצמה לסירוגין במהלך כל היום הראשון. רגעי ההכרה שלה היו קצרים. שנתה הייתה שטחית ורדופת לחישות שנשמעו כאילו נלחשו בקולות שונים. בכל פעם שהתעוררה עלו בראשה אותן שאלות בעודה מטפסת בציפורניים מתוך החשיכה כמו שחיינית שמגיעה אל פני המים רגע לפני שריאותיה קורסות.

איפה אני? איך הגעתי הנה? מי חושב את המחשבות האלה? מה קרה לפני כל זה?

לא רק האחות ההיא הייתה זהירה לידה. כל האחיות נראו כאילו יש להן בעיה איתה. ג'ס לא הפסיקה לקוות שאחת מהן תענה על השאלות שהיא איננה מסוגלת לשאול. זה היה מסוג הדברים שבוודאי לומדים בקורס מבוא לסיעוד. אם מטופלת מתעוררת מטראומה קשה, קודם כול מעדכנים אותה בדברים הבסיסיים. "היית מעורבת בתאונה קשה," למשל, או, "שדדו אותך וזרקו אותך חסרת הכרה מחוץ לתחנת הרכבת התחתית."

זה כמעט רמז. אלף זיכרונות נרעדו לנוכח המילים האלו. תחנות רכבת תחתית היו מאפיין של חייה, אז היא בטח גרה בלונדון. אבל לא היה במוחה שום דבר שגיבה את תיאוריית התאונה או השוד. היה שם רק חור – קו המתאר שמשאירים כשגוזרים בובת נייר מדף עיתון ואז שורפים וזורקים אותה. כרגע היא לא הייתה ג'ס. היא הייתה היעדר חשוד של ג'ס.

כשהיא התחילה לבסוף להיזכר היא שוב הוצפה באותה תחושת בלבול ריקה כי זכרה רק התעוררויות קודמות. מתברר שהיום הראשון כלל לא היה היום הראשון. היא נמצאת כאן זמן רב יותר, נודדת בין הכרה לעילפון, חיה ברגע מטושטש אחד המתארך ללא סוף.

ההתעוררויות המוקדמות היו שונות מהמאוחרות יותר. הבלבול שלה נבלע אז בנחשול של רעב נואש ובלתי נשלט. היא הייתה נרקומנית (כשהזיכרונות האלה שבו ועלו היה זה כהתפרצות גופנית כמעט, כאילו מוחה הדחוס ניתז בחזרה לצורתו הרגילה) והיא הייתה צריכה מנה. הייתה צריכה להרגיש טוב. באחת הפעמים היא גררה את עצמה אל מחוץ למיטה וזחלה כמעט עד לחלון, עם העירוי והכול, מתוך כוונה לטפס דרכו ולהתגנב למטה אל ההֵיי וֵיין בהשפעת ההרואין. דרך החלון השתקפו השמים ובניינים גבוהים – לא הייתה שום דרך לדעת עד כמה הוא מרוחק מהקרקע. אבל ג'ס הייתה מוכנה לנסות עד שהנשים בלבן הטילו וטו על הרעיון.

ההיזכרות בכל זה כעת עוררה בה שוב את הכמיהה לסם, אבל היא הייתה מעומעמת. נסבלת. הרעב לא היה חזק מספיק כדי להקים אותה ולנער אותה. הוא פשוט ישב בפינה קטנה במוחה וביקש תשומת לב בנימוס.

זה בפני עצמו היה מפחיד. יחד עם זיכרונות ההתמכרות שלה הגיעה גם סדרה נוספת של זיכרונות שנדחקה אל מעל פני השטח בכוחו של איזה לחץ פנימי. היא כבר נגמלה פעם, רק פעם אחת בחייה, והתהליך ההוא היה תקופה אפלה של סבל שמחק ימים ושבועות. אם היא נגמלה שוב במכה כששכבה במיטה הזו אז היא בטח נמצאת כאן כבר זמן רב מאוד.

התחושה המוזרה בפניה הפחידה אותה גם היא. היא הרגישה כאילו בשרה לא שייך לה. כאילו מישהו מרח עליה מסכת פנים מבוץ ריחני ואז שכח לקלף אותה אחרי שהתקשתה.

ביום השלישי היא ניסתה להתיישב. נשים בלבן נזעקו אליה והשכיבו אותה בחזרה. "אני רוצה מראה," היא אמרה להם בשאגה ממולמלת כמו הלחשן הגרוע ביותר בעולם. "בבקשה, רק תביאו לי מראה!"

 הנשים בלבן החליפו מבטים מוטרדים עד שאחת מהן קיבלה החלטה. היא יצאה מהחדר וחזרה עם פודרייה קטנטנה שלקחה מתיק יד של מישהי. היא החזיקה אותה בצורה שאפשרה לג'ס להרים מבט ולראות את פניה משתקפות אליה. זה היה הלם רציני בשבילה, כי היא ממש לא זיהתה אותן.

זה לא היה קשור לאובדן הזיכרון. היא ידעה איך הפנים שלה אמורות להיראות ואלה לא היו הפנים שניבטו אליה מהמראה. נכון, הפנים ההן היו חיקוי סביר שהיה יכול להטעות אדם זר – ובמצב מנוחה הן לא נראו כל-כך נורא. בעצם דווקא כן. מסביב לעיניה הייתה נפיחות ניכרת כאילו מישהו חבט בה שוב ושוב. העור היה מתוח ומבריק במקומות מסוימים. והיא הייתה חיוורת כמו דג, כאילו גרה שנה או שנתיים במערה החצובה בצלע הר, כמו אוסאמה בן לאדן.

אך כשפניה זזו – כשהיא ניסתה לדבר – הן הפכו למראה בלהות. החלק הימני של פיה נותר חסר תגובה, משותק, ולכן החלק השמאלי, הנמרץ יותר, משך אותו ועיקם אותו בשורה של העוויות. הסימטריה נעלמה ונעשה ברור שהיא בעצם מעולם לא הייתה שם.

"בסדר?" שאלה האחות שאחזה בפודרייה. בעדינות. בודקת בזהירות את הפצע.

ג'ס לא יכלה לענות. לא הייתה שום תשובה שיכלה לתאר את הרגשתה.

באותו לילה בשנתה היא נזכרה בפיסות נוספות מהעבר הקרוב. הקולות הלוחשים עדיין היו שם, כאילו נערכו מאה שיחות בחלל המקיף את ראשה. יחד איתן הגיעה תחושה של פגיעות, של שכיבה חשופה בחלל גדול ופתוח. היא לא הייתה לבד: רבים הקיפו אותה, בלתי נראים. רבים כל-כך עד שלא היו מספיק מקומות עמידה בשביל כולם: הם עטפו אותה מלמעלה ומהצדדים כמו מולסה חמה הנמזגת מתוך מחבת.

ג'ס לא חלמה מאז שהייתה ילדה, ובכל זאת תמונות צצו ונעלמו. היא אחזה את פניה – גרסה זעירה שלהן – בידיה ואז פיסקה את אצבעותיה והניחה להן ליפול. שוב ושוב. לפעמים כשהן נפלו נשמע הרחק מתחתיה רשרוש או קרקוש מתכתי ולפעמים לא נשמע שום צליל.

ואז הגיעה האש והיתמרה מולה.

טיפסה אל תוך פיה.

השתכנה בתוכה.

היא התעוררה רועדת בחדר בית החולים החמים, זיעתה החלקלקה מקררת את גופה. נשימה נתקעה בגרונה כמו דבר מוצק והיא נאלצה לירוק אותה בהדרגה, בנשיפות מהירות ורדודות.

"מה קרה לי?" היא קרקרה לאחות שבאה למדוד לה חום ולחץ דם בבוקר (ריח של אוכל מילא את חלל החדר, אבל ג'ס לא קיבלה הזנה דרך הפה ולכן הריח היה המרב שהיא יכלה לצפות לו). "הייתה שריפה, נכון? תגידי לי. בבקשה!"

"את צריכה – "

"אני יודעת, אני יודעת. אני צריכה לנוח. אבל אני לא יכולה לנוח כל עוד אני לא יודעת. בבקשה!"

האחות נעצה בה מבט ממושך וכמעט אמרה משהו. אבל הדבר היחיד שאמרה לבסוף היה, "אני אשאל את הרופא." היא כיסתה את ג'ס, מקפלת את סדיני הכותנה הנוקשים בתנועות חדות של אלופת אוריגמי.

"בבקשה," לחשה שוב ג'ס, שחיכתה שפניה של האחות יתקרבו לשלה לפני שדיברה. היא חשבה שאולי יהיה לה קשה יותר לסרב ממרחק כזה.

ונראה שהיא צדקה. "כן, הייתה שריפה," אמרה האחות בקול מסויג כשהחליקה את הקמטים האחרונים שנותרו בסדין.

"איפה... היא...?" שאלה ג'ס, שהרגישה רק מעט דקירות בגרונה הפעם. כל עוד תגביל את עצמה למילים בנות הברה אחת או שתיים, היא תוכל לעבור את השיחה הזאת בקלי קלות.

"בדירה שלך. הדירה שלך התלקחה כשהיית בפנים. כשהיית... חסרת יכולת תנועה."

כשהייתי מסוממת, תרגמה ג'ס. שרפתי את הדירה שלי כשהייתי מסוממת.

מי עושה דבר כזה? רק מישהו שנחוש בדעתו להרוס את עצמו ואת כל הסובבים אותו.

מוחה כיבד אותה בסדרה של תמונות. פסלון שרף של רקדנית סינית עם חליל. אהיל בצורת כדור פורח עם שתי פיות מנופפות בגונדולה מתחתיו. אוסף מוזיקת הפולק שלה. הספרים שלה. האלבומים שלה. הכול אבד?

"כמה... רע?" היא שאלה.

"רע מאוד. באמת, תנסי לא לחשוב על זה. זה לא יעזור להחלמה שלך."

האחות נסוגה במהירות. לג'ס היה נדמה שהיא משתוקקת לצאת מטווח שמיעה לפני שתיאלץ להתמודד עם שאלות נוספות.

ובאותו רגע הקרין מוחה תמונה נוספת.

ג'ון.

פניו, שמו והכרה של המשמעות שהייתה להם לגביה. אוי אלוהים, אם ג'ון מת! חרדה הציפה אותה אך מיד התחלפה בנחשול פראי ומעט מחליא של תקווה. אם ג'ון מת...

היא הזדקפה לישיבה לפני שאפילו קלטה שהחליטה להזדקף. אבל היא לא הצליחה להישאר בתנוחה הזאת וצנחה בחזרה לשכיבה, אחוזת בחילה וסחרחורת.

היא הייתה מוכרחה לדעת. היא אזרה כוחות כדי לשאול וניסתה לחזק את הסיבולת הבלתי קיימת שלה בעזרת תרגולת. היא התרוממה על מרפקיה למשך כמה שניות ואז נפלה בחזרה על הסדין, אבל היא המשיכה להתאמן בהפסקות לאורך כל הבוקר, נחושה בכל פעם לשבור את השיא הקודם שלה.

סבב הרופאים התקיים בשעה אחת-עשרה. הרופא חלף על פני דלתה של ג'ס בלי להאט ואחריו שורה הומה של סטודנטים לרפואה אשר – כל אחד בתורו – הציץ לחדר בעיניים פעורות כאילו ג'ס היא דוגמנית במופע מציצנות של חנות פורנו לפני שנחפז לחזור לטור.

בדיוק אז.

אלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם. ג'ס הקימה את עצמה מהמיטה והורידה את הרגליים לרצפה. היא שלפה את הצינורית מידה והניחה לה להישמט. הקצה המשוחרר שרטט קו אדום משונן על הסדין הלבן.

לא היה לה קל להביא את עצמה למצב מאונך, אבל ברגע שזה קרה היא הצליחה לתרגם את ההתנודדות השיכורה שלה להתקדמות יציבה פשוט על-ידי בחירת הרגע הנכון להרים רגל ולהוריד אותה.

היא התקדמה אל הדלת במהירות של הילוך חוזר ונדרשו לה בערך דקה וחצי כדי להתקדם ארבעה מטרים. היציאה מהחדר הייתה מאתגרת יותר כי המרפק שלה נתקל בטעות בדלת, שפעלה על מנגנון קפיצי ולכן התחילה להיסגר. ג'ס נאלצה להישען עליה כדי שתישאר פתוחה בשעה שהיא מתמרנת את דרכה ברווח ההולך ומצטמצם. ואז היא הייתה בצד האחר של הדלת, שעדיין נסגרה מאחוריה, ולרגע אחד היא חשבה שנחלצה בשלום. אבל זה רק מכיוון שהיא הביטה ימינה והנפיחות שמסביב לעיניה הותירה אותה ללא ראייה היקפית.

מהשטח העיוור שלה צצה יד ונגעה בה, מעט מתחת לכתף – היד לא הפעילה עליה לחץ או מעכה את בשרה, אבל בכל זאת עצרה אותה במקומה. קול אמר, "גברת מולסון, אני מוכרחה לבקש ממך לחזור פנימה."

ג'ס הסתובבה. ההסתובבות דרשה ממנה הרבה תנועות רגליים קטנות. האישה שעמדה כעת מולה לא הייתה לבושה בלבן אלא בכחול כהה בתוספת מעיל צהוב זוהר. היא הייתה שוטרת, לא גבוהה יותר מג'ס אבל מוצקה וחסונה ממנה בהרבה וכפי הנראה (בשונה מג'ס) לא חלשה כל-כך עד שמשב רוח קלה יפיל אותה מהרגליים. ג'ס צנחה, מנוצחת אחרי מהלך אחד בלבד.

ומזועזעת ושוב מבולבלת לגמרי. למה יש שם שוטרת? האם יש עליה שמירה? ואם כן, האם לצורך הגנה או מעצר?

השאלה הזאת הייתה תהום פעורה עצומה כל-כך עד שהיא האפילה, למשך כמה רגעים, על השאלה בדבר גורלו של ג'ון.

"למה?" היא קרקרה. זאת הייתה שאלה מעט מעורפלת, אבל היא תיאלץ להספיק.

השוטרת הזעיפה פנים. היה לה עור כהה ומנומש שגרם לג'ס להיזכר בפנים שנשקפו אליה מהמראה – החיוורון הבלתי טבעי, כמו יצור שחי מתחת לאבן. "את עצורה. לא ידעת?"

עכשיו היא ידעה. זאת התקדמות מסוימת. היא הצליחה להגות עוד "למה?"

הבעתה של השוטרת השתנתה, אבל רק לרגע – ענן של ספק או דאגה שהופיע לפתע על פניה ונעלם באותה מהירות. "על רצח, גברת מולסון," היא אמרה. "האישום נגדך הוא רצח."

היא סגרה על ג'ס, כאילו היא מתכוונת לדחוק בה פיזית לחזור לחדרה. ג'ס לא זזה, יותר מתוך תימהון מאשר לוחמניות. רצח? היא חשבה. רצח של מי? את מי כביכול...?

"את צריכה לחזור פנימה," אמרה השוטרת. "אני לא אמורה אפילו לדבר איתך. אני זאת שאמורה למנוע מאנשים אחרים לדבר איתך."

"מי...?" התנשמה ג'ס. המסדרון נסחף כמו ספינה בים. היא לא הייתה מסוגלת לזוז, אם כי היא הייתה מוכנה לחרוג מכך בשביל נפילה.

ידה של האישה הגיחה ותפסה שוב את זרועה. היא רכנה אל מעבר לג'ס ופתחה את הדלת בדחיפה – ללא מאמץ, ביד אחת. ג'ס הייתה יכולה באותו רגע להשליך את מלוא כובד משקלה על הדלת והקפיץ הקטן והמסכן הזה היה גובר עליה. "בבקשה, גברת מולסון," אמרה השוטרת. "תחזרי כבר פנימה. אני אודיע לעורך דין שלך שאת ערה בפעם הבאה שהוא יתקשר."

אבל ג'ס השיגה התקדמות רבה מכדי שתוותר עכשיו. "מי?" היא לחשה שוב. "מי... מת? ג'ון? זה... ג'ון?"

"העורך דין שלך יעדכן אותך," הבטיחה השוטרת. אבל כשג'ס לא זזה ממקומה, היא פלטה אנחה כבדה ומשכה בכתפיה. "זה היה ילד," היא אמרה. "ילד בן עשר. זה נראה כאילו אולי זאת הייתה תאונה, אבל זה לא מתפקידי לקבוע. את הצתת את האש והאישום לפי מה שהבנתי הוא רצח."

שתי ידיה אחזו בזרועה של ג'ס, אחת מעל המרפק והאחרת מתחתיו, והיא ניסתה לסובב אותה. אבל שום איבר בגופה של ג'ס לא תקשר עם שום איבר אחר. פלג גופה העליון נע, האגן שלה הסתובב, רגליה נותרו במקומן.

היה רק בן עשר אחד שהיא הכירה אפילו במעורפל. שמו צץ במוחה משום מקום ושפתיה החוו את שמו אם כי שום צליל לא בקע מפיה.

אלכס.

אלכס ביץ'.

היא הייתה מודעת לנפילה. אבל הרצפה, כשהיא הגיעה אליה, נרתעה ממנה כאילו הייתה משהו שלא נעים לגעת בו.

הופעתה הפתאומית של התקווה

לפניכם ארבעת הפרקים הראשונים מספרה החדש של קלייר נורת', הופעתה הפתאומית של התקווה.

 

הופעתה הפתאומית של התקווה

תירגום: דנה טל
עריכה: חמוטל לוין

פרק 1

כשמתו, כך אמרו, כל מה שנשמע היה הצעקות.

אני משרבטת בדיו על הדף, צופה בעולם מבעד לחלונות הרכבת, עננים אפורים מעל סקוטלנד, ואף-על-פי שהצעקות עדיין נמשכות, זה לא מפריע לי. כבר לא.

אני כותבת את זה כדי שיזכרו אותי. האם תשפטו אותי כשתקראו את זה? מי אתם? שקרן, בוגד, מאהב, גנב, בעל, אישה, אימא, בת, חבר, אויב, שוטר, רופא, מורה, ילד, רוצח, כומר? אני מגלה שכמעט יותר מכפי שאני נרגשת בגללי, אני נרגשת בגללכם, תהיו מי שתהיו.

מי שלא תהיו: אלה הן המילים שלי. 

זו האמת שלי.

הקשיבו, וזכרו אותי.

פרק 2

העולם התחיל לשכוח אותי כשהייתי בת שש-עשרה.

הידרדרות אטית, פיסה אחר פיסה. 

אבא שלי, שוכח להסיע אותי לבית הספר.

אימא שלי, עורכת שולחן לשלושה, במקום לארבעה. "אה," היא אמרה כשנכנסתי. "כנראה חשבתי שיצאת."

מורה, גברת תומאס, היחידה בבית הספר שהיה אכפת לה, מלאת אמונה בתלמידיה ותקווה לעתידם, שוכחת לדרוש את שיעורי הבית שלא הגשתי, לשאול את השאלות, להקשיב לתשובות שלי, עד שבסופו של דבר לא טרחתי עוד להרים את היד.

חברים, חמישה שהיו מרכז חיי, שתמיד ישבתי איתם, שיום אחד ישבו בשולחן אחר, לא בדרמטיות, לא בהפגנתיות של "לכי תזדייני," אלא כי הם הסתכלו ישר דרכי וראו אדם זר.

חוסר שיוך בין שם לבין פנים בקריאת רשימת הנוכחות. זוכרים את השם שלי, אך הקישור מנותק; מהי הופ ארדן? שרבוט של דיו ללא עבר; וזהו.

ראשית שוכחים את הפנים שלי, אחר כך את הקול שלי ולבסוף, לאט, שוכחים את קיומי. נתתי סטירה לאלן, החבר הכי טוב שלי, ביום שהוא שכח אותי. הוא ברח מהחדר בבעתה ואני רצתי אחריו, סמוקה מאשמה. עד שמצאתי אותו, יושב במסדרון של בניין המדעים, לחייו סמוקות, משפשף את פניו.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"כן," הוא השיב. "הפנים כואבות לי קצת." 

"אני מצטערת."

"זה בסדר; זה לא שאת עשית משהו."

הוא הביט בי כמו זרה, אבל היו דמעות בעיניו כשדיבר. מה הוא זכר אז? לא אותי, לא את הופ ארדן, הבחורה שגדל איתה. לא את כף ידי על פניו, לא את זה שצרחתי עד שהתזתי רוק, תזכור אותי, תזכור אותי. הכאב שלו הלך ונעלם, ולקח איתו את הזיכרון. הוא חווה צער, כעס, פחד, רגשות אלה נצצו בעיניו, אך מנין נבעו? הוא כבר לא ידע, והזיכרון שלו ממני התפורר כמו ארמונות חול על שפת הים.

פרק 3

זה לא סיפור על כך שנשכחתי.

יחד עם הזיכרון ממני, התפוגג גם חלק מעצמי. אותה הופ ארדן שצוחקת עם חברותיה, מחייכת למשפחתה, מפלרטטת עם המאהב שלה, מתרעמת על הבוס שלה, חוגגת ניצחונות עם עמיתיה – היא חדלה להתקיים, והופתעתי לגלות כמה מעט ממני נותר מאחור, כשכל זה נלקח ממני.

אם מילים על הדף הן הדבר היחיד שאפשר לזכור ממני, ואני אמורה לכתוב משהו שישרוד כשאמות, צריכה להיות לו חשיבות.

אז זה סיפור על שלמות.

בשבילכם, הסיפור מתחיל בוונציה. זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הבחין בזה. אבל מבחינתי, מבחינת התפקיד שיועד לי בו, הסיפור התחיל קודם לכן, בדובאי, ביום שבו רֵיינה בּינת בּאדר אל מוסתכּפי שמה קץ לחייה בחדר המלון שלה בקומה השביעית של בּוּרג' אל ערבּ ג'וּמֵיירה.

מאחר שהחדר עולה 830 פאונד ללילה, ומאחר שהיה ברור שמדובר בהתאבדות ובשל כך במעשה שלא ייעשה מבחינה חברתית, הגופה סולקה בחופזה מבעד לדלת השירות תוך שעות מרגע גילויה. מנקה נפאלית נשלחה לקרצף את הכתמים הקשים ביותר, אבל ריינה סייעה להם בכך ששיספה ברוב התחשבות את עורק הירך שלה באמבט חם, ולכן היה עליהם לשרוף רק כמה מגבות ואת שטיח האמבטיה.

אני גיליתי שהיא מתה כי בת דודתה, לינה, לא הפסיקה לצעוק. היא לא בכתה – רק צעקה. כששחזרה מאוחר יותר את האירועים הללו, היא לא אמרה את המילים, "בת דודתי ריינה התאבדה, והסיבה היא" אלא במקום זאת, "בת דודתי ריינה התאבדה, ואני מעולם לא התאוששתי מהמכה."

לא חיבבתי במיוחד את לינה. זה הקל עליי מאוד לגנוב ממנה.

חיבבתי את ריינה. היא לא ידעה שאנחנו חברות, אבל זה בסדר – הדברים האלה לא מפריעים לי.

פרצתי לחדר המתים שאליו לקחו את גופתה של ריינה. שם בדוי נכתב על התג סביב הבוהן שלה, עורה היה אפור כמו מיטת הפלדה שעליה שכבה. חיטטתי בבגדים שהפשיטו ממנה, עלעלתי במחברת שבה כתבה רעיונות מסקרנים והערות על עוברים ושבים, מצאתי את עצמי באחד התיאורים שם: אישה, עור בגוון של קפה עם חלב, עמוק, מדולל. מטפחת ראש ורודה, ציפורניים גזורות קצר מאוד, זקופה, שקית בידה השמאלית, מסתכלת בכולם ללא בושה, לא אכפת לה שאנשים לוטשים מבטים.

לקחתי את המחברת, אימצתי אותה אל לבי ואז שמתי אותה בכיסי, כדי לנצור אותה ולשמור אותה לבטח. 

הטלפון שלה היה בתוך שקית פלסטיק שקופה עם הנעליים שלה, וקוד הנעילה היה קל לניחוש על-פי הכתם השמנוני שהותירו אצבעותיה כשהחליקו על פני המסך. לקחתי אותו, ישבתי על מדרגות חדר המתים בצל הלוהט, דפדפתי בהודעות ובמיילים, חיפשתי משהו אכזרי או זעקת כאב שיסבירו למה שכבה עכשיו גופתה הקרה של ריינה בבניין השקט מאחוריי.

מצאתי את שלמות רק כי היא שלחה תזכורת לנגד עיניי.

חלפו ארבעים ושמונה שעות מאז הפעם האחרונה שהיית בחדר הכושר – לא מספיק לרצות שהגוף הזה יהפוך מושלם, צריך לעשות!

אפליקציה, הפועלת ברקע של הטלפון שלה.

שימי לב מה את קונה היום – הקנייה האחרונה העלתה אותך מעל רמות השומן הרווי המומלצות ליום! האם את יודעת כי שומן רווי הוא הגורם המוביל לבעיות לב?

איזו מין אפליקציה זו לכל הרוחות? 

פתחתי אותה בסקרנות.

ליצור את עצמך המושלמת.

הממשק היה פשוט, יעיל. שום אביזרים, שום התאמות אישיות.

שלמות היא אמיתית. שלמות היא עכשיו.

שוטר ניגש אליי, שאל אותי אם הלכתי לאיבוד. סגרתי את הטלפון הנייד, שמתי אותו בכיס, חייכתי ואמרתי לא, מצטערת, פשוט הייתה לי סחרחורת.

הוא אמר, בעדינות וברוגע, "כל צער אנושי שתחווי אי-פעם כבר נחווה על-ידי בני אדם חיים ובני אדם שעוד יחיו. אי אפשר להתכונן לזה, וגם אי אפשר למחוק את הכאב, אבל גברתי, אם זה יכול לעזור, אני חושב שאת צריכה לדעת שכל האנושות שהייתה, שישנה ושתהיה, נמצאת איתך עכשיו, לצדך."

חייכתי והודיתי לו וברחתי משם לפני שיראה אותי מתחילה לבכות.

באותו לילה, כששכבתי על בטני בבית המלון, ים מתחתיי, אבק מעליי, הורדתי את שלמות.

נתתי שם בדוי וכתובת אימייל לא פעילה שהמצאתי בבית קפה.

מיד עם ההצטרפות הרווחתי אוטומטית חמש מאות נקודות; מספיק בשביל הנחה של חמישה דולר על משקה ויטמין של מותג נותן חסות. היא זיהתה את מיקומי באמצעות הרשת האלחוטית, עד רדיוס של חמישה מטרים, ומצאה חנות למשקאות בריאות במרחק קילומטר שתקבל את שובר ההנחה שלי.

כדי להתקדם מהר יותר – קַשרי את חייך.

היא ביקשה תמונה שלי. נתתי תמונה של בחורה זרה, שמצאתי בפייסבוק.

על-פיה, היא הודיעה לי שיש לי גוף נפלא, אבל אפשר לעשות אותו מושלם.

כדאי שתשקלי לשנות את התזונה שלך – הנה כמה טיפים.

מצאי את הפעילות הגופנית המושלמת בשבילך!

שאלון. מילאתי אותו, והיא הודיעה לי כי הפעילות הגופנית המושלמת בשבילי היא ריצה למרחקים בינוניים. היא סיפקה רשימת מאמנים מתאימים, ולצדה את מספר הנקודות שארוויח אם ארשם לכל אחד מאותם מועדונים מוסמכי-שלמות.

קשרי את חייך, היא הזכירה לי. צרי את עצמך המושלמת.

היא ביקשה את פרטי חשבון הבנק שלי.

על-ידי מתן גישה לאפליקציה זו לרשומות הפיננסיות ולהוצאות שלך, שלמות יכולה לראות אותך האמיתית. הפכי את הקריירה שלך ואת אורח החיים שלך למושלמים, עם ייעוץ המותאם אישית עבורך.

סירבתי להזין את הנתונים, וכשבדקתי שוב למחרת בבוקר, איבדתי מאתיים נקודות.

שלמות היא קשה, נאמר. הכוח הוא בתוכך.

סגרתי את האפליקציה והגבלתי את הגישה שלה לטלפון שלי.

פרק 4

דברים שקשה לעשות כשהעולם שוכח אותך:

• לצאת לדייטים

• להשיג עבודה

• לקבל טיפול רפואי עקבי

• לקבל הלוואה

• לקבל השכלה רשמית

• לקבל המלצה

• לקבל שירות במסעדות

דברים שקל לעשות כשהעולם שוכח אותך:

• התנקשות

• גנבה

• ריגול

• אכזריות מזדמנת

• סטוצים פטורים מדאגות (עם קונדומים)

• לא לתת טיפ

במשך זמן מה אחרי שנשכחתי, השתעשעתי ברעיון להיות רוצחת שכירה. דמיינתי את עצמי באוברולים מעור, מורידה את המטרות שלי עם רובה צלפים, שערי הכהה מתנופף ברוח. אף שוטר לא יוכל לתפוס אותי; איש לא יֵדע את שמי. הייתי בת שש-עשרה והייתה לי תפיסה משונה של מה זה להיות "מגניב".

ואז עשיתי קצת מחקר וגיליתי שאפשר להוציא חוזה על מישהו ב-5,000 אירו, ושהרוב המכריע של האנשים שעבדו בתחום היו גברים אכזריים שלבשו טרנינגים מניילון. כמעט בוודאות לא היו שם נשים זוהרות שהחליקו בקבוקון של משהו לתוך המשקה של הנבל; לא מסיבות קוקטייל שמרגלים מחליפים בהן מבטי הסכמה מסתוריים, לא אלת המוות, לא אשת המסתורין. רק הבזק של אכזריות בחשכה, וריח של צמיגים על זפת.

מאוחר יותר, כשהתכרבלתי בשק השינה שלי מתחת למדרגות הספרייה, עצמתי את עיניי ותהיתי איך הגעתי למסקנה שרצח הוא בחירה מתקבלת על הדעת. במצבי המורכב, משוללת משפחה ותקווה, כבר ידעתי שהפשע יהיה דרך ההישרדות שלי, אבל האם משמעות הדבר שחיי אדם איבדו את קדושתם? דמיינתי את עצמי הורגת אדם זר, והגעתי למסקנה שזה קל יותר מאשר להרוג חבר. ואז ישנתי, ובחלומותיי גברים הכו אותי, וניסיתי להכות בחזרה, אבל לא יכולתי, הזרוע שלי הייתה קפואה באוויר, הגוף שלי חסר אונים.

תעשי את זה, תעשי את זה, תעשי את זה צרח מוחי הרדום. תעשי את זה! תעשי את זה! תעשי את זה!

ובכל זאת לא זזתי, וכשהתעוררתי בבוקר, גיליתי שמישהו השתין על קצה שק השינה שלי.

וורלדקון 74 - יומן מסע - מסיבה

קנזס סיטי, מיזורי. וורלדקון.

סיפרתי קודם על החוויה שלי מהפאנל הראשון שבו השתתפתי, ועכשיו הגיע הזמן לחזור בזמן, ולהתחיל מהיום הראשון.

יומן הקפטן. יום רביעי, 17 לאוגוסט. היום הראשון של הכנס. 
האירועים הראשונים בתוכנית הכנס מתחילים ב 13:00 למרות שאירוע הפתיחה הרשמי משובץ בשעה 17:00. נמל התעופה של העיר נמצא כרבע שעה מצפון ואיננו עמוס כלל כשאני נוחת שם בסביבות 13:30. אני מגיע למלון מריוט הצמוד למרכז הכנסים, ונחרד לגלות את התור לצ'ק-אין. צוות המלון אמנם נחמד ואדיב ומחלק חטיפים ושתיה קלה, אבל לא עשיתי את כל הדרך עד לכאן כדי לאכול בעמידה. אני מפקיד את המזוודה בחדר שמירת החפצים ויוצא לדרך. 



חם בקנזס סיטי. חם ויבש, והשמש יוקדת. המלון ממוזג, מרכז הכנסים ממוזג, ואין שום סיבה להתעכב בחוץ. אני נכנס למרכז הכנסים הענק, עומד בתור הקצר למדי להרשמה (טוב, ברור. כולם עדיין עומדים בתור לצ'ק-אין במלון), מקבל את התג שלי, אוסף את ערכת המשתתף שלי, והולך לחפש את ג'ו הלדמן. 


זה יום קצר יחסית, אין בו הרבה אירועים בכלל, ואירועים שמעניינים אותי בפרט, ואני מסתפק בפאנל על "כתיבת קרבות בשלושה מימדים". השם קצת מטעה, גם חברי הפאנל מודים בכך, משום שכל הקרבות, גם אלו שאינם בספרות המד"ב אלא מתרחשים כאן ועכשיו, נערכים בשלושה מימדים. כוונת עורכי התוכנית היתה לדון בתיאורי קרבות בסביבה נטולת כח משיכה. קרבות בחלל. הרחק מהשפעות הכבידה של הכוכב הקרוב ביותר. מנחה הפאנל הוא מיודענו ג'ק קמפבל ומשתתפים בו סופרים נוספים שאינם מוכרים עדיין לקורא הישראלי.
אני מסתובב קצת בחדר הסוחרים, סופג אוויר כנסים עד שהעייפות מכריעה אותי. 36 שעות ללא שינה הן די והותר ואני פורש למלון.


יומן הקפטן. יום חמישי, 18 לאוגוסט. היום השני של הכנס.
היום מתחיל מוקדם מדי, כאשר אני מתעורר באמצע הלילה ומגלה שהשינה ממני והלאה. 48 ערוצי טלויזיה, עברתי בינהם אחד-אחד, ואין מה לראות. אני מתכונן לפאנל.
את ארוחת בוקר אני סועד ביחד עם ג'ק קמפבל, והוא מספר לי קצת על שירותו בצי ארה"ב, על המשכי הצי האבוד, אבל בעיקר על סדרה חדשה, שמתרחשת שנים רבות לפני אירועי הצי האבוד.

עד השעה 13:00 אני נכנס להקשיב לשני פאנלים על ספרות נוער (הנקראת YA בחוגי המקצוע - Young Adults), ואז אני פורש לחדר הירוק, להתכונן לפאנל "שלי" על פאנדום. אם טרם קראתם עליו (למה בעצם אתם פה אם טרם קראתם עליו?), אתם מוזמנים להשלים את הקריאה כעת.

בשעה 15:00 אני הולך להקשיב לפאנל שנקרא "מדוע אני כותב סיפורים קצרים" כי סיפורים קצרים מעניינים אותי ממש כמו ספרים באורך מלא. אחר-כך אני פוגש סופרים שאני כבר מכיר ומצלם אחדים מהם, פוגש סופרים שאני עדיין לא מכיר ולא מצלם אף אחד מהם, חוץ מאחד, שממש התעקש.

בשעה 21:00, למרות עייפות רבה, אני נכנס להקשיב לפאנל על אפשרות קיום חיים על פלנטה ש"נעולה" מול הכוכב, כך שהרצועה האפשרית לקיום חיים עליה תהיה צרה בינות לשני קווי אורך. ממש חיים בין קרח לבין אש. אני נכנס לפאנל הזה בזכות המשתתפים בו, וזו עצה טובה שקיבלתי בעבר - ישנם משתתפים שעלולים להרוס נושא טוב, אבל ישנם משתתפים שכדאי להקשיב להם, ולא משנה על איזה נושא הם ידברו. בין המשתתפים בפאנל הזה - ג'ו הלדמן ולארי ניבן. לא ראיתי את ניבן כשהוא התארח בארץ אי-אז, וזו היתה הזדמנות טובה עבורי לשמוע אותו.

פאסט-פוורוורד: הג'ט-לג הרג אותי גם בלילה הזה. אמ;לק - לא ישנתי. 48 ערוצים. אין מה לראות.


יומן הקפטן. יום שישי, 19 לאוגוסט. היום השלישי של הכנס.
היום העמוס ביותר שתיכננתי לעצמי. מה זה עמוס? סימנתי 13 אירועים משעה 10:00 עד שעה 18:00. בשני מקרים היו שני אירועים במקביל. באחד המקרים היו ארבעה אירועים במקביל. מכיוון שבמכס האמריקאי לא נתנו לי להעביר את מכונת הזמן המתקפלת שלי, נאלצתי לחתוך בבשר החי ולנפות אירועים מהלו"ז. בחרתי בפאנלים על רובוטיקה, על אינטליגנציה מלאכותית, על מגמות עכשוויות בשוק המגזינים העולמי, ואז ...
ואז עשיתי טעות, כנראה מעייפות. דווקא באותה שעה שבה היו לי ארבעה פאנלים מעניינים, בחרתי באחד שהתברר כמאכזב מכולם. זוכרים את העצה הטובה שקיבלתי בעבר? לשים לב מי האנשים בפאנל?
אז שעה או שעתיים קודם לכן, קיבלתי תזכורת ידידותית. נכנסתי לפאנל שאחד המשתתפים בו היה ג'רי פורנל. מי זה פורנל, חלקכם שואלים? שאלה מצוינת. כשפורנל התבקש להציג את עצמו בפתיחה הוא אמר, "אם אתם לא יודעים מי אני, אתם נמצאים במקום הלא נכון." הרוב צחקו, ועדיין, נראה לי שהיו בקהל צעירים אחדים שלא ידעו מי הוא. ואז הוא המשיך לדבר עוד קצת, וסיפר אנקדוטות מהכנס לפני ארבעים שנים (זוכרים? מידאמריקון 1?? היינליין אורח הכבוד??? תגידו, קראתם את הרשומה הקודמת בכלל?) מתברר שהיינליין לא אהב משהו שאמרו לו בוועדה המארגנת ואמר שהוא לא יגיע ופורנל התבקש ליישר את ההדורים איתו. הבעייה של פורנל (בימינו) היא שהוא לא שומע כל כך טוב. אז כשהמנחה ניסתה להגיד לו שהגיע הזמן להתחיל, הוא לא שמע, והמשיך לדבר. זה היה משעשע בהתחלה וגם הצעירים שלא ידעו מי זה פורנל חייכו כעת. אבל בפעם השניה זה כבר לא היה משעשע. וגם לא בפעם השלישית. ואז כשהפאנל התחיל, ורשות הדיבור הגיעה לפורנל, הוא שוב פתח במונולוג זועם, והפעם על העתיד הקודר הצפוי לאנושות לאחר שרובוטים ישלטו על יותר ממחצית המשרות בארצות הברית, ואי אפשר היה להפסיק אותו. המנחה ניצלה את ההזדמנות שהוא עשה הפסקה קצרה כדי ללגום מים, ועברה למישהו אחר. בקיצור, פורנל די השתלט על הפאנל, ולאף אחד לא היה נעים לתת לו טפיחה קלה על הראש, כדי שיעשה עוד הפסקה. אגב, ניגשתי אליו בסיום, והוא לא עשה הצגה. הוא באמת לא שומע. 

ואז, כאמור ... ואז עשיתי טעות.
נכנסתי לפאנל על מצב הסיפורת הקצרה ולא ראיתי שהמנחה הוא דייב טרוסדייל. סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליו, וטוב שכך. מצד שני, להגנתי, אנשים טובים מאוד נכנסו לפאנל הזה כמשתתפים, כנראה משום שהניחו בתמימות שאם הבן אדם קיבל על עצמו להיות מנחה, הוא יתנהג בהתאם. איך אומרת ג'וליה רוברטס? טעות. טעות גדולה. הייתי צריך לבחור פאנל אחר. טרוסדייל פתח בנאום מכוער על רגישותם המופרזת של אנשים ש"חושבים את עצמם משכילים", ולקח לכולנו כמה שניות להבין על מה הוא מדבר. ניל קלארק, למשל, שהיה אחד המשתתפים בפאנל, סובב את כסאו בהפגנתיות וישב בגבו לטרוסדייל. ומשם הפאנל רק התדרדר, כי למרות שטרוסדייל הפסיק את נאומו באמצע, וחטף מקלחת מילולית מהקהל ומכל חברי הפאנל האחרים, יתר הדיון כבר לא היה על מצב הסיפורת הקצרה, אלא על השאלה האם יש או אין חמישים אחוז נשים וחמישים אחוז גברים על השערים של אסימוב'ס. איזה בזבוז זמן! והאלטרנטיבות היו כל כך טובות!

לאחר הפסקת התרעננות קצרה בחדר המלון ובבר של המלון, יצאתי למסיבה של טור, בקומה העשרים-ושמונה של הקראון פלזה. תרשו לי לגלות לכם את מה שאתם בטח כבר יודעים. כולנו נחמדים יותר לאחר כוס אחת של יין. ומכיוון שמדובר בקבוצת אנשים נחמדים וידידותיים מלכתחילה, האווירה במסיבה פשוט מדהימה.

למצער, החל לרדת גשם. ירד גשם כשהלכתי (דקה וחצי) לקראון פלזה, ירד גשם כשחזרתי (שתי דקות, הדרך חזרה תמיד ארוכה יותר) למריוט, ואני, שרציתי לחסוך זמן בנמלי התעופה ובאתי עם מזוודת יד קטנה בלבד, חמוש בחולצות קצרות בלבד.

אנקדוטת היום:
פאנל בהנחיית טוד מק'קאפרי (הבן של), שבמענה לאחת השאלות אמר, "ברור שפרן זה מד"ב," ועורר מיד ויכוח בקהל כי, "דרקונים זה פנטזיה וכולם יודעים את זה."



זהו. הגענו עד הלום, לזמן אמת.

יום גדוש מצפה לי גם מחר. הישארו עימנו. יהיה מעניין.

וורלדקון 74 - יומן מסע - התחלה חדשה

וורלקון - כנס המדע הבדיוני העולמי מתקיים מדי שנה מאז 1939 (פרט לשנים 1942-1945), והשנה נערך הכנס ה-74 במספר. חברי אגודת המדע הבדיוני העולמית מצביעים מדי שנה על מיקומו של הכנס שיתקיים שנתיים לאחר מכן והם גם בוחרים (בשיטת הצבעה מסובכת שלא זה המקום לפרטה) את הזוכים בפרסי ההוגו בכל שנה. מרבית הכנסים מתקיימים, מטבע הדברים, בארצות הברית, והמארחת השנה היא קנזס סיטי, מיזורי. (אל תשאלו. חצי מקנזס סיטי נמצאת בקנזס, חצי ממנה במדינה השכנה. קצת כמו תל אביב-גבעתיים, אבל בקנה מידה אמריקאי).

כל כנס זוכה לשם ייחודי, מקורי (ובתנאי שהתוספת "קון" נשמעת לכם מקורית). הכנס ה-72 (2013), למשל, נערך בלונדון ולכן נקרא לונקון. הוא היה השלישי במספר שהתקיים בעיר (הקודמים נערכו ב 1957 ו 1965) ולכן נקרא לונקון 3. שמות מקוריים כבר אמרתי? זה היה הכנס הראשון שבו אני השתתפתי, ולכן אני קראתי לו רונקון 1. השנה, כאמור, אנחנו בקנזס סיטי, מרכז ארצות הברית והכנס נקרא מידאמריקון 2. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב - MidAmeriCon II. הכנס הקודם, לחובבי הטריוויה מבינכם, התארח כאן ב 1976 ואורח הכבוד היה רוברט היינליין (תושב העיר לשעבר). היינליין הוא היחידי שזכה להיות אורח הכבוד בשלושה כנסים שונים (האחרים היו ב-1941 וב-1961) ובזאת מיציתי את מכסת הטריוויה להיום.

תוכנית הכנס, כל כנס, כוללת בעיקרה המון פאנלים. כמה זה המון? בערך עשרים פאנלים, במקביל, כל שעה, מהבוקר עד הערב, ארבעה וחצי ימים ברציפות. ובנוסף, הקראות (סופרים מקריאים קטעים מספריהם החדשים), מפגשים מצומצמים על כוס קפה, או בירה, הקרנות, משחקים, קוספליי (תחפושות של דמויות ספרותיות או קולנועיות), ארועי חתימה וחדר סוחרים ענק בו תוכלו למצוא כמעט כל פריט אספנות שעולה על דעתכם, וגם כאלו שלא עולים על דעתכם. בקיצור, המקום (אם אפשר לכנות מתחם ענק בשם "מקום") הומה ושוקק ורוחש וגועש באלפי אנשים, ואפילו לרגע אחד זה לא מרגיש צפוף או דחוק.

הכנס השנה מיוחד בזה שזו הפעם הראשונה שאני משתתף בתוכנית. לא "סתם" אורח, אלא ממש יושב בפאנל, כמו האנשים המפורסמים באמת. ולא בפאנל אחד, אלא שניים. (טוב, האנשים המפורסמים באמת יושבים בארבעה-חמישה-שישה פאנלים, אז יש לי עדיין לאן לשאוף).

הפאנל הראשון נקרא Fandom - We Are the World. (פאנדום - ממלכת המעריצים. שילוב של פאן וקינגדום). הפאנל הפגיש אוסטרלית, יפני, שבדית, ברזילאי ואת עבדכם הנאמן, ובו דיברנו על המכנה המשותף ועל ההבדלים בין חווית החובבים במדינות מהן באנו, בעיקר בהקשר של כנסים, ועל ההבדלים והדמיון בין הכנסים שלנו לבין וורלדקון.

כפאנל ראשון זה היתה חוייה מאוד מרגשת עבורי ואפילו קצת מלחיצה. בכל זאת, קהל זר, שותפים זרים לפאנל וברגע הראשון אין שום פרצוף ידידותי בקהל. אבל האירגון של וורלדקון מדהים. ראשית, רבע שעה לפני תחילת הפאנל המשתתפים יכולים להתכנס (ואכן מתכנסים) בחדר הירוק. שתיה קלה, כיבוד קל, שולחנות עגולים, היכרות ראשונה ובעיקר תיאום ציפיות. בין המנחה של הפאנל לבין המשתתפים, ובינם לבין עצמם. אנחנו הולכים לתפוס את מקומנו לאחר שגילינו (כצפוי) שיש לנו משהו במשותף. כולנו חובבי מד"ב, כולנו נמצאים כאן מרצוננו, כולנו באנו לכאן כדי להנות, כולנו באנו לכאן כדי להכיר חובבי מד"ב אחרים ולחלוק איתם את החוויות המשותפות שלנו.

אירגון טוב זה למשל שלמנחה הפאנל יש דף עזרה והדרכה. הצעות לפתיחה, מה להגיד, מה לא להגיד, איך לפנות לקהל. (למשל, לפנות לאנשים עפ"י צבע החולצה שלהם ולא לנסות לנחש מה הג'נדר שלהם). ואז הפאנל מתחיל ולאחר הצגה קצרה מתברר לי שבכל זאת יש פרצופים ידידותיים בקהל. ראשית, אנשים מעריכים את העובדה שהגעתי כל כך מרחוק כדי להשתתף בכנס. הם יודעים שעדיין באתי להנות, אבל הם מעריכים את זה שבאתי לתרום להנאה שלהם. שנית, ושוב כצפוי, גם הם, כמו הפאנליסטים, חובבי מד"ב. גם הם באו מרצונם, חלקם ישתתפו בפאנלים אחרים, מרביתם לא, אבל כולם באו להנות. כולם באו להכיר חובבי מד"ב אחרים, ולכן כולם באו להכיר גם אותי. אז אני נרגע קצת, ולאחר שסיימתי להציג את עצמי בלי לגמגם, אני מרשה לעצמי לחייך.

ואז המנחה שואלת שאלה, אנחנו עונים עפ"י סדר, משתדלים לא להאריך כדי לא להשתלט על השיחה, ואז אני מגלה שאמרתי את כל מה שהיה לי להגיד. אני נכנס ללחץ. עשר דקות לאחר תחילת הפאנל, ואני בטוח שאין לי שום דבר נוסף להגיד. ואז המנחה שואלת שאלה נוספת, והיי, מה אתם יודעים? זה בדיוק מזכיר לי את כנס (פסטיבל?) אייקון הראשון שהשתתפתי בו, אז אני משתף את הקהל ואומר את כל מה שיש לי להגיד, בקצרה כמובן, מסיים, מחייך ... ושוב נכנס ללחץ. הפעם אני בטוח שאין לי שום דבר נוסף להגיד. טוב, הבנתם את הפרינציפ. בסוף התברר שהיה לי הרבה מה להגיד, אבל לא בגלל שהיה לי מה להגיד, אלא בגלל שהיה לי מה להגיד. (וגם בגלל שהמנחה (השבדית) שאלה שאלות מצוינות). רק לאחר חמישים דקות של שיחה אינטנסיבית הבנתי וקלטתי את מלוא ההיקף של עשיית החובבים בארץ, את מלוא ההיקף של פעילות האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה בעשרים השנים מאז שקמה, את עשרות ההישגים אליהם הגיעו קומץ חובבים משוגעים לדבר, שהצליחו לבנות יש מאין דברים שבברזיל או יפן, עם עשרות אלפי החובבים שיש להם, בכל עיר, לא הגיעו אליהם עדיין. (כן, כולם התלהבו מהרעיון של הוביטון). סיימתי את הפאנל בתחושה מעורבת של שימחה וגאווה. שימחה על כך שצלחתי אותו בשלום, וגאווה על הישגי הפאנדום הישראלי, שיותר משזכיתי להיות שותף זוטר בו, זכיתי להכיר את מרבית הנפשות הפועלות בו.

את הרשומה הזו אני מקליד על המחשב החל מארבע לפנות בוקר. ג'ט לג זה דבר מבאס. טרם העברתי תמונות מהסלולארי למחשב, אז הרשומה הזו נטולת תמונות. (תחשבו שזה גיליון פנטהאוז. תקראו בשביל המאמר). סיכום מסודר של האירועים והימים אני אעלה בהמשך. בינתיים אני אלך לחפש ארוחת בוקר. 

ארכיון הזוועות - פרק ראשון

אורח הכבוד בפסטיבל אייקון הקרוב, העשרים במספר, יהיה סופר המדע-הבדיוני צ'ארלס סטרוס. אני גאה לפרסם את הפרק הראשון מהספר ארכיון הזוועות, הראשון בסדרת תיקי המכבסה, שיראה אור בפסטיבל (חול המועד סוכות).

אתם מוזמנים לקרוא ולהנות מהפרק הראשון, ואחר כך לתמוך בקמפיין המימון להוצאת חמישה ספרים חדשים באיקון.

ראשית, הקדמה קצרה לעולם של תיקי המכבסה. כתב אותה קן מק'לאוד, והיא מופיעה במלואה בפתח ארכיון הזוועות, הספר הראשון בסדרת תיקי המכבסה.

"ארכיון הזוועות" הוא רומן מדע בדיוני. הוא נכתב בצורת מותחן אימה עם הרבה הומור, שחלקו לא נוח לקריאה. הרעיון הבסיסי שלו הוא שמתמטיקה יכולה להיות קסם. הרעיון המשני שלו הוא שאם העולם מכיל דברים (כפי שפראצ'ט ניסח את זה במקום כלשהו) שמפחידים אפילו את האפלה, אז אתם יכולים להיות בטוחים שיש איזו סוכנות ממשלתית סודית שמסתירה אותם מאיתנו לטובתנו. המשפט האחרון לא נאמר באירוניה; אם אנשים יחשדו ולו לרגע שהטעות היחידה של לאבקראפט הייתה שהמעיט בכוחו המשחית של הרֶשע הקוסמי, החיים יהפכו לקשים מנשוא. אם הסוד יצא לאור ויגרור אחריו (כתוצאה מכך) דברים אחרים, החיים יהפכו לבלתי אפשריים. מה שיתהלך אז על פני האדמה לא יוכל להיות מוגדר כחיים, וּודאי שלא כחיים אנושיםץ

דמיינו עולם שבו אמירה או כתיבה של מילים גורמת לדברים לקרות באופן ישיר ומיידי, שבו טעות במילה אחת יכולה להביא לתוהו שלא ייאמן, אך הלחש הנכון יכול לזמן ישויות רבות עוצמה שיבצעו את רצונכם. דמיינו, בנוסף, שהעולם הזה מנוהל: ישנה חלוקה נרחבת של תפקידים, בין המכשפים עצמם ובין המכשפים לאלה המתאמים את העבודה שלהם. זהו עולם בירוקרטי, ולכן גם כאוטי, ומלא באנשים ישובים אל שולחנות עבודה, ממלמלים קללות וכותבים השבעות ומכרסמים בעקשנות את חלקם הקטן בתמונה הגדולה. המתאמים, מפני שהם לא מבינים מה מתרחש באמת, הם טרף קל למטיפים חלקי לשון של כתות ביזאריות, שדורשים קורבנות אקראיים ונעלמים עם סכומי כסף גדולים. ברוכים הבאים למחלקת ה-IT.

ניסיונו של צ'ארלי בעבודה בתעשיית ה-IT ובכתיבה עליה הוא שנותן לו את התובנה האישית שלו באשר לאופן עבודתה של המכבסה. תכנות, הרי, הוא המקום שבו לאבקראפט פוגש בעבודת היום יום, כל הזמן. האנאליסט או המתכנת חייבים לבחון מסמכים בעין שהיא בו-זמנית סקפטית וערנית, לתפוס ולחבר פיסות קטנטנות של אמת לאורך הדרך. לכל אחד ממקורות המידע שלהם יש מניעים ויעדים משלהם, שאליהם הם שואפים באופן נסתר או גלוי. יש להם אחראים, שלרבים מהם אין כל מושג באשר למתרחש בקצה הממשי של העבודה. ועובדי ה-IT חייבים לדעת ללא שמץ של ספק שאם יטעו, הכול עלול להשתבש באופן איום ונורא. לחץ וציניות הם בני לוויה קבועים, ואיתם גם אחווה ותחרותיות. זה כמו להיות מרגל, או מעלה באוב. לא יוצאים החוצה הרבה, וכשכן עושים זאת, זה בדרך כלל בלילה...

ארכיון הזוועות

פרק ראשון

תירגום: אירה כצנלסון

עריכה: חמוטל לוין

שמי לילה עטו ירוק, חלום האקינג מתוק.

אני אורב בשיחים מאחורי בניין תעשייתי, חמוש בלוח כתיבה, איתורית ומשקפת ראיית לילה מגושמת ששוטפת את הנוף בגוני אזמרגד מחרידים. הדבר המחורבן הזה גורם לי להיראות כמו חובב רכבות עם פֶטיש למסכות גז, והשימוש בו עושה לי כאב ראש. הלחות גבוהה ויש טפטוף קל, רטיבות פולשנית שחודרת היישר דרך מעילי גשם וכפפות. אני מחכה פה בשיחים כבר שלוש שעות, בהמתנה שהמכור לעבודה האחרון יכבה את האור כדי שאני אוכל לטפס פנימה דרך החלון האחורי. למה לעזאזל אמרתי "כן" לאנדי? להיות פורץ בשירות המדינה זה הרבה פחות רומנטי ממה שזה נשמע – במיוחד כי המשכורת היא בתעריף שעות נוספות סטנדרטי.

(אנדי, חתיכת מנוול. "בנוגע לבקשת ההצטרפות לשירות פעיל שהגשת בשנה שעברה. במקרה יש לנו משימה קטנה הלילה, וחסר לנו כוח אדם; תוכל אולי לעזור?")

אני רוקע ברגליי ונושף על הידיים. אין אף סימון חיים ממבנה הזכוכית והבטון הגוץ שמולי. השעה אחת-עשרה בלילה ועדיין יש אורות דולקים בכוורת המשרדית: אין לאנשים האלה מיטה לחזור אליה? אני דוחף את המשקפת למעלה והכול מחשיך, חוץ מהאור הזורח בחלונות המחורבנים, כמו גחליליות המקננות בחורי העיניים הריקים של גולגולת.

תחושה פתאומית המזכירה נחיל דבורים רוחש עולה פתאום מאזור השלפוחית שלי. אני מקלל בשקט ומושך מעלה את המעיל כדי להוציא את האיתורית. אין לה תאורת רקע, אז אני נאלץ להסתכן בהבזק יקר של פנס כדי לקרוא את הכתוב. ההודעה אומרת, מנהל עוזב 5 דק. אני לא שואל איך הם יודעים את זה, אני פשוט אסיר תודה שנותרו לי רק עוד חמש דקות לעמוד בין העצים ספוגי המים כשאני מתאמץ לא לרקוע ברגליים חזק מדי ותוהה מה אגיד אם החטטנים המקומיים יגיעו. עוד חמש דקות של הסתתרות מאחורי מחלקת בקרת איכות של מֶמֶטיקס (בריטניה) בע"מ – חברה בת של תאגיד רב-לאומי הממוקם במֶנְלוֹ פארק, קליפורניה – ואז אוכל לעשות את העבודה שלי וללכת הביתה. עוד חמש דקות להעביר בהסתתרות בשיחים באזור תעשייה שבו החום המלובן של הטכנולוגיה משאיר את האורות דולקים עמוק אל תוך הלילה, במקום שבו הזוועות חסרות השם לא מוצצות לך את המוח וזורקות אותך אל מחלקת משאבי אנוש – אלא אם כן סיימת את הרבעון השלישי בהפסד או שכחת להקריב קורבן דם על מזבח הנהלת בקרת האיכות.

במקום כלשהו בבניין הזה המנהל האחרון שנשאר עד מאוחר מפהק עכשיו ומושיט את ידו למפתחות הב.מ.וו. שלו. כל המנקים הלכו הביתה; השרתים הגדולים מהמהמים באדישות ברחמם הממוזג, מעורסלים בקרבתה של ליבת השירות של האגף המשרדי. כל מה שאני צריך לעשות הוא להתחמק מהשומר, ואני חופשי ומאושר.

מנוע מרוחק מתעורר לחיים בשיעול, נוהם ויוצא מהחניה המטופחת בחריקת צמיגים רטובים. בשעה שקולו דועך אל תוך הלילה, האיתורית רוטטת שוב: עכשיו. אני מתגנב קדימה.

אין חיישני תנועה שמפעילים זרקורים. אין כלבי תקיפה, אין שומרים עם פנסים בקסדה: זה לא סרט מהסוג הזה, ואני לא ארנולד שוורצנגר. (אנדי אמר לי: "אם מישהו פונה אליך חייך, עמוד זקוף והראה להם את התעודה שלך – ואז תתקשר אליי. אני אטפל בזה. אם תוציא את הבוס הזקן מהמיטה בשביל לנקות אחריך תקבל נקודה לרעתך, אבל נקודה רעה אחת עדיפה על פני גולגולת סדוקה. רק נסה לזכור שאזור התעשייה של קְרוֹקְסְלי הוא לא נוֹבַיה זֶמְלְיַה, ולא תציל את העולם מכוחות הרשע בזה שתרסק לעצמך את הראש.").

אני מדשדש בדשא הלח ומוצא את החלון המיועד. כמו שנאמר בתדריך, הוא סגור אבל לא נעול. משיכה טובה אחת והחלון נפתח כלפי חוץ. הוא גבוה מכדי שיהיה נוח לטפס אליו, יותר ממטר מעל תעלת ניקוז עשויה מבטון. אני מושך את עצמי למעלה ומעבר לאדן החלון, ומעורר מפולת קטנה של דיסקים הגולשים אל הרצפה. החדר מואר בירוק רפאים, חוץ מהנקודות הזוהרות של המסכים הכבויים והמאווררים הנושפים אוויר החוצה ממארזי מחשב חמים. אני מועד קדימה ודורך על שולחן מכוסה בערמות של ניירת לא מסודרת, תוהה לעצמי איך בדיוק יצליח בעל השולחן לפספס את טביעת הרגל הגדולה והבוצית שלי בין המסמכים המסווגים ללא ספק הפזורים ליד המקלדת וכוס הקפה הקר כקרח. ואז אני על הרצפה במחלקת בקרת האיכות, והשעון מתקתק.

האיתורית רוטטת שוב. דוח מצב. אני שולף את הנייד מכיס החזה, מחייג מספר בן שלוש ספרות ואז מחזיר אותו למקומו. רק מודיע שהגעתי והכול הולך חלק. אופייני למכבסה – הם אפילו יכללו את חשבון הטלפון ברשומות כדי להוכיח שהתקשרתי בזמן לפני שיתייקו את זה באיזה מקום סודי. תמו ימי הפריצות הבלתי מורשות להשגת מידע...

המשרדים של מֶמֶטיקס (בריטניה) בע"מ הם גיהינום טיפוסי של תאים משרדיים: מחיצות בד בצבע בז' חסר ייחוד מפרידות בין פרוסות דקות של חיי תאגיד. מכונת הצילום רובצת כמו מזבח תחת קיר המכוסה בכתבי קודש – כללי ההתנהגות של החברה, רשימות של קורסים להתעדכנות מקצועית שהעובדים מחויבים לעבור, דברים כאלה. אני מעיף מבט סביבי, תר אחר תא מספר D14. הרבה מאוד קומיקסים של דילברט תלויים בצד הזה של המחיצה, עדות למוח בעל דחפים מרדניים מעט; המנהלים הזוטרים ללא ספק מסיירים מסביב למאורה שלו לפני כל ביקור של הדרגים הבכירים, ותולשים ממקומו כל סימן לתסיסה שכזאת. רעד קל של הזדהות עובר בי: ממזר מסכן, איזו הרגשה זאת, להיות תקוע פה במאורה של תאים בלבה של המהפכה התעשייתית החדשה, ולעולם לא לדעת היכן יכה הברק בפעם הבאה?

יש שם שולחן עבודה ועליו שלושה מסכים: שניים גדולים אך פרט לכך חסרי ייחוד, ואיזו חתיכת מכשור משונה שנראית בת עשור לפחות, שנמשתה ממעמקי מהפכת המחשוב. זוהי כנראה מכונת Symbolics Lisp ישנה או משהו כזה. זה מדגדג את בלוטת הענתיקות שלי, אבל אין לי זמן לחקור; השומר אמור לעשות סיבוב נוסף בעוד שש-עשרה דקות בלבד. יש שם ספרים שעוּנים זה על זה בערמות ומפולות מטורפות מכל צד: קנות', דייקסטרה, אל-האזְרֶד ושמות נוספים, מוכרים פחות. אני מושך אליי את הכיסא שלו ומתיישב, מעקם את האף. באחת ממגירות השולחן משהו מת והלך לפגוש את בוראו.

מקלדת: יש. משתמש Root: אני שולף את מחולל הסיסמאות הגנוב שהמכבסה הזמינה מאחד הספקים של מֶמֶטיקס ומקליד את סיסמת התגובה לתשאול של המערכת. (קשה נורא לפרוץ סיסמאות חד-פעמיות; הבה נכיר תודה לעוזרים הקטנים מהמכבסה). ואז אני מחובר ומורשה וזה הזמן להבין לאן לעזאזל בכלל התחברתי.

מלקולם – שאל שולחנו אני יושב, ואת מקלדתו אני מזהם – מריץ חוות נמלים: מתחת לשולחן ישנם מחשבים מתים שחלקיהם נבזזו ולצדו מזמזם שרת פרנקנשטיין חשוד מעט, שקרביו חשופים לאוויר העולם, כמו גנרטור. לרגע אני פוצח במצוד מבוהל, מחפש מתחת לשולחן כוכבים מחומשים מכסף ורוּנות זוהרות, אבל הכול נקי. כשאני מחובר אני מוצא את עצמי במבוך קטן ומפותל של מערכות קבצים מעוגנות אוטומטית, כולן דומות זו לזו. זין חרא תחת, אני מדקלם לעצמי בדממה; בכישוף קטלני זה אף פעם לא היה ככה. אני שולף את הטלפון ומחייג.

"קפיטל שירותי כביסה, כיצד ניתן לעזור לך?"

"תנו לי כתובת ותיקיית יעד. אני בפנים אבל הלכתי לאיבוד."

"שנייה אחת... נסה 'אוטומטי קו-נטוי שיתוף קו-נטוי מערכת קו-נטוי סקובי קו-נטוי רשת קו-נטוי משתמש קו-נטוי ראשי קו-נטוי מלקולם קו-נטוי R-רישית קו-נטוי קאטברט קו-נטוי שליטה-קו-תחתון-עולמית קו-נטוי מניפסט.'"

אני מקליד מהר כל-כך שהאצבעות שלי מסתבכות זו בזו. נקישה עמומה נשמעת כשהשרת ליד השולחן מעגן את מערך הכוננים העצום של סקובי ומגרד בראשי הקריאה/כתיבה שלו, בחיפוש אחר קובץ שהוא ללא ספק אחד הקבצים בעלי השמות המטומטמים ביותר ברשת הפנימית של החברה.

"חכה רגע... כן, מצאתי." אני מביט בממזר והוא שם מולי עכשיו, בלי שום הצפנה: הערות אחדות המובילות להוכחת שלמות פולינומיאלית ברשתות המילטוניאניות. אני מרפרף על הטקסט וסוקר אותו בזריזות; אין זמן להקדיש לזה את מלוא תשומת לבי, אבל זה נראה אמיתי. "בינגו." אני מרגיש שכבת זיעה חלקלקה ומגעילה בתחתית הגב. "זה אצלי. ביי בינתיים."

"ביי בעצמך." אני סוגר את הטלפון ובוהה במסמך. רק לרגע, אני מהסס... מה שבאתי לעשות כאן אינו הוגן, נכון? השדון המרדן משתלט עליי: אני מקליד פקודה מהירה, ששולחת את הקובץ המפליל לחשבון אישי ולא בדיוק מת. (תכננתי לקרוא את זה אחר כך). ואז מגיע הזמן להשמיד את השרת. אני מנתק את כונן הרשת ומצית אותו בסערת ביטים של אתחול ברמה נמוכה. אם מלקולם רוצה את המאמר שלו חזרה, הוא יצטרך לגייס את ה-GCHQ ומיקרוסקופ מנהור סורק כדי למצוא את זה מתחת לכל ה-0xDEADBEEF החוזר על עצמו בדסקות הכונן הקשיח.

האיתורית שלי מזמזמת שוב. דוח מצב. אני לוחץ על שלוש ספרות נוספות בטלפון. אז אני מתגנב החוצה מהתא המשרדי ומטפס בתנועות מגושמות על השולחן המבולגן בדרכי חזרה החוצה אל ליל האביב הקריר, ושם אני מקלף מעצמי את כפפות הגומי המחורבנות ומפתל את אצבעותיי לאור הירח.

תחושת ההתעלות שלי חזקה כל-כך עד שאני נזכר בערמת הדיסקים שהעפתי מהשולחן רק אחרי שאני יורד מהאוטובוס הלילי ליד הבית. וכשאני נזכר בה, השדון המרדן מתחיל לצחקק לו, ומסתיר את חיוכו מאחורי כף היד.

♦  ♦

אני שקוע בשינה עמוקה כשהנייד מצלצל.

הוא בכיס הז'קט שלי, היכן שהשארתי אותו אתמול בלילה, ואני מתפתל זמן-מה על הרצפה בשעה שהוא מצייץ בעליצות. "הלו?"

"בוב?"

זה אנדי. אני מנסה לא לגנוח. "מה השעה?"

"תשע וחצי. איפה אתה?"

"במיטה. מה –"

"חשבתי שאתה אמור להיות בתחקור? מתי תוכל להגיע?"

"אני לא מרגיש משהו. הגעתי הביתה בערך בשתיים וחצי. תן לי לחשוב... אחת-עשרה זה בסדר?"

"אין ברירה, נסתדר." הוא נשמע גמור. ובכן, אנדי לא היה זה שהתחת שלו קפא ביער אתמול בלילה, נכון? "נתראה שם." אין צורך לבטא את האחרת המרומז. השירות החשאי במיוחד של הוד מלכותה מעולם לא אימץ אל לבו את הרעיון של לו"ז גמיש ושעות עבודה הגיוניות.

אני מדשדש לחדר האמבטיה ובוהה בזמן שאני משתין בקליפת העובש השחור שגדל מסביב לחלון. אני לבד בבית; כל השאר יצאו – עובדים – או יצאו – לבלי שוב. (יצאו, במובן של עובדים, הם פינקי ומוח; יצאה, במובן של הלכה לעזאזל, זו מְהַרי). אני מרים את מברשת השיניים המזדקנת שלי ומבצע את טקס הבוקר הרגיל. לפחות החימום פועל. למטה במטבח אני ממלא את הפרקולטור בקפאין גרעיני טחון ודוחף אותו אל הגז. נראה לי שיש לי זמן להגיע למכבסה עד אחת-עשרה, וגם להספיק להתעורר לפני שאגיע. אצטרך להיות ערני בפגישה הזאת. האם אתמול בלילה עבר בשלום, או לא? עכשיו, כשאני כבר לא יכול לעשות כלום לגביהם, אני נזכר בדיסקים.

אימה חסרת שם היא עניין טוב ויפה כשאתם שרועים מול הטלוויזיה וצופים בסרט אימה על רוצח סדרתי, אבל היא עושה דברים איומים לקיבה שלכם אם הפלתם עליה רבע ליטר של קפה שחור חזק במיוחד בפרק זמן של חמש-עשרה דקות. סיוטים קצרים חולפים בתוך הראש שלי, מהקל אל החמוּר: נזיפה בכתב, פיטורין, אישום פלילי על השתתפות במבצע חסוי חוקי למחצה שהאישור שלו בוטל רטרואקטיבית וללא עקבות; הנורא מכול, לחזור הביתה ולמצוא את מְהַרי מכורבלת על הספה שוב. קבלו ביטול בנוגע לתמונה האחרונה; העצבות החולפת מפנה את מקומה לתחושת הקלה עמוקה יותר, נגועה במעט בדידות. בדידותו של המרגל הרחוק מביתו? לעזאזל, אני צריך לקחת את עצמי בידיים. אני לא ג'יימס בונד, עם סוכנת קג"ב סקסית שמנסה לפתות אותי בכל חדר מלון. זה בערך הדבר הראשון שדוחפים לך לראש בקפיטל שירותי כביסה ("יותר נקי מנקי!"): החיים הם לא סרט ריגול, העבודה היא לא רומנטית ואין בה שום דבר מלהיב במיוחד. במיוחד כשמעורב בה הצורך להקפיא לעצמך את  הביצים עמוק בתוך גדר שיחים תאגידית באחת-עשרה בלילה, כשיורד גשם.

לפעמים אני מתחרט שוויתרתי על ההזדמנות ללמוד ראיית חשבון. החיים יכלו להיות הרבה יותר מהנים אילו הקשבתי לנאומי הגיוס הנכונים בסבב חיפושי האוניברסיטה... אבל אני צריך את הכסף, ואולי ביום מן הימים ייתנו לי לעשות משהו מעניין. בינתיים אני בעבודה הזאת כי כל החלופות גרועות יותר.

אז אני יוצא לעבודה.

 הרכבת התחתית של לונדון ידועה בהנחת היסוד שלה לכאורה שיצורי אנוש מסתובבים בעולמנו ללא כליות או מעיים. לא רבים האנשים היודעים שישנו בדיוק חדר שירותים ציבוריים אחד בתחנת מורנינגטון קרסנט. שום שילוט אינו מנחה אליו, ואם תשאל את צוות התחנה הם רק ינידו בראשם; אבל הוא שם למרות הכול, כי אנחנו ביקשנו שהוא יהיה.

אני תופס את קו מטרופוליטן ליוסטון סקוור – חולק קרון בקר מעופש ומִטלטל עם עדר נוסעים משועממים – ואז מחליף לקו נורת'רן. בתחנה הבאה אני יוצא, מדשדש במעלה המדרגות, הולך לשירותי הגברים ונכנס אל התא האחורי מצד ימין. אני מושך את ידית הניאגרה למעלה במקום למטה, והקיר האחורי נפתח כמו דלת גדולה ועבה (עם כל הצנרת והכול), המובילה אל המבואה. זה קצת כמו חידוש סוג ב' ודל תקציב למותחן ריגול משנות ה-60. לפני כמה חודשים שאלתי את בוריס למה טרחנו עם זה, אבל הוא רק גיחך ואמר לי לשאול את אנגלטון – כלומר, "עוף מפה".

הקיר נסגר מאחוריי ובריח סלילונית נסתר פותח את דלת תא השירותים: עוד קורבן תמים נבלע במלתעותיה של מפלצת האסלה. אני מניח את היד בסורק הזיהוי, אוסף את התג מהחריץ שלידו וחוצה את הקו האדום הצבוע על הסף. עוד יום עבודה בקפיטל שירותי כביסה, סוכני הניקיון הדיסקרטיים של הממשלה.

ונחשו מי בצרות?

תחנה ראשונה: המשרד שלי. אם אפשר לקרוא לזה משרד – זאת מין גומחה בין שורה של ארוניות ועדר של ארונות תיוק סניליים, שהגמדים הקטנים של מחלקת ציוד תקעו לתוכה שולחן דיקט וכיסא משרדי עם ידית כוונון שבורה. אני זורק את המעיל והז'קט שלי על הכיסא ומסוף המחשב שלי שורק לכיווני: יש לך הודעות. מה אתה אומר, חוכמולוג, תמיד יש לי הודעות. זה עניין קיומי: אם אין לי הודעות, זה אומר שמשהו מאוד לא בסדר עם העולם, או שמתּי והגעתי לגיהינום של בירוקרטים. (אני יליד הדור המקוון, שלא כמו כמה מהחליפות פה שדורשים מהמזכיר להדפיס הכול ומכתיבים את התשובות שלהם כדי שיוקלדו משמיעה ורק אז יישלחו). על השולחן שלי יש גם כוס קפה קרה ומגעילה, עם יותר מדי חלב; מרסיה שוב מפגינה יעילות מוגזמת. פתקית צהובה מתקמרת בתוכחה על אחת המקלדות שלי: פגישה 9:30 חדר ישיבות B4. לעזאזל ושוב לעזאזל, איך לא זכרתי את זה?

אני הולך לחדר ישיבות B4.

האור האדום דולק אז אני נוקש ומנפנף בתג שלי לפני שאני נכנס, רק למקרה שמחלקת ביטחון מתעניינת. בפנים, האוויר כחול; נראה כאילו אנדי עישן בשרשרת את הסיגריות הצרפתיות האיומות שלו במשך השעות האחרונות. "יו," אני אומר. "כולם כאן?"

בוריס החפרפרת מסתכל עליי במבט מאובן. "איחרת."

הארייט מנידה בראשה. "לא משנה." היא מארגנת את הניירת שלה בערמה מסודרת. "ישנּו טוב, מה?"

אני לוקח כיסא וצונח לתוכו. "התאחדתי עם הצמחייה במשך שש שעות אתמול בלילה. היו שלושה שברי ענן וגשם של צפרדעים קטנות ומאוד מבולבלות."

אנדי מכבה את הסיגריה ומתיישר בכיסא. "טוב, עכשיו אנחנו כאן..." הוא מסתכל בבוריס במבט שואל. בוריס מהנהן. אני מנסה לרוקן את פניי מכל הבעה: אני שונא כשזקני השבט מתחילים לשחק את תפקיד ההנהלה הקשוחה.

"בינגו." אנדי מחייך אליי. אני כמעט חוטף התקף לב על המקום. "אתה בא איתנו לפאב הלילה, בוב. השתייה עליי. קיבלנו מאה נקי על התוצאות, 'כמעט טוב מאוד' על עבודת השטח, ובאופן כללי 'טוב מאוד' על הביצוע."

"אה, הייתי בטוח שעשיתי בלאגן כשנכנסתי – "

"לא. אם לא היית חשאי למחצה היית צריך לשרוף את הנעליים שלך, אבל חוץ מזה – בסדר. אפס עדים, מצאת את המטרה שלך, לא השארת כלום, וד"ר דנבר עומד לגלות שהוא מפוטר בשל קיצוצים ויצטרך למצוא עבודה קצת פחות רגישה." הוא מניד בראשו. "אין עוד הרבה מה להגיד, באמת."

"אבל השומר יכול היה – "

"השומר היה מודע היטב לפריצה המתוכננת, בוב. הוא לא עמד לזוז סנטימטר, וּודאי שלא לראות שום דבר חשוד או להפעיל את האזעקה, מחשש שיהיה פתאום מוקף בסוכנים שיגלו שהוא פריך והולך מצוין עם קטשופ."

"זה היה מאורגן מראש?" אני אומר בחוסר אמון.

בוריס מהנהן. "זה להיות מאורגן טוב."

"זה היה שווה את זה?" אני שואל. "כלומר, פשוט מחקתי את ששת חודשי העבודה האחרונים של איזה ממזר מסכן – "

בוריס נאנח בעצב ודוחף אליי מזכר רשמי. הוא ממוסגר בפסים אלכסוניים אדומים-צהובים, והמשפט סודי ביותר השמד לפני קריאה מוטבע על הכריכה. אני פותח אותו ומסתכל על הכותרת: הערות אחדות המובילות להוכחת שלמות פולינומיאלית ברשתות המילטוניאניות. ותת-הכותרת: דוח נכונות פורמאלית. אחד מהאורקלים מוכיחי המשפטים של המחלקה היה עסוק הלילה. "הוא שיחזר את התוצאה של טיורינג?"

"למרבה הצער," אומר בוריס.

הארייט מהנהנת. "אתה רוצה לדעת אם אתמול בלילה היה שווה את זה. הוא היה. אם לא היית מצליח, כנראה היינו צריכים לעבור לאמצעים רציניים יותר. זו תמיד אפשרות, לידיעתך, אבל באופן כללי אנחנו מנסים לטפל בעניינים כאלה ברמה הכי נמוכה שניתן."

אני מהנהן, סוגר את התיקייה ודוחף אותה לאורך השולחן בחזרה אל בוריס. "מה הלאה?"

"עמידה בזמנים," אומרת הארייט. "אני קצת מודאגת מהעובדה שלא יכולת להגיע בזמן לתחקור הבוקר. אתה באמת צריך להשתפר," היא מוסיפה. (אנדי, שלדעתי מבין בדיוק מה מניע אותי, שותק).

אני נועץ בה מבט. "עברו עליי שש שעות בעמידה בתוך שיח רטוב, ובפריצה לבניין. אחרי יום עבודה מלא שעבר בהכנות." אני רוכן קדימה ומתחיל להתחמם: "למקרה ששכחת, הייתי בעבודה בשמונה בבוקר אתמול, ואנדי ביקש ממני לעזור עם הדבר הזה בארבע אחר הצהריים. ניסית פעם לתפוס אוטובוס מקרוקסלי לאיסט אנד בשתיים בבוקר, כשאת ספוגה עד העצם, יורד גשם זלעפות והאנשים היחידים בתחנת האוטובוס חוץ ממך הם שודד ושיכור שמבקש לבלות אצלך את הלילה? אני סופר את זה בתור יום עבודה של עשרים שעות עם סיבוכים. רוצה שאני אגיש על זה הצהרת שעות נוספות?"

"טוב, היית צריך להתקשר קודם," היא אומרת בעוקצנות.

אני לא הולך לנצח פה, אבל אני גם לא חושב שהפסדתי נקודות. בכל אופן, לא שווה לי לריב עם הממונה הישירה עליי על זוטות. אני נשען אחורה בכיסא ומפהק, ומנסה לא להיחנק מעשן הסיגריות.

"הסעיף הבא על סדר היום," אומר אנדי. "מה לעשות עם ד"ר מלקולם דנבר. המאמר לפנינו מעיד על צורך בפעולות נוספות; אנחנו לא יכולים להשאיר אותו סתם פתוח לציבור. זה קרוב מדי ומסוכן מדי. אם הוא יפרסם אותו והתוצאות ישתחזרו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול חריגת מציאות מדרגה ראשונה תוך שבועות. אבל אנחנו גם לא יכולים לעשות את הטאטוא וניקוי הרגילים, כי מחלקת פיקוח תחתוך לנו את הביצים. אהם." הוא מסתכל על הארייט, ששפתיה הן קו דק ולא משועשע. "תכריח אותנו לעצור פעילות במשך חודשים ותשלח אותנו לסמינרים לטיפוח מוּדעוּת, למאותגרים רגישותית שבינינו." הוא רועד קלות, ואני שם לב לסרט האדום על הדש שלו; אנדי מתבזבז בעבודה שלו, אם כי – אם חושבים על זה – זו לא המשרה הכי שגרתית במגזר הציבורי. "למישהו יש הצעות? הצעות מועילות, בוב."

הארייט מנידה בראשה בתוכחה. בוריס פשוט יושב בלי לעשות כלום ומתנהג כמו בוריס. (בוריס הוא אחד מהשליחים המרושעים של אנגלטון; אני חושב שבגלגול הקודם הוא נפטר מאויבי המדינה עבור האוֹכרָנַה, או הגיש קפה לבֶּריָה. בימינו הוא סתם עושה חיקויים של חומת ברלין בתחקורים פנימיים). אנדי מתופף באצבעותיו על השולחן. "למה שלא נציע לו משרה?" אני שואל. הארייט מסבה את מבטה: היא הממונה הישירה עליי – באופן רשמי – והיא רוצה להבהיר שההצעה הזאת מגיעה ללא תמיכתה. "זה כאילו –" אני מושך בכתפיי, מנסה למצוא ניסוח משכנע. "הוא פיתח את משפט טיורינג-לאבקראפט מהעקרונות הראשוניים. לא הרבה אנשים יכולים לעשות את זה. אז יש לו שכל, זה די ברור. אני חושב שהוא עדיין חנון של תיאוריה טהורה, ולא עשה שום קישור למה שמשתמע מהיכולת להגדיר יחסים גיאומטריים נכונים בין צמתי כוח – אולי הוא עדיין חושב שזה הכול רק בדיחה. אין אזכור של די או האחרים, חוץ מאחד או שניים מהארקנה הקטנה על מדף הספרים שלו. זה אומר שלא נשקפת ממנו סכנה ישירה, ואנחנו יכולים להציע לו הזדמנות ללמוד ולפתח את הכישורים ותחומי העניין שלו בתחום חדש ומאתגר – כל עוד הוא מוכן להיכנס למעגל. ובשלב הזה הוא יהיה מכוסה בסעיף שלוש."

סעיף שלוש של חוק הסודות הרשמיים (1916) הוא הנשק העיקרי שלנו במלחמה האינסופית נגד דליפות מידע. הוא עבר בתקופת הפחד מפני מרגלים בעתות מלחמה – תקופה של פראנויה עמוקה וקיצונית – והוא אפילו יותר ביזארי ממה שרוב האנשים חושבים. ככל הידוע לציבור, לחוק הסודות הרשמיים יש רק שני סעיפים; זה בגלל שסעיף שלוש בעצמו מסווג סודי תחת התנאים של הסעיפים הקודמים, ועצם הידיעה על קיומו של סעיף שלוש – בלי שחתמתם עליו באופן רשמי – היא עבירה פלילית. לסעיף שלוש יש כל מיני הרשאות עסיסיות מוסתרות בתוכו כדי להקל על סוכנים חשאיים כמונו; זה שדה הסוואה ביורוקרטי. כל דבר שהוא עשוי להתרחש מאחורי הווילון של סעיף שלוש, כאילו לא התרחש כלל. במינוח אמריקאי, אלה מבצעים חסויים.

"אם תחתים אותו על הסעיף, נצטרך למצוא לו משרה ותקציב," הארייט מאשימה.

"כן, אבל אני בטוח שהוא יהיה מועיל," אנדי פוטר את ההערה בעצלתיים. "בוריס, אכפת לך לשאול במחלקה שלך, לראות אם מישהו צריך מתמטיקאי או מומחה להצפנה או משהו? אני אערוך את המסמך ואעביר אותו לחבר המנהלים. הארייט, אם תוכלי להוסיף את זה לפרוטוקול. בוב, אני רוצה להחליף איתך מילה אחרי הישיבה, על עמידה בלוחות זמנים."

אוי חרא, אני חושב.

"עוד משהו? לא? הישיבה הסתיימה, חבר'ה."

ברגע שאנחנו לבד בחדר הישיבות, אנדי מניד בראשו. "זה לא היה חכם במיוחד מצדך, בוב, להכעיס ככה את הארייט."

"אני יודע." אני מושך בכתפיי. "פשוט כל פעם שאני רואה אותה אני מרגיש דחף לפזר לה מלח על הגב."

"כן, אבל טכנית היא הממונה הישירה עליך. ואני לא. מה שאומר שאתה אמור להתקשר אם אתה עומד לאחר לפגישה או להבריז ממנה, אחרת היא תפיל עליך מאה סוגים של חרא זוטר. ומכיוון שזאת תהיה זכותה, פניות להנהלה המטריציונית ויישוב סכסוכים לא יצילו אותך. היא תגרום להערכת הביצועים השנתית שלך להיראות כאילו זו המהפכה התרבותית, וכרגע הכרזת על עצמך בפניה כגלגול של היינריך הימלר. זה ברור לך?"

אני מתיישב חזרה. "ברור ללא צל של ספק בירוקרטי."

הוא מהנהן. "אני מזדהה איתך, בוב, באמת. אבל הארייט נמצאת תחת הרבה לחץ; יש לה הרבה פרויקטים באחריותה, והדבר האחרון שהיא צריכה זה לחכות שעתיים כי לא טרחת להשאיר לה הודעה קולית אתמול בלילה."

כשהוא מנסח את זה ככה, אני מתחיל להרגיש כמו חתיכת חרא – אפילו שאני יודע שמתמרנים אותי. "בסדר, אני אשתדל יותר להבא."

הוא נראה מעוּדד. "זה מה שרציתי לשמוע."

"אה-הא. עכשיו יש לי אשכול בייוולף חולה להחזיר מהמתים לפני שכל החרא עם מקבץ ה-PGP של יום שישי יתחיל. ואז אני צריך לכייל את הקוד שמייצר פרמוטציות טארוט, ולבצע בדיקת בטיחות לעוד אחד ממשחקי איסוף הקלפים המחורבנים האלה למקרה שחבורת אמנים מסוממים מאוסטין, טקסס, הצליחה איכשהו לייצר צומת ראשי. עוד משהו?"

"כנראה שלא," הוא ממלמל וקם. "אבל האם נהנית מההזדמנות לצאת ולמתוח קצת את הרגליים?"

"היה רטוב." אני קם ומתמתח. "חוץ מזה, טוב, זה היה שינוי מרענן. אבל אני שוקל ברצינות להגיש תצהיר שעות נוספות אם זה יקרה לעתים קרובות מדי. לא צחקתי כשדיברתי על הצפרדעים."

"טוב, אולי זה יקרה ואולי לא." הוא טופח לי על הכתף. "היית בסדר גמור אתמול בלילה, בוב. ואני מבין את הבעיה שלך עם הארייט. לגמרי במקרה יש מקום פנוי בקורס הכשרה בשבוע הבא; תוכל להתרחק ממנה קצת, ואני חושב שתהנה מזה."

"קורס הכשרה." אני מסתכל עליו. "במה? ניהול מערכות חלונות NT?"

הוא מניד בראשו. "דמונולוגיה חישובית למתחילים."

"אבל כבר עשיתי –"

"אני לא מצפה ממך ללמוד שום דבר בקורס, בוב. מה שאני רוצה זה שתפקח עין על המשתתפים האחרים."

"האחרים?"

הוא מחייך ללא חדווה. "אמרת שרצית לעבוד בשירות פעיל..."

אנחנו לא לבד, האמת נמצאת אי-שם, בלה בלה בלה. הסוג הזה של פראנויה פופולארית הוא ברובו שטות מוחלטת... רק שיש תולעת של אמת בלבו של כל תפוח בדיוני, וגם אם אין חייזרים במקפיא של בסיס חיל האוויר פאטרסון-רייט, העולם עדיין מלא בסוכנים חשאיים שייכנסו אליכם מהחלון וישמידו לכם את הדיסק הקשיח אם תגלו את המשפט המתמטי הלא נכון. (או גרוע מכך, אבל זאת כבר בעיה מסוג אחר, והטיפול בה נופל בחלקם של עמיתינו במחלקת מבצעי שטח).

לרוב העולם באמת עובד כמו שאנשים ששמם מתחיל בד"ר חושבים שהוא עובד. מולקולות עשויות מאטומים שעשויים מאלקטרונים, נויטרונים ופרוטונים – כששני האחרונים מורכבים בעצמם מקווארקים – וקווארקים עשויים מלפטו-קווארקים וכן הלאה. צבים כל הדרך למטה, כמו שאומרים. ואתה לא יכול למצוא את הגורם הראשוני הגדול ביותר של מספר מרובה ספרות בלי להקדיש לזה זמן השווה לכמה פעמים גיל היקום, או על-ידי שימוש במחשב קוואנטי (וזאת רמאות). ובאמת שאין אותות מיצורים תבוניים נעולים במדפי הקלטות בארֶסיבּוֹ, ובאמת שאין צלחות מעופפות במחסנים של אזור 51 (חוץ מפרויקט המחקר הסודי ביותר של חיל האוויר האמריקאי, וזה לא נחשב כי הן עדיין משתמשות בדלק מטוסים).

אבל זה לא כל הסיפור.

אני סבלתי כדי להשיג את הידע הזה, אז אני לא מתכוון לתמצת לכם אותו במשפט קליט אחד. אני חושב שמגיע לכם הסבר מפורט. לעזאזל, אני חושב שלכולם מגיע לדעת כמה שברירי הוא מבנה היקום באמת – אבל אף אחד לא הפקיד בידי את כתיבת החוקים, וזה רעיון רע מאוד להפר את מדיניות הביטחון של המכבסה. מפני שמחלקת הביטחון מורכבת מיצורים שממש לא כדאי שיתעצבנו עליכם – למעשה, ממש לא כדאי שהם בכלל ישימו לב לקיומכם.

בכל אופן, אני סבלתי כדי להשיג את הידע הזה, והנה מה שלמדתי. אני יכול לקשקש על קראולי ודי ומיסטיקנים לאורך העידנים, אבל בעיקרון, הרוב המוחלט של אלה הקוראים לעצמם מכשפים שווים לתחת. העניין הוא שרוב הכישוף המסורתי לא עובד. למעשה, כל זה יכול היה להיות לא רלוונטי אילולא משפט טיורינג – על שם אלן טיורינג, שעליו שמעתם אם אתם יודעים משהו על מחשבים.

הסוג הזה של כישוף עובד. למרבה הצער.

לא שמעתם על משפט טיורינג – לפחות לא בשמו – אלא אם כן אתם משלנו. טיורינג מעולם לא פרסם אותו; למעשה הוא מת באופן פתאומי מאוד, קצת אחרי שסיפר על דבר קיומו לחבר ותיק מתקופת המלחמה שהוא כנראה לא היה צריך לבטוח בו. זו הייתה בו-זמנית ההצלחה הראשונה של המכבסה והאסון הגדול ביותר שקרה לה: בכנות, הם הפריזו בתגובתם באופן מחפיר, ועל הדרך גם הצליחו לשלול מעצמם את אחד המוחות המבריקים ביותר של זמנם.

בכל אופן, המשפט מתגלה מאז מחדש אחת לכמה זמן; הוא גם מועלם ביעילות, אם כי קצת פחות באלימות, כי אף אחד לא רוצה אותו שם בחוץ, איפה שאיזה פרחח סייבר אלמוני עוד עלול לרסס אותו על קירות האינטרנט.

המשפט הוא פרצה בתיאוריית המספרים הדיסקרטיים, שבו-זמנית מפריכה את היפותזת צ'רץ'-טיורינג (הרימו את היד אם הבנתם את זה) וגרוע מכך, מאפשרת המרת בעיות בעלות שלמות לא-פולינומיאלית לכאלה בעלות שלמות פולינומיאלית. לזה יש כמה השלכות, החל בדפיקה מוחלטת של רוב אלגוריתמי ההצפנה – בתרגום: כל החשבון בנק שלכם הם להיות שייכים לנו – וכלה ביכולת ליצור חישובית עקומת גיאומטריית דהו-נה בזמן אמת.

הפרט האחרון הוא רק טיפה פחות מסוכן מלאפשר לכל חנון עם מחשב נייד לנופף במטה קסמים ולהפוך אותו לפצצת מימן לפי הזמנה. מפני שהיקום, אתם מבינים, עובד כמו שאתם חושבים שהוא עובד – חוץ מהבעיה הקטנה שהוא לא היקום היחיד שמדאיג אותנו. מידע יכול לדלוף מיקום אחד למשנהו. ובמספר ממש זעיר של יקומים אחרים ישנם דברים שמאזינים, ומדברים חזרה – ראו אל-האזרד, ניטשה, לאבקראפט, פו וכן הלאה. הרב-זוויתיים, כפי שאומרים, חיים בתחתית סט מנדלברוט, חוץ מאשר במקרים שבהם ההשבעה המתאימה מממלכת המתמטיקה האפלטונית – ממוחשבת או לא – מושכת אותם אלינו. (ואתם חשבתם שלהריץ את שומר המסך הפרקטלי ההוא יועיל למחשב שלכם?)

או, וציינתי כבר שדיירי היקומים האחרים הללו לא משחקים על-פי החוקים שלנו?

עצם הפתירה של משפטים מסוימים מעוררת גלים בעל-יקום האפלטוני. הזרימו הרבה חשמל דרך מעגל מכוונן בדייקנות בהתאם לפרמטרים הנכונים – שמוצאים בטבעיות בעקומה הגיאומטרית שציינתי, שאותה מוצאים בטבעיות מתוך משפט טיורינג – ותוכלו בעצם להעצים את הגלים הללו, עד שהם יקרעו חורים עצומים מחורבנים בזמן-חלל, ויאפשרו לפלחים חופפים של מציאויות שהן בדרך כלל נפרדות להתמזג. באמת לא כדאי לכם לעמוד בטווח פגיעה כשזה קורה.

ובגלל זה יש לנו את המכבסה...

אני חומק בחזרה למשרד שלי עם עצירה קצרה ליד מכונת הקפה, שממנה אני לוקח כוס של תבשיל שמנוני נתעב שמצפה את השיניים האחוריות שלי במעטה של זוהמה חלקלקה. שלושה מזכרים סודיים מחכים לי בשפופרת האוויר הנעולה, אחד מהם על שימוש בלתי נאות במשחת שיניים ממשלתית. מאה שלושים ושתיים הודעות דואר אלקטרוני מחכות שאקרא אותן. ובצד השני של הבניין יש אשכול בייוולף מקולקל שמחכה שאני אתקין לו מרכזת חדשה ואאתחל אותו כדי שיוכל להצטרף שוב לכנופיית פורצי הצפנים שלנו. זאת אשמתי המלאה, כאיש המחשבים המחלקתי: כשהמכונות מתקלקלות, אני מנפנף בתרנגולת המתה שלי וכותב מילות וודו על המקלדות שלהן עד שהן חוזרות לפעול. זה אומר שהאנשים שקלקלו אותן מלכתחילה ממשיכים לקרוא לי חזרה ולהאשים אותי בכל פעם שמשהו שוב משתבש באשמתם. אז נחשו למה אני מקדיש את תשומת לבי קודם כול? ניחשתם נכון: לקיר בגוני ירוק חיוור וקרם מוסדי שמאחורי המסך שלי. אני לא יכול להכריח את עצמי אפילו לקרוא את ההודעות שלי לפני שאני מאפשר לעצמי חמש דקות טובות של בהייה בכלום. יש לי הרגשה רעה בקשר להיום, אם כי אני לא מוצא שום אסון ספציפי על הכוונת שלי; זה עומד להיות עוד איזה יום שישי השלושה-עשר טיפוסי, אפילו שזה בעצם יום רביעי השבעה-עשר, וגשום.

כדי להתחיל את היום, הנה הודעה מקסימה ממהרי, שכובסה דרך אחד מחשבונות השלח-ושכח שלי. (חסר לכם שמחלקת פיקוח תתפוס אתכם שולחים או מקבלים הודעות פרטיות בעבודה, ולכן אני לא עושה את זה. מכיוון שאני זה שבנה את הפייר-וול המחלקתי, זה לא מאוד קשה). בן זונה מגעיל שכמוך, שלא תעז להראות את הפרצוף שלך אצלי שוב. הו כן, כאילו שאני אחזור לשם! הפעם האחרונה שהייתי בדירה שבה היא מתגוררת כרגע הייתה בסוף השבוע, כשהיא לא הייתה שם, כדי לקחת חזרה את שפופרת משחת השיניים הממשלתית שלי. איכשהו הצלחתי להתנגד לדחף למרוח הצעות מגונות על המראה בשירותים שלה, כמו שהיא עשתה כשהיא באה להחרים את הסטריאו שלי. אולי זו הייתה טעות מצדי.

ההודעה הבאה: חוזר על חופשת מחלה חתום (דיגיטלית) על-ידי הארייט, שמציין שאם נלקחת יותר ממחצית השעה של חופשת מחלה, יש להביא אישור מרופא, רצוי מראש. (למה אני מרגיש כאב ראש מתפתח?)

ההודעה השלישית היא תחינה מפרד ממחלקת חשבונאות – בעקרון הוא לוזר שלחוסר מזלי חייכתי אליו בפעם האחרונה שהייתי בתורנות גיהינום תמיכה טכנית: "הצילו, אני כבר לא יכול להריץ את הקבצים שלי." פרד מתמחה בקושי באומנות הגבוהה של כפתור ההדלקה/כיבוי, אבל מוכשר מספיק עם גיליונות אלקטרוניים כדי לסכן את המשכורת שלכם. בפעם האחרונה שקיבלתי ממנו הודעה התברר שהוא התקין מחדש גרסה מוקדמת יותר של כמה דברים קטנים אך חיוניים על הדיסק הקשיח שלו ודפק בזה את הכול, ועדיין הייתה לו החוצפה לשלוח בדיחות נושאות וירוסים לכל המשרד. (אני שולח את בקשת העזרה לגיהינום התמיכה הטכנית, שהתורן הנוכחי יתמודד עם הבעיה ויקלל אותי בלהט על כך שניסיתי לעזור לפרד).

אני מבלה עוד מקטע של חמש דקות בבהייה בצבע הקרם המתקלף של הקיר מאחורי המסך שלי. הראש שלי פועם עכשיו בכאב, ובגלל הוראות בטיחות וגהות כאלה ואחרות אין אפילו כדור אספירין בכל המתחם. אחרי הכישלון המטופש אתמול בלילה נראה שאין פה שום דבר שיחלץ ממני אפילו טיפת התלהבות: יש לי תחושת בטן איומה שאם אשאר הכול רק ימשיך וידרדר. חוץ מזה, עבדתי אתמול מספיק שעות נוספות לכסות שני ימי עבודה רגילים, התקנון אומר שמותר לי לקחת חופשה בגין זאת, ספר העזרה העצמית שלי טוען שאני עדיין אמור להיות באבל על אוגר המחמד שלי ואשכול הבייוולף יכול ללכת להזדיין.

אני מתנתק מהמסוף המאובטח ובורח הביתה מוקדם: כספי המיסים שלכם בפעולה.

 עכשיו שמונה בערב ועדיין יש לי כאב ראש. בינתיים פינקי נמצא למטה במרתף, מכין מתקפה נוספת על חוקי הטבע.

מערכת הקולנוע הביתי בשאטו קת'ולהו – בית החנונים שאני חולק עם פינקי ומוח, שגם שניהם עובדים בשביל המכבסה – היא ממתק אמיתי, שהותקן על-ידי פינקי בניסיון נואש לצמצם את תדירות הפסיכוזה היצירתית בבית. אני חושב שזה קרה במהלך אחד מהתקפי השפיות הנדירים שלו. הערמה מכילה ממיר דיגיטלי, צלחת לוויין, סוני פלייסטיישן ורסיבר אינטרנט-טלוויזיה תוצרת בית שמוח אלתר במהלך חצי שעה של שעמום. כל זה רובץ בפינה הנגדית לספת קורדרוי בצבע בז', כמו פסל פוסטמודרני בשחור מטאלי המוחזק בחתיכה אחת בספגטי של חיווט; מטרתו לספק אזור של רוגע שאפשר להתמוטט בו אחרי יום עבודה ארוך שבו אנחנו עוברים אחד-אחד על אתרי ניו אייג' למקרה שהם המציאו משהו מסוכן. כשעובדים בחשיבה אפשר לחטוף נקע רציני במוח: אם אתם לא מפציצים את עצמכם בבירה וסמים או רואים זבל בטלוויזיה ושרים בקולי קולות מדי פעם, בסוף תתחילו לחשוב שאתם סוניק הקיפוד ושגברת סימפסון הזקנה מעבר לרחוב היא זנבות. יכול להיות לא נעים, במיוחד אם אתם בדיוק עוברים הערכה במחלקת ביטחון באותו רגע.

אני בוהה בקופסה עם פחית בירה ביד וקרטון פיצה על הברכיים, צופה בדברים זזים מהר ומתפוצצים בערוץ דיסקברי, ופתאום נשמע מתחת לשטיח צליל גניחה איום. בהתחלה אני מתעלם ממנו כי התוכנית שמשודרת כרגע היא דרמה דוקומנטרית על התרסקות מטוס מחרידה במיוחד, אבל כשהצליל נמשך כמה שניות אני מבין שאפילו הסטריאו האפוקליפטי של פינקי לא יכול לעבוד בעוצמה כזו, ואם אני לא אעשה משהו בקשר לזה אולי אני איעלם דרך לוחות הרצפה. אז אני קם בחוסר יציבות ומזגזג אל המטבח. דלת המרתף פתוחה לרווחה והאור דולק והרעש מגיע מלמטה; אני תופס את המטף ומתקדם. יש ריח אוזון מבשר רעות...

שאטו קת'ולהו הוא בית קרקע מאמצע התקופה הוויקטוריאנית, מעון לונדוני אנונימי שייחודו העיקרי הוא שיש לו שלושה חדרי מרתף ואישור שיכון מהמכבסה, מה שאומר שכנראה אין בו מכשירי האזנה נסתרים של הק-ג-ב הסי-איי-אי או אויבינו באמ-איי6. בסך הכול יש בו ארבעה חדרי שינה זוגיים, כל אחד עם מנעול על הדלת, פלוס מטבח, סלון, פינת אוכל וחדר אמבטיה משותף. הצנרת מגרגרת בלילות באופן מבשר רעות; השטיח הוא הדפס פייזלי מזן הזוי ומחריד במיוחד שהיה שיא האופנה בסביבות 1880, וחוה תחייה מחודשת ולא מוצדקת בסביבות 1980 בקרב בעלי בית קמצנים.

כשעברנו לפה אחד מהמרתפים היה מלא בעצי הסקה, השני הכיל שתי מסגרות אופניים מחלידות וגללי חתולים חנוטים ובשלישי היו בדלי נרות שרופים וכוכב מחומש מצויר בגיר כחול על הרצפה. האותות היו לטובתנו: הבית היה בדיוק בקודקוד של משולש שווה צלעות של רחובות, מיושר לכיוון מזרח-מערב, ואנטנות טלוויזיה לא חסמו את הגג הדרומי. מוח, שהעמיד פנים שהוא מטריד-אל, הצליח להשיג לנו עשרה אחוז הנחה בתמורה לביצוע גירוש שדים בבניין אחרי ששכנע את מר חוסיין שלהיסטוריה של פעילות פאגאנית יכולה להיות השפעה שלילית חזקה על הרווחים שלו בשוק השכרת הנדל"ן. (קשקוש מוחלט, אבל רווחי). המקדש לשעבר הוא עכשיו המרחב של פינקי, ואם מר חוסיין היה רואה אותו הוא כנראה היה חוטף התקף לב. זה לא החיווט החשוד למראה, או שלושת ארונות המדפים שכל אחד מהם בגובה שני מטר ומכילים את מרכזיית הטלפוניה מדגם סטוג'ר של פינקי, ענתיקה משנות ה-50, שגורמים לו להיראות מבהיל כל-כך: הבעיה הגדולה יותר היא שפינקי החליף את ציור הגיר החובבני בערמת ציוד אופטי תוצרת בית, מערך מפצלי קרניים מכויל היטב וחמש מנסרות, שמשדרגים את הסיאנס החובבני לתפקודיות מלאה.

(כן, זה כוכב מחומש. כן, הוא משתמש בספק כוח תעשייתי של חמישים קילו וולט וקבלים עצומים ממש כדי להפעיל את הלייזר. כן, זה עור שנפשט מעז על המתלה ופיצה חצי אכולה שמסתובבת ב-33 סיבובים לדקה על נגן תקליטים מדגם לין סונדק. זה מה שקורה כשחולקים בית עם פינקי ומוח: אמרתי שזה בית של חנונים, ושכולנו עובדים במכבסה, אז אנחנו מדברים על בית של חנונים מאוד ייחודיים ומוזרים – על-טבעיים, למעשה).

ריח האוזון והרשרוש מבשר הרעות נבעו מספק הכוח התעשייתי. צליל הגניחה/צווחה בקע מהרמקולים (מונוליתים שחורים מאסכולת 2001: אודיסאה בחלל של הנדסת מערכות השמע). אני מתגנב על קצות האצבעות לאורך הקיר הנגדי לספק ומרים את המיקרופון השוכב מול הרמקול השמאלי, ואז מנתק את הכבל במשיכה חדה; יש פרץ של רעש מחריש אוזניים, ואז הפידבק מפסיק. איפה מוח, לעזאזל? אני מביט על הספק. יש בתוכו הבזקים בכחול לבן שגורמים ללב שלי לצנוח. אילו זה היה כל בית אחר הייתי הולך ללוח החשמל המרכזי ומכבה את הפחת, אבל ליד הדבר הזה יש כמה קבלים בגודל של מכונות כביסה קטנות ולא בא לי לנסות לנצור אותם במרתף חשוך. אני מניף את המטף – מכל גז הלון לא מאוד חוקי אבל נחוץ במשק בית זה – ומתקדם. המפסק הראשי הוא ידית עצומה על הארון שמעל הספק. יש לידה כיסא עץ; אני מרים אותו, ותוך שאני מחזיק את המשענת, אני משתמש באחת הרגליים כדי לדחוף את הידית.

יש צליל קלאנק רם ובו-זמנית באנג מכיוון הספק. אופס, אני מניח שצריך לתת לקסם להתנדף. אני זורק את הכיסא, מוציא את הנצרה מהמטף ופותח באש, ונזכר להתרחק ככל האפשר מהקבלים. (אפשר להשאיר אותם עם מגעים חשופים והם יצברו חשמל סטטי מהאוויר; אחרי חצי שעה, אם תתקעו בהם קצה של מברג תקוו שידית המברג מבודדת היטב, כי אף-על-פי שתצטרכו מברג חדש בכל מקרה, אם הבידוד פגום תצטרכו גם כמה אצבעות חדשות).

העשן יוצר באוויר סליל דק ומתאסף לצורה לא טבעית של דונאט מושלם מתחת לנורה היחידה המתנדנדת. צחוק עמום מהדהד מהרמקולים.

"מה עשית איתו?" אני צועק, שוכח שהמיקרופון לא מחובר. הכוכב המחומש על שולחן העבודה כבוי וריק, אבל התווית על הצנצנת שלידו אומרת והרי אבק ואפר מקבר פרעה מימים ימימה (רכוש המשרפה ברחוב ווינצ'סטר) ולא צריך להיות מעלה באוב כדי להבין מה זה אומר.

"עשיתי עם מי?"

אני קופץ כל-כך גבוה שאני כמעט חובט את הראש בתקרה. פינקי עומד בדלת, מחזיק ביד אחת את הג'ינס שלו שלא ייפול ונראה מעוצבן.

"חרבנתי," הוא אומר. "מה הקטע?"

אני מצביע על ספק הכוח, ללא אומר.

"לא –" הוא עוצר. מרים את שתי הידיים ומושך בשערו הדליל. "הקבלים שלי! חתיכת בן-זונה!"

"בפעם הבאה שאתה מנסה לשרוף את הבית, ו/או לזמן תפלצת חסרת-שם מתהומות הנשייה בלי מיגון תואם, למה שלא תזהיר אותי כדי שאני אוכל למצוא יבשת אחרת לעבור אליה?"

"הם עלו חמישים פאונד כל אחד בקֶמְדֶן מרקט!" הוא רוכן אל הספק בדאגה, אבל לא במספיק דאגה כדי לגעת בו בלי כפפות מבודדות.

"לא משנה. הדבר הראשון ששמעתי היה יללת הפידבק. אם אתה לא מכבה את הדבר הזה לפני שאתה הולך לטפל בצרכים הטבעיים שלך, שלא יפתיע אותך אם הטבע יעשה את שלו."

"חרא." הוא מניד בראשו. "אני יכול לשאול את סמן הלייזר שלך?"

אני עולה במדרגות במטרה להמשיך לצפות בתוכנית התרסקות המטוס שלי. במקרים כאלה אני באמת חושב שאני צריך למצוא לעצמי שותפים לדירה מאיכות גבוהה יותר – אילו רק מאגר השותפים בעלי סיווג ביטחוני היה גדול יותר.