אביר של קיץ - פרק ראשון

בחודש הבא יצא לאור הספר הרביעי בסדרת תיקי דרזדן, "אביר של קיץ", ועכשיו אני יכול לומר כי הסדרה באמת מתחילה ...

את הרעיון להוציא לאור את הסדרה אני חב לוורד טוכטרמן, שבכל פעם שדיברנו, יעצה לי לקרוא את הספרים ולהוציא אותם לאור. ואני משתמש במילה "יעצה" במובן רחב ויצירתי.
לאחר שהשתכנעתי, היה לי ברור שהיא זו שתאלץ לתרגם אותם, כי כך היא כתבה בפייסבוק ב-2013, בעת שקראה את הספר השני בסדרה, "ירח של שוטים", ולפני שהיא שיערה כי אקבל את עצותיה:

Hexenwolves. Werewolves. Lycanthropes. Loup-garou. And a wolf-to-human shapeshifter to boot. Wtf.

אח, מה רב האושר שאני לא צריכה לתרגם את זה.

וכך היא כתבה ב-2015, כאשר האמת נקשה בדלת:

אז, כן. חה חה, ורד של העבר. חה חה, אמרתי.

כן. עבודתו של המו"ל היא לעיתים משעשעת.

את הספר הראשון בסדרה, "חזית סערה" הוצאתי לאור, למרות שהוא כבר הופיע בעברית אי-אז, בהוצאה אחרת, שאיננה קיימת עוד, וכיום ניתן להשיג אותו, אם בכלל, רק בחנויות יד שניה. 
ובמשך כל הזמן הזה, כולם אמרו, שהספרים משתפרים והסדרה צוברת תאוצה - החל מהספר הרביעי.

אז הנה הוא מגיע. הספר הרביעי.
אני שמח לפרסם את הפרק הראשון מתוך הספר.

תרגום: ורד טוכטרמן.
עריכה: חמוטל לוין.

אביר של קיץ

הספר הרביעי בסדרת תיקי דרזדן

ג'ים בוצ'ר

פרק ראשון

ירד גשם של קרפדות ביום שבו המועצה הלבנה הגיעה העירה.

יצאתי מהחיפושית הכחולה, הפולקסווגן הישנה והחבוטה שלי, וצמצמתי עיניים מול שמש אמצע הקיץ. פארק לייק מדו שוכן קצת דרומה מהלופ, אזור העסקים של שיקגו, מרחק ריצה ארוכה מגדות אגם מישיגן. גם בחום כמו שנחת עלינו בזמן האחרון, הפארק מלא אנשים בדרך כלל. היום הוא היה נטוש מלבד קשישה עם עגלת קניות ומעיל ארוך שהתנודדה על פני הפארק. עדיין לא הגיעה שעת צהריים, והטרנינג וחולצת הטריקו שלי היו חמים מדי למזג האוויר.

הסתכלתי לרגע על פני הפארק בעיניים מצומצמות, התקדמתי כמה צעדים על הדשא ונפגעתי בראש ממשהו לח ורכרוכי.

נרתעתי וטפחתי על שערי. משהו קטן נפל על פני פניי אל הקרקע לצד רגליי. קרפדה. לא גדולה ביחס לקרפדה – היא יכלה בקלות לשבת על כף ידי. היא קרטעה כמה רגעים אחרי שפגעה בקרקע, ואז פלטה קרקור מטושטש והתחילה לדלג בשיכרון לדרכה.

הסתכלתי סביבי וראיתי עוד קרפדות על הקרקע. הרבה קרפדות. קול הקרקור שלהן גבר ככל שהתקדמתי אל תוך הפארק. בעודי צופה, עוד כמה דו-חיים צנחו מהשמיים, כאילו הכל-יכול הפיל אותן דרך פיר כביסה. קרפדות דילגו בכל מקום. הן לא כיסו את הקרקע כשטיח, אבל אי אפשר היה להחמיץ אותן. בכל רגע או שניים הייתי שומע את קול החבטה של נחיתתה של עוד אחת. קולו הקרקור שלהן קצת הזכירו את קול הפטפוט של חדר הומה אדם.

"מוזר, אה?" אמר קול להוט. הרמתי מבט וראיתי גבר נמוך צעיר בעל כתפיים רחבות והליכה בטוחה מתקדם אליי. בילי איש-הזאב לבש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו שחורה פשוטה. לפני שנה בערך הבגדים היו מסתירים את עשרים עד עשרים וחמישה הקילוגרמים העודפים שהיו עליו. עכשיו הם הסתירו את כל השרירים שבהם המיר אותם. הוא הושיט יד בחיוך. "מה אמרתי לך, הארי?"

"בילי", השבתי. הוא לחץ בכוח את כף ידי. או שפשוט הוא היה הרבה יותר חזק. "איך עסקי הזאבוּת?"

"נהיים מעניינים", הוא אמר. "נתקלנו בהרבה דברים מוזרים בזמן האחרון בסיורים שלנו. כמו זה", הוא החווה על פני הפארק. עוד קרפדה צנחה מהשמיים במרחק צעדים ספורים. "לכן קראנו למכשף".

סיורים. בשם כל הוויגילנטים, באטמן. "מישהו מהנורמלים היה כאן?"

"לא, חוץ מכמה אנשי מטאורולוגיה מהאוניברסיטה. הם אמרו שיש טורנדו בלואיזיאנה או משהו, שהסערות בטח העיפו את הקרפדות הנה".

נחרתי. "אפשר היה לחשוב שיהיה קל יותר לבלוע 'זה קסם' מאשר את זה".

בילי גיחך. "אל תדאג. אני בטוח שבתוך לא הרבה זמן יגיע מישהו ויכריז שזאת סתם מתיחה".

"אהא". הסתובבתי אל החיפושית, פתחתי את תא המטען הקדמי וחיטטתי בתוכו. הוצאתי תרמיל ניילון וחילצתי ממנו שני שקיקי בד. זרקתי אחד לבילי. "תפוס איזה שתי קרפדות וזרוק אותן פנימה בשבילי".

הוא תפס את השקיק וקימט את מצחו. "למה?"

"כדי שאני אוכל לוודא שהן אמיתיות".

בילי זקר גבות. "אתה חושב שהן לא?"

הסתכלתי בו בצמצום עיניים. "שמע, בילי, פשוט תעשה את זה. לא ישנתי, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אכלתי ארוחה חמה, ויש לי הרבה לעשות עד הלילה".

"אבל למה שלא יהיו אמיתיות? הן נראות אמיתיות".

פלטתי נשיפה והתאמצתי לא להתרגז. היית קצר רוח בזמן האחרון. "הן יכולות להיראות אמיתיות בראייה ובמישוש, אבל יכול להיות שהן רק מבנים מלאכותיים. שנוצרו מחומר הלעולם-לא והונפשו בקסם. אני מקווה שזה המצב".

"למה?"

"כי אז זה יגיד רק שאיזה בן-פיות השתעמם ועשה תרגיל. הם עושים את זה לפעמים".

"בסדר. אבל אם הן אמיתיות?"

"אם הן אמיתיות, זה אומר שמשהו ירד מהפסים".

"איזה סוג של ירידה מהפסים?"

"הסוג הרציני. חורים במרקם המציאות".

"וזה יהיה רע?"

בחנתי אותו. "כן, בילי. זה יהיה רע. זה יאמר שמשהו גדול קורה".

"אבל מה אם – "

איבדתי את הסבלנות. "אין לי זמן או חשק לתת שיעורים פרטיים היום. סתום כבר את הפה".

הוא הרים יד במחוות פיוס. "טוב, בסדר. מה שתגיד". הוא התאים את צעדיו לצעדיי והתחיל להרים קרפדות תוך כדי חציית הפארק. "אז, אה, טוב לראות אותך, הארי. אני והחבורה שאלנו את עצמנו אם תרצה לבוא בסוף השבוע, להיפגש קצת עם בני אדם".

הרמתי קרפדה משלי ובחנתי אותו בחשדנות. "ולעשות מה?"

הוא גיחך אליי. "לשחק ארקאנוֹס. הקמפיין נהיה ממש כיף".

משחקי תפקידים. השמעתי קול חד-הברתי. הגברת הזקנה עם עגלת הקניות טיילה לה לידנו וגלגלי העגלה חרקו והתנודדו.

"ברצינות, זה נהדר", הוא התעקש. "אנחנו מסתערים על המצודה של לורד מאלוקיו, אלא שאנחנו צריכים לעשות את זה במסווה באמצע הלילה, כדי שמועצת האמת לא תדע מי הוויגילנטים שהפילו אותו. יש קסמים ושדים ודרקונים והכול. מעניין אותך?"

"יותר מדי דומה לעבודה".

בילי פלט נחרה. "הארי, תראה, אני יודע שכל העסק הזה עם מלחמת הערפדים עושה אותך עצבני. וקוטר. אבל אתה שורץ במרתף שלך יותר מדי בזמן האחרון".

"איזו מלחמת ערפדים?"

בילי גלגל עיניים. "השמועות מתפשטות, הארי. אני יודע שהחצר האדומה של הערפדים הכריזה מלחמה על המכשפים אחרי ששרפת את המקום של ביאנקה בסתיו. אני יודע שהם ניסו להרוג אותך כמה פעמים מאז. אני אפילו יודע שהמועצה הלבנה של המכשפים מגיעה העירה מתישהו בקרוב כדי להחליט מה לעשות".

הסתכלתי בו בזעף. "איזו מועצה לבנה?"

הוא נאנח. "זאת לא תקופה טובה בשבילך להפוך למתבודד, הארי. זאת אומרת, תסתכל על עצמך. מתי התגלחת בפעם האחרונה? או התקלחת? או הסתפרת? או יצאת לעשות כביסה?"

הרמתי יד וגירדתי את זיפי הזקן הגסים שעל פניי. "יצאתי. יצאתי הרבה פעמים".

בילי תפס עוד קרפדה. "מתי למשל?"

"הלכתי למשחק הפוטבול ההוא איתך ועם האלפות".

הוא נחר. "כן. בינואר, דרזדן. עכשיו יוני". בילי הרים מבט אל פניי וקימט את מצחו. "אנשים דואגים לך. כלומר, אני יודע שאתה עובד על איזה פרויקט או משהו. אבל הלוק הזה של איש הפרא המוזנח זה פשוט לא אתה".

רכנתי והרמתי קרפדה. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר".

"אני יודע יותר ממה שנדמה לך", הוא אמר. "זה בגלל סוזן, נכון? משהו קרה לה בסתיו. משהו שאתה מנסה לתקן. אולי משהו שהערפדים עשו. זאת הסיבה שהיא עזבה את העיר".

עצמתי עיניים והתאמצתי לא למעוך את הקרפדה בכף היד. "רד מהנושא".

בילי נעמד בעקשנות והבליט את סנטרו כלפיי. "לא, הארי. לעזאזל, אתה נעלם מעל פני האדמה, אתה בקושי מגיע למשרד שלך, לא עונה לטלפון והרבה פעמים גם לא פותח את הדלת. אנחנו חברים שלך, ואנחנו דואגים לך".

"אני בסדר", אמרתי.

"אתה שקרן מחורבן. על פי השמועה האדומים מביאים העירה עוד שרירים. שהם מציעים למעריצים שלהם ערפדות מלאה אם מישהו מהם יחסל אותך".

"שאול ושבר", מלמלתי. ראשי התחיל לכאוב.

"זה לא זמן טוב להיות בחוץ לבד. אפילו בשעות היום".

"אני לא צריך שמרטף, בילי".

"הארי, אני מכיר אותך יותר טוב מרוב האנשים. אני יודע שאתה יכול לעשות דברים שאנשים אחרים לא יכולים – אבל זה לא עושה ממך סופרמן. כולם צריכים עזרה לפעמים".

"לא אני. לא עכשיו". דחפתי את הקרפדה לשק והרמתי עוד אחת. "אין לי זמן לזה".

"אה, זה מזכיר לי". בילי הוציא דף נייר מקופל מכיס הטרנינג שלו וקראה אותו. "יש לך פגישה עם לקוח בשלוש".

מצמצתי אליו. "מה?"

"קפצתי למשרד שלך ובדקתי את ההודעות שלך. איזו גברת סומרסט ניסתה להשיג אותך, אז התקשרתי אליה וקבעתי לך פגישה".

הרגשתי שאני מתרגז שוב. "מה עשית?"

הבעת פניו נהייתה עצבנית. "בדקתי גם את הדואר שלך. בעל הבית של המשרד השאיר לך הודעת פינוי. אם לא תשלם לו בתוך שבוע, הוא יעיף אותך".

מה לעזאזל נותן לך זכות לחטט לי במשרד, בילי? או להתקשר ללקוחות שלי?"

הוא נעמד לפניי והסתכל בי בזעף. נאלצתי להתמקד באפו כדי לא להסתכן במבט בעיניו. "רד מההטפות, הארי. אני חבר שלך, לעזאזל. אתה מתחבא כל הזמן בדירה שלך. אתה צרך להיות שמח שאני עוזר לך להציל את העסק שלך".

"אתה לגמרי צודק שזה העסק המזדיין שלי", ירקתי. הגברת עם עגלת הקניות חגה בשולי שדה הראייה שלי וגלגלי העגלה שלה חרקו כשעברה מאחוריי. "שלי. כלומר, לא העסק שלך".

הוא הבליט את לסתו. "בסדר. מה דעתך שפשוט תזחל בחזרה למערה שלך עד שיפנו אותך גם משם?" הוא פרש ידיים. "אלוהים, בנאדם. אני לא צריך להיות מכשף כדי לראות כשמישהו בצלילה למטה. כואב לך. אתה צריך עזרה".

נעצתי אצבע בחזהו. "לא, בילי. אני לא צריך עוד עזרה. אני לא צריך להיות שמרטף של חבורת ילדים שחושבים שאם הם למדו טריק אחד הם מוכנים להיות ג'ון וויין עם ניבים וזנב. אני לא צריך לדאוג שהערפדים יתייחסו לאנשים שסביבי כאל מטרות ברגע שהם לא יצליחו להגיע אליי. אני לא צריך לפקפק בעצמי כל הזמן, לשאול את עצמי מי עוד ייפגע כי אני פישלתי". הושטתי יד למטה, חטפתי קרפדה וחטפתי את שקיק הבד מידיו של בילי כשהתרוממתי. "אני לא צריך אותך".

באופן טבעי, ניסיון ההתנקשות התרחש בדיוק אז.

הוא לא היה מתוחכם, ביחס למקובל בניסיונות התנקשות. מנוע הרעים וטנדר קומפקטי שחור קפץ על שפת המדרכה אל תוך הפארק במרחק חמישים מטרים. הוא התנודד ונטה לצד אחד וצמיגיו חפרו תלמים בעשב המיובש מהשמש. שני גברים נאחזו במעקה בחלק האחורי של הטנדר. הם היו לבושים בשחור מלא, כולל משקפי שמש שחורים על מסכות סקי שחורות, עם רובים תואמים – כלי נשק אוטומטיים במסורת המיני-עוזי.

"זוז אחורה!" צעקתי. בידי הימנית, תפסתי את בילי ודחפתי אותו מאחוריי. בשמאלית שחררתי בניעור את הצמיד על פרק ידי, שעליו תלויה שורה של מגנים זעירים, בסגנון ימי-הביניים. הרמתי את ידי השמאלית אל הטנדר, אזרתי את רצוני ומיקדתי אותו באמצעות הצמיד לחצי-כדור פתאומי, שקוף, נוצץ שהתפרש ביני לבין הטנדר המתקרב.

הטנדר נעצר בחריקה. שני הרובאים לא חיכו שייעצר לגמרי. בכל משמעת האש של ניצב בסרט פעולה, הם כיוונו את כלי הנשק שלהם פחות או יותר אליי ורוקנו את המחסניות שלהם בפרץ רועם אחד.

ניצוצות ניתזו מהמגן לפניי, וקליעים ייללו ורחשו בכל הכיוונים כשחזרו ממנו. הצמיד שלי התחמם במידה לא נוחה בתוך שנייה או שתיים כשהאנרגיה של המגן העמיסה על המוקד עד גבולותיו. ניסיתי לכוון את המגן בזווית כזאת שתסיט את היריות למעלה אל האוויר ככל האפשר. רק אלוהים יודע לאן הולכים כל הקליעים האלה – רק קיוויתי שהם לא יפגעו במכונית קרובה או עובר אורח אחר.

הרובים השמיעו נקישה של מחסנית ריקה. בתנועות עוויתיות, לא מקצועיות, שני הרובאים התחילו לטעון מחדש.

"הארי!" צעק בילי.

"לא עכשיו!"

"אבל – "

הנמכתי את המגן והרמתי את ידי הימנית – הצד שמקרין אנרגיה. טבעת הכסף שענדתי על אצבעי כושפה כך שתאגור קצת אנרגיה קינטית עם כל תנועה של היד. לא השתמשתי בטבעת כבר חודשים, והיא החזיקה בומבה של עוצמה – ברמה שלא העזתי להשתמש בה על הרובאים. כל כך הרבה כוח עלול להרוג אחד מהם, וזה למעשה יהיה כמו לתת להם למלא אותי בכדורים. רק יידרש לזה קצת יותר זמן להשפיע. המועצה הלבנה לא מתייחסת בחביבות לאיש שמפר את חוק הקסם הראשון: לא תרצח. הצלחתי להחליק את זה פעם אחת על סעיף טכני, אבל זה לא יקרה שוב.

חרקתי בשיניי, כיוונתי ממש לצדם האחד של הרובאים, והפעלתי את הטבעת. כוח גס, בלתי נראה אבל מוחשי, הצליף דרך האוויר ופגע ברובאי הראשון במכה שטחית בפלג גופו העליון. הרובה האוטומטי שלו הוטח בחזהו, והפגיעה תלשה את משקפי השמש מעל ראשו וריטשה קרעים מבגדיו בזמן שהעיפה אותו לאחור אל מחוץ לטנדר, שם נחת אי-שם על הקרקע מעברו האחר.

הרובאי השני ספג פחות מהמכה. החלק שכן פגע בו הלם בכתפו ובראשו. הוא לא איבד את הרובה אבל כן את המשקפיים, והם לקחו איתם את מסכת הסקי וגילו שהוא נער לא מרשים למראה שלא ייתכן שהיה מספיק מבוגר כדי להצביע. הוא מצמץ מול האור הפתאומי ואז חזר לטעון בידיים רועדות.

"ילדים", נהמתי והרמתי שוב את המגן. "הם שולחים ילדים לתקוף אותי. שאול ושבר".

ואז משהו גרם לשערות שבעורפי לנסות להרים אותי מעל הקרקע. בזמן שהנער עם הרובה התחיל לירות שוב, העפתי מבט מעבר לכתפי.

הזקנה עם עגלת הקניות נעצרה אולי חמישה מטרים מאחוריי. ראיתי עכשיו היא לא זקנה כמו שחשבתי. קלטתי הבזק של עיניים כהות, צוננות מתחת לאיפור המזקין. ידיה היו צעירות וחלקות. מעמקי סל הקניות היא שלפה רובה ציד קצוץ קנה, והניפה אותו לעברי.

קליעים מהאוטומטי המרעים הוטחו במגן שלי, ובקושי הצלחתי להחזיק אותו במקומו. אם הייתי מכוון קסם כלפי התוקפת השלישית, הייתי מאבד את הריכוז וביחד איתו את המגן – וטירון או לא, הרובאים שעל הטנדר ריסס סביבו מספיק עופרת כדי שבמוקדם או במאוחר לא יחטיא.

מצד שני, אם המתנקשת במסווה תקבל הזדמנות לירות ברובה הציד ההוא ממרחק חמישה מטרים, איש לא יטרח לקחת אותי לבית החולים. אני אלך ישר לחדר המתים.

קליעים הוטחו במגן שלי, ולא יכולתי לעשות דבר אלא להסתכל בתוקפת השלישית מכוונת את רובה הציד שלה. נדפקתי, וסביר שגם בילי ביחד איתי.

בילי זז. הוא כבר נחלץ מחולצת הטריקו שלו, והיו לו מספיק שרירים כדי שיעלו גלים – שרירים שטוחים, קשים, שרירים של אתלט, לא המבנה המפוסל בקפידה של מרימי משקולות. הוא צלל לפנים, אל האישה עם הרובה הציד, ופשט את מכנסי הטרנינג שלו בעודו באוויר. הוא היה עירום מתחת להם.

הרגשתי בגל הקסם שבילי השתמש אז – חד, מדויק, ממוקד. לא הייתה תחושה של טקס במעשיו, לא הצטברות איטית של כוח שמצטבר עד השחרור. הוא היטשטש תוך כדי תנועה, ובין נשימה אחת לבאה אחריה, בילי-העירום נעלם ובילי-הזאב התנגש בתוקפת, חיה כהת פרווה בגודל של דני ענק, ניביו משספים את היד שלפתה את החלק הקדמי של קת של רובה הציד.

האישה זעקה ומשכה את ידה לאחור כשדם ארגמני על אצבעותיה, והניפה את הרובה על בילי כמו אלה. הוא התפתל וספג את המהלומה בכתפיו, ונהמה התפרצה מתוכו. הוא התנפל על ידה האחרת של האישה, מהר מכפי שיכולתי לראות בקלות, והרובה נפל על הקרקע.

האישה צרחה שוב ומשכה את ידה לאחור.

היא לא הייתה אנושית.

ידיה נמתחו והתארכו, וכך גם כתפיה ולסתה. ציפורניה נהיו טפרים מכוערים, מחוספסים, והיא הורידה אותם על בילי ופגעה בו לרוחב הלסת, והפעם הניבה צווחת כאב מעורבת בנהמה. הוא התגלגל הצידה והתרומם על רגליו, וחג כדי לאלץ את היצור-האישה לסגת לכיווני.

לרובאי בטנדר שוב נגמרה המחסנית. הורדתי את המגן והסתערתי לפנים בצלילה לתפוס את רובה הציד. התרוממתי כשהוא בידי וצעקתי, "בילי, זוז!"

הזאב זינק הצידה, והאישה הסתובבה בחדות להסתכל בי כשתווי פניה המעוותים זועמים ופיה מזיל ריר סביב ניבים דמויי חטים.

כיוונתי את הרובה אל בטנה ולחצתי על ההדק.

הרובה הרעים ונרתע, והוטח בכוח בכתפי. עשרה גייג', אולי, או קליעים של רובה ציד. האישה התקפלה, פלטה צווחה, כשלה לאחור וצנחה לקרקע. היא לא נשארה על הקרקע לאורך זמן. היא כמעט זינקה בחזרה על רגליה, אדום מרוסס על כל שמלתה הסמרטוטית ופניה עכשיו לגמרי לא אנושיים. היא זינקה על פניי אל הטנדר ועלתה בקפיצה לתא האחורי. הרובאי משך את השותף שלו בחזרה אל תוך הטנדר והנהג לחץ על הגז. הטנדר העיף מעט אדמה לפני שהתחפר, עלה בחזרה בטלטלה אל הכביש והשתלב בחטף בתנועה.

הסתכלתי בעקבותיו לשנייה כשאני מתנשם. הורדתי את רובה הציד, ותוך כדי כך נוכחתי לדעת שהצלחתי איכשהו להמשיך להחזיק בקרפדה שהרמתי בידי השמאלית. היא התפתלה ונאבקה באופן שרמז על כך שאני כמעט מועך אותה, וניסיתי להרפות מאחיזתי בלי לאבד אותה.

הסתובבתי לחפש את בילי. הזאב פסע אל הטרנינג הזרוק שלו, ריצד לרגע, והפך שוב לצעיר העירום. היו שני חתכים ארוכים על פניו, מקבילים ללסת. דם זלג על גרונו ביריעה דקה. הוא הלך בשרירים מתוחים, אבל זה היה הרמז היחיד בהתנהגותו לכאב.

"אתה בסדר?" שאלתי אותו.

הוא הנהן ולבש במהירות את מכנסיו, את החולצה. "כן. מה זה היה, לעזאזל?"

"שדת-קבר", אמרתי לו. "כנראה משבט לָה-שֵז. הם עובדים עם החצר האדומה, והם לא מחבבים אותי במיוחד".

"למה שהם לא יחבבו אותך?"

"עשיתי להם כאב ראש כמה פעמים".

בילי הרים את זווית חולצתו והצמיד אותה אל החתכים בפניו. "לא ציפיתי לטפרים".

"הם ערמומיים כאלה".

"שדת-קבר, אה. היא מתה?"

הנדתי בראשי. "הם כמו ג'וקים. הם מתאוששים מכל דבר בערך. אתה יכול ללכת?"

"כן".

"יופי. בוא נצא מכאן". פנינו אל החיפושית. הרמתי את שק הבד המלא קרפדות בדרך והתחלתי לנער אותן בחזרה אל הקרקע. הנחתי ביחד איתן את הקרפדה שכמעט מעכתי, וניגבתי את ידי על העשב.

בילי צמצם אליי עיניים. "למה אתה משחרר אותן?"

"כי הן אמיתיות".

"איך אתה יודע?"

"זאת שהחזקתי חירבנה לי ביד".

פתחתי לבילי את הדלת של החיפושית הכחולה ונכנסתי מהצד השני. הוצאתי את ערכת העזרה הראשונה מתחת למושב שלי והעברתי לו אותה. בילי הצמיד בד אל פניו והסתכל החוצה אל הקרפדות. "אז זה אומר שהמצב גרוע?"

"כן", אישרתי, "המצב גרוע". שתקתי לרגע, ואז אמרתי, "הצלת את חיי".

הוא משך בכתפיי. הוא לא הסתכל בי.

"אז קבעת את הפגישה לשעה שלוש, נכון? איך קראו לה? סומרסט?"

הוא העיף בי מבט ובלם את החיוך מפיו – אבל לא מעיניו. "כן".

גירדתי את הזקן והנהנתי. "הראש שלי היה במקום אחר בזמן האחרון. אולי כדאי שאני אתנקה קודם".

"יכול להיות רעיון טוב", בילי הסכים.

נאנחתי. "אני אידיוט לפעמים".

בילי צחק. "לפעמים. אתה בן אדם כמו כולנו".

התנעתי את החיפושית. היא התנשפה קצת, אבל שכנעתי אותה להתעורר לחיים.

בדיוק אז משהו פגע במכסה המנוע שלי בחבטה קשה, כבדה. ואז שוב. עוד חבטה כבדה, על הגג.

סחרחורת פשטה בי, בחילה שהופיעה בפתאומיות ובאלימות כאלה עד שלפתּי את ההגה במאמץ פשוט לא להתמוטט. מרחוק שמעתי את בילי שואל אותי אם אני בסדר. לא הייתי בסדר. כוח נע ורחש באוויר בחוץ – הפרעה פראית, כוחות הקסם, הנעים בדרך כלל בדפוסים חלקים ושקטים, התעוררו פתאום למהומה, תוהו מבלבל, מטריף חושים.

ניסיתי להדוף מעליי את התחושות ונאבקתי לפקוח עיניים. מטר קרפדות ירד. לא צניחה פה ושם, כי אם גשם כבד וקשה כל כך עד שהאפילו את השמים. והיצורים המסכנים האלה גם לא זכו לצניחה עדינה כמו בפיר כביסה. הם נחתו כמו ברד, ניתזים על בטון, על מכסה החיפושית. אחת מהן נחתה בכוח מספיק כדי ליצור רשת עכביש של סדקים בשמשה הקדמית שלי, ואני העברתי להילוך והאצתי לאורך הרחוב. אחרי כמה מאות מטרים התרחקנו מהגשם שלא מהעולם הזה.

שנינו התנשמנו מהר מדי. בילי צדק. גשם הקרפדות פירושו שמשהו קורה, מבחינת קסם. המועצה הלבנה מגיעה הערב העירה כדי לדון במלחמה. הייתה לי פגישה עם לקוחה, והערפדים בבירור חשפו את הניבים עוד יותר (ללא כפל משמעות), וניסו לפגוע בי בצורה גלויה יותר מכפי שהעזו בעבר.

הפעלתי את המגבים. דם דו-חיים השאיר פסים אדומים על השמשה הסדוקה.

"אלוהים אדירים", התנשם בילי.

"כן", אמרתי. "מצפים לגשם, מגיע מבול".