הדעת נותנת כי אין שואלים מו"ל מהו הספר שהוא הכי שמח ונלהב להוציא לאור, שכן כולם היו בניו, מכולם הוא נלהב ואת כולם הוא אהב. אלא שהאהבה - פנים רבות לה. באחד הוא אהב את הרעיון, בשני הוא אהב את השפה והלשון. באחד הוא אהב את העולם שיכול היה להיות, באחר הוא אהב את בניית הדמויות. באחד הוא אהב את המתח ואת המשך הסדרה, במשנהו הוא אהב את לולאת הזמן שחזרה.
את אבן ירח אני שמח ונלהב להוציא לאור גם בגלל כל מה שאמרתי לעיל (טוב, חוץ מעניין לולאת הזמן), אבל גם בגלל הרבה יותר.
בראש ובראשונה, אבן ירח הוא ספר מקור.
ככל שזה מעניין לקרוא על ערפדים ברחובות לונדון וניו-יורק, הרי שזה מעניין פי עשר לקרוא על ערפדים ברחובות רחובות ותל אביב. (שמתם לב למשחק המילים, כן?) ככל שזה מעניין לקרוא על אמנדה וכריסטופר, זה מעניין פי מאה לקרוא על חן ועומרי. העולם התרבותי שלהם, הוא שלנו. המקומות שבהם הם מסתובבים, מוכרים לנו מחיי היום-יום, ולא רק מתוכניות טלויזיה או מטיול או מספרים אחרים.
שנית, אבן ירח הוא הספר השני בסדרה.
הגיבורים שאהבנו בדם כחול, חוזרים.
טוב, לא כולם. רק אלו שנשארו בחיים. לא, זה לא ספויילר. גיבורים מתים. גם בספרי מקור. גרר"מ לא המציא שום דבר חדש ולא רשם זכויות יוצרים על מוות של דמויות אהובות. בעונה הראשונה.
שלישית, אבן ירח נכתב על-ידי ורד, ואני אוהב אותה. וגם את כתיבתה. אם אתם מכירים אותה, אני לא צריך להסביר את המשפט האחרון, ואם אתם לא מכירים אותה אתם מוזמנים לעשות זאת באירוע ההשקה שיתקיים ביום שני, 09.10.2017, בשעה 16:00, באוהל ההשקות בכנס איקון.
לקראת ההשקה אני שמח ונלהב לפרסם את הפרק הראשון של אבן ירח, לאחר אזהרת ספויילר: הפרק הראשון מכיל ספויילר לספר הקודם דם כחול. אם טרם קראתם את דם כחול, אל תמשיכו לקרוא! אני חוזר, בפרק להלן יש ספויילר מהותי - יש שיאמרו האמא־של־הספויילרים - לספר דם כחול.
אבן ירח, ורד טוכטרמן.
עריכה: חמוטל לוין.
צילום ועיבוד כריכה: ברק ברודו.
עיצוב כריכה: דנה ציביאק.
יניב הוצאה לאור, 287 עמ', 88 ש"ח.
את הספר ניתן לרכוש בהזמנה מוקדמת בהנחה של 40% - השתמשו בקוד הנחה - MOONSTONE. ניתן יהיה, ורצוי, לאסוף את הספר בהשקה, או בכל מועד אחר - בזמן הכנס - בדוכן הספרים של יואב.
את הספר ניתן לרכוש בהזמנה מוקדמת בהנחה של 40% - השתמשו בקוד הנחה - MOONSTONE. ניתן יהיה, ורצוי, לאסוף את הספר בהשקה, או בכל מועד אחר - בזמן הכנס - בדוכן הספרים של יואב.
♦
פרק ראשון: נצבע את התקרה בבז'
כשנפקחו עיניה הייתה מולן תקרה בגון בז' עייף. "בז'", היא חשבה לעצמה, "נצבע את התקרה בבז'", וקצבן המוכר של המילים העלה חיוך על שפתיה עוד לפני שנזכרה שהן חלק מבדיחה.
הייתה כרית מתחת לראשה. הייתה שמיכה דקה על גופה, מכסה את כולו כולל ידיה. היה... היא הפנתה את ראשה לצד אחד: קיר, עם טפטים מפוספסים באותו בז' של התקרה; ולצד השני.
החדר היה קטן למדי. מלבד המיטה עמדו בו שידת לילה, ארון בגדים קטן מצופה בפורמייקה דמוית עץ חום, שולחן פשוט וריק מצופה בפורמייקה חומה בגוון אחר וכיסא שבו ישב עכשיו גבר כהה עור עם ראסטות, שקוע בספר כיס שהחזיק בידיו ורגליו פשוטות לפניו.
"מה אתה קורא?"
הוא התנער והסתכל בה. גם היא הסתכלה בו באור העמום שעמד בחדר. בטח יש דימר על המנורה. היא ידעה שהוא מוכר לה, עוד רגע זה יחזור... סמי. קראו לו סמי. מאיפה הכירה אותו?
"הביוגרפיה של צ'רצ'יל", הוא אמר את המילים כמעט אוטומטית. לאחר מכן הניח את הספר מידו והסתכל בה בתשומת לב רבה יותר. "איך את מרגישה?"
"אני בסדר", היא אמרה כמובן מאליו. "אבל... איפה אני? ולמה אתה פה?"
הוא חייך. "זה כבר יותר נורמלי", אמר. "בלי קצת דיסאוריינטציה אי אפשר".
"דיסאוריינטציה?" היא שאלה. "למה? איפה אני?"
"אפשר לקרוא לזה 'בית בטוח'", הוא אמר. "אנחנו מחזיקים שניים-שלושה כאלה בארץ".
"'אנחנו'?"
"דם כחול". הוא הסתכל בה בתשומת לב. בציפייה, היא חשבה.
"דם כחול". היא חזרה על המילים, ומשהו חזר אליה. ערפדים, היא חשבה. קרעי תמונות עלו לנגד עיניה. פני מלאך בלונדיני וכחול עיניים, שלוף ניבים. חדר מלון מסתחרר לנגד עיניה בפסי אור ירח. כאב צורב וחד בצד צווארה. עומרי מראה לה את נקבי הניבים בצווארו. עומרי בדלת, פניו חבולים...
"עומרי?" היא הזדקפה במיטה.
"הוא יגיע מאוחר יותר. הוא בא לבקר אותך כל יום, למרות שלא היה בזה הרבה טעם. לא היית בהכרה".
"'כל יום'?" משהו במילים היה לא בסדר. כל יום? כמה זמן היא כבר כאן?
"כל יום מאז שהבאנו אותך הנה".
היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשאול את השאלה. "לפני כמה זמן זה היה?"
הוא הסתכל בה לרגע. לאחר מכן הניד בראשו ואמר, "שישה ימים".
היא צנחה לאחור. שישה ימים? שישה ימים הייתה חסרת הכרה? למה?
עוד קרעי תמונות. עיניו של עומרי, מלאות דמעות, פניו מרחפים מעליה, רגע גדלים, רגע קטנים. שתי ידיים מזילות גשם של דם מעל פניה. כאב... כאב נורא, משהו שנקרע בבטנה, משהו ש... ידיה נשלחו מוכנית אל בטנה. היא הסיטה את השמיכה, הסתכלה. היא לבשה חולצת טריקו לבנה, וידיה חשו במשהו בולט ומחוספס מתחת לבד. תחבושת? היא הרימה את החולצה.
בתחילה לא הבינה מה היא רואה. ברום בטנה היה משהו שנראה כמו גושים מכווצים, ורדרדים-צהבהבים, תלמים נעווי צורה שהתרוממו מעליה בסבך לא הגיוני, קן תולעים השזורות זו בזו, רדומות על בטנה. ואז הבינה.
"צלקות". היא אמרה והעבירה עליהן אצבע בהיסוס. "יש לי צלקת על הבטן".
סמי הסתכל בה לרגע. לאחר מכן אמר. "היא תיעלם. זה ייקח זמן".
היא מיששה את הצלקת בשתי ידיה. "הבטן. ירו בי?" היא הסתכלה בסמי.
הוא הנהן. "ואחר כך היינו צריכים להוציא את הקליע ולעשות עוד כמה דברים. הרחבנו קצת את הפצע".
היא הסתכלה בהשתאות בצלקת שעל בטנה. צלקת מרשימה למדי. "היא תיעלם?" היא שאלה. "לגמרי?"
"לגמרי", אמר סמי. "We can fix you, we have the technology. פצעים נרפאים. צלקות נעלמות. אברים כרותים מתחדשים בהדרגה". הוא נשמע מהורהר לרגע. "מעניין איך הלמ"ד-ו"וניקים מסתדרים עם זה".
"אה?"
"איברים כרותים מתחדשים". חן חשבה שהיא מצפה ממנה למשהו.
"אה". היא חשבה לרגע. "אה!"
סמי נראה מהורהר עוד לרגע, ואז כמו פטר את הנושא. "הם מסתדרים עם שתיית דם, הם בטח יסתדרו גם עם עורלות מחודשות. או שהם יכרתו אותן מחדש כל פעם". הוא משך בכתפיו.
חן חשבה על כך לרגע, ואז העוותה את פניה. ידה עברה בליטוף קל על הצלקת, דמיינה אותה נספגת לאט לאט בגופה עד שהעור נותר חלק, שלם, תמים.
נצח בלי צלקות. טוב.
היא חשבה שהיא זוכרת עוד משהו. גוש שיער כהה כפחם, שמוט על הרצפה, זרזיף של דם מכתים אותו. ואז, עוד תמונה, ראש נחבט שוב ושוב במשקוף הדלת, יד גסה מפתלת ומעיפה אותו, הוא צונח כמו בהילוך אטי לקרקע ונותר שם... "שרון?" במרוחק היא חושבת שכאב היה צריך להתלוות למילה. היא חושבת שבטנה הייתה אמורה להתכווץ עכשיו, שלבה היה אמור לכאוב, שבגרונה היה אמור להיות גוש שלא תוכל לבלוע. שעיניה לא היו אמורות להיות יבשות.
הוא הניד בראשו. "היא נהרגה במקום", הוא אמר. היא כבר ידעה זאת, כמובן. היא כבר ידעה זאת. איך יכלה לדעת דבר בלתי אפשרי מעין זה?
"אני חיה", היא אמרה.
"כן", הוא השיב.
היא נשכבה בחזרה במיטה, ידה עדיין ממששת את תלמי הצלקת שעל בטנה. "הא", אמרה. לא נראה שיש לה עוד מה לומר.
הוא המהם משהו, ונותר לשבת לצדה.
אחרי זמן מה היא הרגישה שאין לה בעצם מה לעשות עוד במיטה. היא הפנתה את ראשה אל סמי והוא מיד נדרך.
"אני יכולה לקום?"
"אין סיבה שלא". הוא קם מיד על רגליו והושיט לה יד, כאילו רק לזה חיכה.
היא הושיטה לו יד, מהוססת. ידו הייתה חמימה ורכה. זאת לא יד של ערפד, חשבה. היא הסתכלה בפניו. למה בעצם היא חושבת שהאיש הזה ערפד? מה שכנע אותה בכך? היא משכה בכתפיה והזדקפה לישיבה, חיכתה לרגע לראות אם שינוי התנוחה יביא איתו סחרחורת או כאב ראש של שכיבה ממושכת, אבל דבר לא קרה, היא פשוט התיישבה. ליד המיטה ניצבו נעליים – נעליים שלה, אבל לא אותן נעליים שנעלה כש... ההן בטח מוכתמות, היא חשבה לעצמה. אלה היו נעליים כחולות-סגולות עם שרוכים כתומים זרחניים. היא תחבה לתוכן את רגליה בלי לטרוח להתעסק בשרוכים. ההתכופפות לא הסבה לה שום תחושות חריגות.
היא שוב משכה בכתפיה וקמה לעמידה. הצלקת בבטנה משכה קצת עם התנועה, אבל מלבד זאת, הכול היה כרגיל. סתם בחורה צעירה שקמה בבוקר מהמיטה. עם צלקת ירי גדולה בבטן. בבית בטוח. של ערפדים.
ערפדים... כשחשבה על המילה נזכרה פתאום בעוד משהו. הן אמרו שאין להן יכולת לרפא אותה בלי, בלי... לשונה נשלחה אף בלי לחשוב על כך לבדוק את ניביה והיא עצרה את נשימתה.
היא הסתכלה על סמי. פניו היו חתומים לחלוטין.
"עקרתם לי את השיניים?" לא, לא, זה נשמע כמו האשמה. לא טוב. "נעקרו לי שיניים?" היא ניסתה שוב.
סמי כופף מעט את ראשו והוסיף להסתכל בה.
היא פתחה מעט את פיה והצביעה. ואז הבינה למה הוא מחכה. "הניבים", היא אמרה. לא סתם שיניים. ניבים. "מה קרה לניבים שלי?"
"את זוכרת מה קרה כשהיית ילדה ושיני החלב שלך היו צריכות להתחלף בשיניים קבועות?"
היא הסתכלה בו לרגע בשמץ טמטום. אז אמרה, "אה", ושוב שלחה את לשונה לבדוק. בקרקעית השקע שהותיר כל ניב ש...נשר? כנראה, כן, נשר – הרגישה בשן החדשה הצומחת. בחדות חדשה שמבקיעה מתוך החניכיים. "אה!" אמרה, כיסתה את פיה בידיה ונרתעה לאחור כמעט כאילו הוכתה בבטנה. אז הסתכלה שוב בסמי, הורידה את ידיה מפיה ואמרה, "אז זה באמת".
הוא הנהן ועיניו לא עזבו את פניה. "ייקח קצת זמן עד שהם יגדלו", הוא אמר. "בגזע שלנו הם צומחים לאט. אבל הם יצמחו".
"זה באמת", היא אמרה לעצמה. "זה באמת". לשונה תרה את שקעי הניבים שלה, תחילה אחד, לאחר מכן השני. שוב הסתכלה בפניו של סמי. "דם וכל זה?"
הוא הנהן שוב.
"כבר..." היא כחכחה בגרונה. "כבר יצא לי..."
"קיבלת לא מעט מנות דם – דרך הפה – כשלא היית בהכרה", הוא אמר, והיא נשפה בקול. "זה היה הכרחי".
היא משכה בכתפיה. "אני מניחה", אמרה. "מתי אני אצטרך שוב..."
"יש לך עוד זמן". הוא לא אמר כמה זמן בדיוק, אם שעות, ימים, חודשים. היא לא שאלה. היא חששה מהרגע שבו תצטרך. היא לא הרגישה תאבת דם במיוחד.
למעשה, היא לא הרגישה שום דבר במיוחד.
"בואי", הוא אמר. היא באה.
החדר שהלכו אליו היה לא רחוק משם, ובדרך אליו היה מסדרון מסויד לבן שממנו מסתעפות דלתות, כל אחת בצבע אחר. פורניר חום, צבע שמן תכול, טפט ורוד עם מדבקות נוצצות. "חדרי הילדים?" שאלה כדי למלא את השקט.
סמי הסתכל בדלתות כרואה אותן לראשונה, ופתאום חייך. "ככה קנינו את הבית", אמר. "לא הרגשנו צורך לשנות". הוא פתח דלת צבועה בחובבנות בשחור – חן הפנתה את מבטה לאחור ותהתה כמה ילדים בדיוק גרו בבית הזה, היו יותר מדי דלתות בדרך הנה – ונכנסה.
המופיליה קמה לקראתה משולחן ישיבות. לצדו ניצב שולחן קטן יותר ועליו מיחם, חלב עמיד, ערכת קפה. חן הקיפה במבטה את החדר – גם על מפת העולם הממוסגרת התלויה על הקיר לא פסחה, ועל לוח השנה שעל הקיר השני – ובסוף הסיבוב השתהו עיניה על נעליה של המופיליה, אחת ורודה-פסטלית ואחת תכולה-פסטלית, ילדותיות, מתוקות. היא החלה לצחקק.
המופיליה הסתכלה בה, הנהנה והושיטה לה יד. חן הרימה את ראשה במאמץ להשתלט על עצמה, ולחצה אותה.
"קפה?"
חן הסתכלה בה בתהייה, אבל הטעם בפיה לא הותיר מקום לספק. "בעצם, עוד לא צחצחתי שיניים ושום דבר". היא חשפה את האין-ניבים בחצי גיחוך. "טוב, את השיניים שנשארו לי".
המופיליה השיבה לה ברצינות מוחלטת. "אני מצטערת על זה. נספק לך את כל הדרוש אחרי שנסיים כאן".
"טוב", אמרה חן, והסתכלה בהיסוס לעבר השולחן עם המיחם. "אה..."
"את יכולה לשתות קפה. את יכולה לאכול אוכל רגיל. מבחינות מסוימות זה אפילו כדאי, נותן לך טמפרטורת גוף יותר אנושית. זה חלק מהדברים שרציתי לדבר איתך עליהם".
חן הנהנה. היא ניגשה אל שולחן הקפה, נטלה ספל והכינה לעצמה קפה חלש עם הרבה חלב וסוכר. למעשה, חלב בטעם קפה, כך קראה לזה שרון, היא זכרה. כן. שרון.
היא התיישבה ליד שולחן הישיבות. סמי והמופיליה כבר התיישבו והותירו ביניהם מרווח של שני כיסאות, אבל היא עברה והתיישבה בצד השני. המופיליה הנהנה.
"לא היה לנו זמן להכין אותך", היא אמרה. "היינו מעדיפים לעשות את זה בצורה קצת יותר... מסודרת".
חן משכה בכתפיה ולגמה מהקפה. אין מה לומר, קפה. טעם קצת חזק יותר, ריח קצת חזק יותר. נראה שעם חושי הערפדה המשופרים שלה תצטרך להחליש את הקפה שהיא שותה עוד יותר. אבל עדיין, קפה.
"הדבר הראשון שאני צריכה לומר לך, כדי שלא תקבלי את הרושם הלא נכון: את לא חייבת לנו כלום. את לא חייבת להישאר כאן. את לא חייבת להצטרף אלינו. את לא חייבת ללמוד שום דבר מהדברים שאנחנו רוצים ללמד אותך – וזה די הרבה", היא חייכה. "אנחנו מעדיפים שתישארי, ונראה לנו גם שזה לטובתך, אבל את חופשיה ללכת ברגע שתרצי".
"הצלתם אותי. טיפלתם בי. כמעט שבוע". חן הסתכלה בה כשספל הקפה נתון בין כפות ידיה. חמימותו השגרתית והמוכרת הייתה מרגיעה.
"זו הייתה בחירה שלנו ואת לא חייבת לנו על זה כלום", אמר סמי בקול עמוק שהדהד בין הקירות הכמעט חשופים.
"אז אתם ברצינות החבר'ה הטובים", אמרה חן ולרגע הצטערה שאמרה את המילים בקול.
המופיליה חייכה חיוך קטן, שלחן היה נדמה שמעורבת בו גם מידת-מה של אי-נוחות, אבל היא התקשתה לקרוא אותה. "אנחנו משתדלים".
"טוב, אז אני לא חייבת לכם כלום. מה אתם כן רוצים ממני?"
"בואי נלך מהקל אל הכבד", אמרה המופיליה ונשענה לאחור בכיסא. "קודם כול, אנחנו מקווים שתישארי פה לפחות עוד כמה ימים ותאפשרי לנו ללמד אותך קצת על מה שאת עכשיו".
"שזה..." חן לא רצתה לומר את המילה. לא בעצמה. היא תרגיש מטופשת אם תאמר אותה.
המופיליה הסתכלה בה והנידה בראשה. "ערפדה, יקירתי. זה מה שאת עכשיו, וזה לא הולך להשתנות".
"הא", אמרה חן כמו לעצמה. "זה מה שאני".
המופיליה וסמי הצליבו מבטים. הוא הטה את ראשו והיא חזרה אל חן והמשיכה. "בעיקרון, יכולת להמשיך לחיות כמו אדם רגיל רוב הזמן, לפחות עוד כמה שנים. אבל יש דברים שלא יזיק לך ללמוד". היא שתקה לרגע ולאחר מכן אמרה בהבעת חוסר שביעות רצון, "היינו מלמדים אותך הרבה יותר לפני שהמרנו אותך, כדי שתוכלי... לבחור. אבל לא היה זמן, למרבה הצער. יש דברים שאת צריכה לדעת, על עצמך ועל העולם שאת חיה בו עכשיו".
חן נשמה עמוק. רק כשנשמה עכשיו, הבחינה פתאום שנדמה לה – רק נדמה, זה בטח לא נכון – שכבר כמה דקות שהיא לא נושמת. "'חיה', אה?"
המופיליה הסתכלה בה בארשת חתומה.
חן נכנעה. "טוב. ואחרי שתלמדו אותי עליי ועל העולם שאני חיה בו?"
המופיליה הסתכלה בה בריכוז. "אני יודעת שקשה לעכל את זה בהתחלה. אולי אפילו יש בך חלק שלא מאמין שזה נכון. זה נורמלי. זה יעבור". לרגע היא נראתה כמעט מרירה. "זה לא שיש לך ברֵרה".
חן הסתכלה בה בחדות. הייתה לה הרגשה שהמופיליה מסתירה ממנה משהו. לא סוד אפל, לא, אבל משהו שגורם לה להרגיש אשמה ביחס אליה. היא זכרה את ההבעה שראתה על פניה כמה פעמים – האחרונה הייתה כששכבה שם, בבית הארור ההוא, בית כלא ומעבדת ניסוי לערפדים, ומשהו נורא קורע את בטנה מבפנים. חרטה. היא כמעט החליטה לשאול, אבל הבינה שאין לה אפילו מושג איך לנסח את השאלה. היא המשיכה הלאה. "ואחר כך יש עוד".
"תמיד יש עוד", המופיליה חייכה, אבל החיוך נראה מוטרד. "השאיפה שלנו, התקווה שלנו, היא שתחליטי להצטרף אלינו. אנחנו מעטים. אנחנו זקוקים לאנשים נוספים".
"ואני מתאימה", אמרה חן ביובש. "זה מה שאמרתן לי אז". היא זכרה שתי ידיים שלובות. היא זכרה טיפות דם נוטפות לפיה, טעמו מתכתי מבעד לכאב הנורא.
"את מתאימה".
"אם לא הייתי מתאימה הייתם נותנים לי למות?"
המופיליה הפנתה מבט מהיר אל סמי, שמשך בכתפיו. היא החזירה את מבטה אל חן. "היינו עושים מה שאפשר".
"הא".
המופיליה שתקה לרגע. "את לא חייבת להחליט עכשיו", היא אמרה. "למעשה, את יכולה לשנות את דעתך בכל רגע. אני מקווה שתקבלי לפחות את ההצעה שלנו ללמד אותך כמה דברים".
"אני מקבלת".
המופיליה הסתכלה בה בהפתעה. חן הרגישה שמץ של שביעות רצון. היא הצליחה להפתיע את הערפדה, והיה בכך סיפוק.
"החלטת מהר".
"אני צריכה לדעת מה הולך".
המופיליה הנהנה. היא נראתה כמעט זחוחה, וחן התחרטה לרגע על שהסכימה מהר כל-כך, אבל היה לה ברור שהיא צריכה את הידע. היא תישאר. אולי, חשבה, אולי אפילו תחליט להישאר לאורך זמן. אחרי הכול, היא צריכה לגלות אם כל זה באמת נכון. ולהבין קצת יותר את הנפשות הפועלות. ולגלות לאן לעזאזל נעלם אלן.
היא גמרה את הקפה שלה בלגימה ארוכה. המופיליה חיכתה שתניח את הספל ואמרה, "טוב, אם ככה נתחיל כבר היום".
"כן", אמר סמי. "אחרי שניתן לך הזדמנות לצחצח שיניים". הוא חייך אליה.
וכמעט בניגוד לרצונה, היא חייכה אליו בחזרה.
אחרי שצחצחה שיניים והחליפה בגדים – התברר לה שבארון הבגדים שבחדרה היה מגוון מבגדיה – היא כבר הרגישה כמעט אנושית, חה חה, ואז נשמעה הדפיקה בדלת.
"טוק טוק!"
"מי שם?" התגובה האוטומטית נפלטה מפיה של חן עוד לפני שמוחה קלט את קולו של עומרי מעבר לדלת. היא זינקה אל הדלת ופתחה אותה.
עומרי עמד מולה. לבושו היה מרושל רק במקצת. קצת זיפים על סנטרו, שרידי שריטה על לחיו – אה, כן, החתך ההוא. היא נגעה בלחיה, אבל לא חשה כל זכר לחתך המקביל שעיטר גם אותה – ועיניים קצת אדומות. "או שנהיית אלכוהוליסט בשבוע הזה או שגמרת משמרת לילה".
הוא הניד בראשו. "אלכוהול לא עושה לי טוב, כמו שאנחנו כבר יודעים". הוא הסיט לרגע את עיניו ואז החזיר אותן בעקשנות אליה. במאמץ, כך נראה. הוא עמד בדלת כמי שלא יודע מה לעשות עכשיו.
היא פרשה את זרועותיה. רק אז, הוא חייך חיוך של הקלה וחיבק אותה, חיבוק גדול ועוטף. "חני, מתתי מדאגה".
"ועכשיו אתה אל-מת מדאגה?"
"חשבתי שזה התפקיד שלך".
"שטויות. אל-מתים לא דואגים".
"אהא". זרועותיו עדיין עטפו אותה. היא הרגישה במתח העצור בו. ובעוד משהו.
"אה, עומרי... לא שאני רוצה להפריע לפגישתנו המרגשת בזוטות..." הוא נרתע לאחור ופניו לבשו ארשת מסוגרת. מתגוננת. "אבל תגיד לי, זה אקדח בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי? כי אני חייבת לומר שהאופציה השנייה ממש תפתיע אותי, בהתחשב, אבל גם הראשונה היא לא בדיוק אתה".
הוא נראה מבולבל לרגע. אז פניו אורו. "אה, זה! סליחה". הוא שלף משהו מכיסו. עצם מוארך, עטוף בנייר חום. הוא היסס לרגע לפני שהושיט לה אותו. "הבאתי לך משהו. חשבתי שאולי תצטרכי".
"הבאת לי מתנה?"
הוא משך בכתפיו, אבל בעיניו היה ניצוץ משועשע קטנטן, מסגיר. "זה שום דבר. סתם משהו שעשיתי כדי..."
היא לקחה מידיו את המתנה ונכנסה לחדר. עומרי בא בעקבותיה. היא סימנה לו בלי מילים על הכיסא, ולאחר מכן התיישבה על המיטה וקרעה את עטיפת המתנה.
מקל עץ מוקצע ביד, בעל קצה מחודד... "הבאת לי יתד?" היא נעצה בו מבט.
"את יודעת, חשבתי שתצטרכי..." הוא החווה בידו סביבו, ולאחר מכן עשה בידו תנועת נעיצה בהבעה רצינית, אבל קצה-קצהו של חיוך מרדני פרכס עכשיו בזווית פיו. "הכנתי אותה לבד. מסתבר שקצת קשה להשיג כאלה בחנויות".
היא הפכה את היתד בידה מצד לצד. היא נראתה מוקצעת בסכין. שעות של עבודה. היא הסתכלה אליו. "אני מופתעת שלא שמרת אותה לעצמך. מי יודע אילו סכנות אורבות לך עכשיו מצד..." היא לא השלימה את המשפט, רק החוותה על עצמה בידה.
עכשיו הוא חייך. "מי אמר לך שזאת היחידה שעשיתי? הייתי צריך להתאמן איכשהו".
"אז יש לך אחת עקומה משלך?"
"יתד לי, יתד לי, יתד לי עקומה..." זימר עומרי בקול נמוך. הוא הניד בראשו. "איזה, איזה זלזול ביכולותיי. נפגעתי עמוקות".
"טוב, כן, הייתי צריכה לדעת שתהיה חזק בסמלים פאליים", היא הרימה את היתד ועיקמה את פיה, עיניה מרצדות. "יש לי יתד קטנה בלב..." היא החוותה תנועת נעיצה.
עומרי העווה קלות את פניו עם התנועה. "היי, זאת התמחות קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה!" הוא התגונן. "זה לא שהבנאדם מתעורר פתאום בוקר אחד והוא קוטלת".
חן זימרה לעצמה, "פתאום קם ערפד בבוקר ומרגיש שקצת חם, ומחכה ללילה..."
עומרי פרץ בצחוק. "מה זה, ערב שירי ערפדים?" הוא החל לשיר בדרמטיות במיקרופון דמיוני שהחזיק מול פיו. "דם ניגר, כמי נהר – "
חן קטעה אותו, מחויכת, "עומרי, בחיי, כל-כך התגעגעתי אליך שאין לך מושג". היא השעינה את מצחה על לחיו. "שזה די מדהים לאור העובדה שהתעוררתי רק היום".
הוא חיבק אותה. "את יודעת..." הוא פתח ועצר.
היא הרימה אליו את מבטה. "מה?"
הוא הסב את מבטו והניד בראשו. היא הרחיקה את עצמה מעט ממנו, והוא ניסה לעצור אותה, אבל לא בכוח רב מדי. לבסוף אמר, בלי להסתכל בעיניה, "לא הייתי לגמרי בטוח שעוד תהיי את".
"אה". היא הנידה בראשה. היא החלה לומר משהו, השתתקה ואז פתחה שוב, בהיסוס, "אני בעצמי לא לגמרי בטוחה".
עכשיו הוא הסתכל בה. גם היא הסתכלה בו ומשכה בכתפיה. הוא הרפה ממנה ורק הסתכל בה לרגע. "אז זה באמת, העניין הזה". הוא הרים אצבע מהוססת והצביע על צד שפתו, באזור הניב.
"טוב, כן, בערך", היא פתחה את פיה וחשפה את החלל הריק בחניכיה. פניו נראו מופתעים, מבוהלים מעט. היא חייכה.
"נראה לי שלבינתיים אני אצטרך להסתובב עם קשית של טרופית בתיק, למקרה שאהיה צמאה". היא עשתה תנועת נעיצה ושאיבה מקש, והוא גיחך קלות. "זה כמו שיני חלב שנושרות, אמרו לי".
"'שיני חלב'", הוא חזר אחריה בחוסר הבנה.
"נו, ניבי חלב. הניבים צריכים לגדול או משהו. הניבים המקוריים נושרים. החדשים צומחים במקומם. אמרו לי שבקרוב מאוד יהיו לי שיני ארס כמו שצריך", היא חייכה חיוך עקום. לרגע הוא נראה מפקפק, והיא מיהרה להוסיף, "רק בלי הארס. בלי הארס. ל... ערפדים – " היא אמרה את המילה בכוח, בעקשנות. היא תתרגל אליה. בטוח. " – אין ארס".
הוא הניד בראשו. "במקרה שלך, אני לא לגמרי בטוח".
היא חבטה בכתפו באגרוף חלש. "תיזהר אתה. אני מסוכנת עכשיו!"
"גם כן איום בלי שיניים", הוא גיחך.
היא נהמה עליו.
"ערפד נובח לא נושך!" הוא סימן מולה צלב באצבעותיו.
"טוב, מיצית?"
הוא הטה את ראשו מעט הצידה, הרהר ואז אמר, "כן, נראה לי שלבינתיים. לא מתחייב על ההמשך".
"אתה איום ונורא", היא אמרה. "התגעגעתי. הם... קצת צנונים פה. כל פעם שאני מנסה להתבדח קצת הם מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח".
"טוב, ערפדים, בטח יש איזה חוק שאומר שאסור להם לצחוק או משהו".
"לא נראה לי", היא אמרה מהורהרת. "לא לפי מה ששמעתי מהם עד עכשיו. לא נראה שיש כל-כך הרבה חוקים באופן כללי".
"טוב, כמה כבר שמעת, אם התעוררת רק היום?"
"שאלה טובה. נראה, הם רוצים להעביר לי את התדריך לערפד המתחיל". היא משכה בכתפיה.
"זה נשמע מעניין. מקווה שאין חוקים שאוסרים עלייך לספר על זה לחברים האנושיים העלובים שלך".
"עומרי..."
"סתם, סתם". הוא משך בכתפיו. "סתם".
"טוב, סתם".
הוא הסתכל על פני החדר. "מקום יפה. עיצוב חדשני".
"בז'", היא אמרה. "נצבע את התקרה בבז'". הייתה הקלה כמעט מגוחכת במשפט, כאילו חיכה להיאמר כבר מאז שהתעוררה.
הוא נאנח. "שרון הייתה אומרת את זה".
עכשיו, כשאמר את זה, חן הבינה שכן, היא שומעת את המילים בקולה של שרון, המחקה מבטא פולני מוגזם.
הם שתקו רגע.
"כל דבר מזכיר לי אותה", הוא אמר כמו לעצמו.
חן הפנתה מבט, נעצה אותו בקיר. לי לא.
הוא הסתכל בה לרגע, ואז נשם עמוק ואמר, "זה ייקח לנו קצת זמן". כשהחזירה אליו מבט הוסיף, "בינינו. זאת אומרת. אנחנו. זה יהיה... זה יהיה בסדר".
"כן". היא החזירה לו מבט. הם הסתכלו ככה זה בזה כמה שניות עד שהוא הסב את מבטו. "זה יהיה בסדר".
השתיקה עמדה ביניהם. חן חשבה שבינה לבין עומרי העניינים אולי יהיו בסדר ואולי לא, נראה. אבל בינה לבין שרון...
"איך הייתה ההלוויה?" היא שאלה בשקט.
הוא התנער והביט בה במבט מופתע, והיא הבינה שהוא חשב על אותם דברים ממש. היה בכך משהו מעודד, שהיא עדיין חולקת מחשבות עם עומרי. "הייתה... שקטה. הם לא רצו הרבה אנשים. אפילו לא כל-כך רצו שאני אבוא". משהו משך בזווית פיו.
היא הסתכלה בו לרגע ואז הבינה. "הם מאשימים אותך?"
הוא משך בכתפיו באי-רצון. לאחר רגע אמר, "כן".
"למה – רגע, מה באמת אמרתם להם על כל זה?"
"תאונת דרכים". הוא הסתכל בה בפנים חתומים.
היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין את התמונה. "הם ביימו תאונה?"
הוא משך בכתפיו.
"אבל איך זו אשמתך?"
"כי התקשרתי אליה שתעזור לי אחרי שהאופנוע התפנצ'ר. והיא באה בדחיפות, באמצע הכול".
"אה". אבל גם ככה זו לא אשמתך, היא רצתה לומר, אבל לא אמרה. מן הסתם גם הוריה של שרון יודעים שזו לא אשמתו של עומרי. ועדיין, הם לא יוכלו שלא להאשים אותו. אם לא היה קורא לה לעזרה – אם לא היו שניהם קוראים לה לעזרה – היא פנתה אליו שוב. "אבל שנינו התקשרנו אליה – "
"את היית בסיני. מקום טוב להתבודד בו".
"אה?" הצליל המטופש של חוסר ההבנה כנראה לא היה עד כדי כך יאה לערפדה, אבל חן לא יכלה להימנע ממנו.
"הם... סמי – " הוא כחכח בגרונו. "סמי פנה אליי. הם פועלים מהר, הוא פנה אליי קצת אחרי שהעבירו אותך. הם לא נתנו לי להיות איתך, אמרו לי שאני חייב לטפל בגרירה של האופנוע ולחזור הביתה כאילו שהכול כרגיל – " עיניו היו כאובות, מתנצלות. היא משכה בכתפיה כדי שימשיך. "הוא אמר שחייבים להגיד להורים שלך משהו. אמרתי לו שאת לא בקשר מאוד קרוב איתם. אז הוא הביא אליי את הסלולרי שלך – " היא העיפה מבט מהיר לעבר השידה. הייתה שם מגירה. היא פתחה אותה והמכשיר היה בתוכה, כבוי. "דיברנו קצת והגענו למסקנה שהכי טוב שאני אשלח להם בשמך סמס שמודיע שאת בסיני ושלא תהיי זמינה כמה זמן. רבת עם שרון, כעסת עליה, וזה היה הקש האחרון כי כבר היית מדוכאת ממילא, אז התחפפת. לא היה לך מושג ממה שקרה. ברגע ש'תחזרי מסיני'..." הוא משך בכתפיו. "זה כבר ביניכם". הוא השפיל את מבטו.
חן לא הייתה בטוחה מה לומר. נכון, זה יצטרך להיות ביניהם – בינה לבין סמי והמופיליה. או נכון יותר, בין סמי להמופיליה, והיא כנראה תהנהן ותסכים, כי להם היה די והותר זמן לחשוב על פתרונות.
עומרי משך בכתפיו. "טוב, אמרו לי שאת ערה ובאתי אחרי המשמרת, אבל האמת היא שאני חייב ללכת לישון. יש לי עוד משמרת בערב, ואני גמור". הוא משך בכתפיו שוב. "את יודעת איך זה, החיים זה מה שקורה לך כשאת עסוקה במשהו אחר".
חן בחנה אותו. הוא באמת נראה מותש למדי. נראה שניצל חלק גדול מדי משעותיו הפנויות בזמן האחרון לביקורים אצלה. ולגילוף יתדות. היא הניחה יד על כתפו, והוא התרפק עליה לרגע. אז הרים אליה מבט.
"פתאום קלטתי, את לא קרה".
היא הסתכלה על היד המונחת על כתפו ולאחר מכן משכה אותה אליה ונגעה בה בידה השנייה, אבל כמובן, היא לא יכלה לחוש כך אם הטמפרטורה שלה הייתה חריגה. היה עליה לסמוך על עומרי שיֵדע.
"שתיתי קפה". הוא הסתכל עליה בלי להבין. "הם אמרו לי שזה קשור למה שאני אוכלת. אוכל של... בני אדם מחמם. או משהו. אני לא יודעת איך זה עובד, האמת", הוסיפה. "יש לי עוד הרבה ללמוד".
"הא", הוא אמר. הוא קם וגם היא קמה. "טוב, לכי ללמוד. אני זז".
"כן, טוב... כן", אמרה חן וליוותה אותו אל הדלת.
"ביי, חן. תשמרי על עצמך".
היא הסתכלה בו במבט ממושך. "תשמור על עצמך אתה", אמרה. היא רצתה לגעת בכתפו שוב, אבל הוא כבר פתח את הדלת ויצא בלי להסתכל בה שוב. הדלת נסגרה בשקט.
היא חזרה לתוך החדר, הסתכלה לרגע ביתד המונחת על המיטה וכמעט נגעה בה. נקישה קלה בדלת העירה אותה משרעפיה, ולאחר תהייה של רגע קלטה שצליל הנקישה אינו של עומרי שחוזר לרפא איתה פצעים – או אולי רק לחטט בהם. זה היה סמי, שבא לקחת אותה. יש לה לימודים.
