לבד על מאדים - ביקורת ספר

סופת חול משבשת משימה שגרתית על מאדים וששת האסטרונאוטים חייבים לנטוש במהירות. הסופה העזה (175 קמ"ש) היטתה את הרע"מ (רכב עלייה ממאדים) בזוית מסוכנת ואם הם לא ימריאו מיד, הרע"מ יינזק ללא תקנה.

ככל שזה מבאס לנטוש משימה ביום השישי מתוך שלושים, אין לאסטרונאוטים ברירה. אלא שבמהלך דרכם הקצרה מהמגורים לרע"מ, אנטנה שעפה ברוח ננעצת בחליפה של אחד מהם, מארק וואטני, והוא נופל במורד גבעה. חמשת חבריו של מארק רואים ברשת התקשורת כי לחץ החליפה של מארק צונח לכמעט אפס, ומחשב ניטור הגוף של מארק מאותת להם כי סימני החיים שלו צנחו לאפס. הסופה מתגברת, וכך גם זוית הנטיה של הרע"מ. בלית ברירה חמשת האסטרונאוטים עולים לרע"מ וממריאים.

אבל מארק וואטני לא מת. כפי שמארק עצמו מעיד, "רצף מאורעות מגוחך הוביל לכך שכמעט מתי, ורצף מאורעות מגוחך עוד יותר הוביל לכך ששרדתי." טוב, שרידה על מאדים היא ענין זמני ביותר.

אין למארק דרך ליצור קשר עם חמשת חבריו בחללית הרמס או עם נאסא בכדור הארץ. (האנטנה, כזכור, עפה בסופה). כולם חושבים שהוא מת, אז משימה להצלתו אינה נראית באופק. המגורים תוכננו להחזיק מעמד שלושים ואחד ימים. אם המחמצן יתקלקל, מארק יחנק. אם משחזר המים יתקלקל, מארק ימות בצמא. אם יהיה חור במגורים, מארק יתפוצץ. ואם אף אחד מהדברים האלו לא יקרה, בסוף ייגמר לו המזון, ומארק ימות ברעב. וזו, פחות או יותר, תמצית העלילה רק בשמונת העמודים הראשונים.

אחרי שנת לילה טובה מארק מגלה כי המצב נראה פחות מייאש מאשר ביום הקודם, ומכאן ואילך מארק יעבוד קשה כדי לשרוד.

כמה קשה מארק ייאלץ לעבוד? ובכן, מארק עתיד לגלות שני חוקים בסיסיים לשרידה על מאדים:

1. אם משהו עלול להשתבש, הוא ישתבש.

2. כל דבר על מאדים עלול להשתבש.

שרידה, כך מתברר, מתחילה בתכנון מדוקדק. תכנון מפורט, טכני, מתמטי, מדעי ומדוקדק. כאן, למרבה הצער, טמונה הבעיה היחידה בספר. בשפע הפרטים הטכניים המדעיים המדוקדקים. למרבה הצער, אנדי וויר לא היה יכול לוותר עליהם. זו לא חוכמה להגיד, "היתה לי בעיית חימום, אז פתרתי אותה". זה לא אמין. אי אפשר לכתוב, "היתה לי בעייה עם דו-תחמוצת הפחמן, אז פתרתי אותה". ובטח שאי אפשר לאמר, "היתה לי בעיית מזון, אז פתרתי אותה." כי לבד על מאדים הוא ספר מד"ב, לא ספר פנטסיה.

כדי להעריך את יכולת האילתור של מארק, את כושר ההמצאה שלו, את הנחישות שלו, את התעוזה שלו ואת האומץ שלו, אתם חייבים תחילה להבין את מהות הבעיות הניצבות בפני מארק. וכדי להבין אותן, חייבים לפרוש אותן למלוא פרטיהן הטכניים היבשים. כמה יבשים אתם שואלים? הנה דוגמה, מייצגת. "אני צריך לשרוד 1,425 ימים עד שארס 4 תגיע. יש לי מזון ל 400 ימים. אני זקוק ל 1,500 קלוריות ליום. עם 62 המטרים הרבועים שלי של אדמת חווה אוכל לייצר כ 288 קלוריות ליום. אני צריך להכפיל את הייצור כמעט פי ארבעה. זה אומר שאני צריך יותר שטח לחקלאות. ויותר מים להרטיב את האדמה. 50 הליטרים שיש לי מיועדים לשתייה אם משחזר המים יתקלקל. אז חסרים לי 250 ליטרים למטרתי, שהיא 250 ליטרים. חמצן החירום יספיק רק כדי ליצור 100 ליטרים של מים. אבל קל יותר למצוא חמצן במאדים מכפי שאתם חושבים. 95 אחוז מהאטמוספרה היא דו תחמוצת הפחמן, ולי יש מכונה שהמטרה היחידה שלה היא לשחרר חמצן מדו-תחמוצת הפחמן. אבל האטמוספרה דלילה מאוד, כך שקשה מאוד לאסוף אותה..."

אז כמעט לכל בעיה יש פתרון, שממנו נגזרת בעיה חדשה, שגם לה עתיד להימצא פתרון. אלא שלבסוף משהו שאין לו פתרון עלול להשתבש ומכיוון שכזכור על מאדים כל דבר עלול להשתבש, ועל כן ישתבש, השאלה היחידה היא האם נאסא תוכל לעזור למארק וואטני לפני שייגמר לו החמצן. או המים. או האוכל.

בסופו של דבר, שפע הפרטים הטכניים שבהתחלה העיק ובהמשך הציק, הוא שמעניק לספר את תחושת האמינות הכה חשובה לסוג זה של סיפור שרידה. הפתרונות של מארק לבעיות הצצות חדשות לבקרים נראים ונשמעים סבירים. הוא לא מוצא סיר סודי של מרק שיספיק לו לשנה, הוא לא מוצא מאגר מים תת קרקעי והוא לא מוצא כפתור סודי שמזרים חמצן לאטמוספירה. במקום זאת הוא עובד קשה, מאוד, כדי ליצור לעצמו סביבת חיים סבירה ומצליח לתכנן דרך פעולה הגיונית להצלה. העובדה שהכל הולך קשה, הכל משתבש והכל מסתבך, היא שהופכת את הספר לכה מוצלח.

שורת הסיכום: לבד על מאדים - מותח, מסקרן ומעניין.

לבד על מאדים, אנדי וייר, 432 עמ', ידיעות ספרים.

תרגום: דידי חנוך.

מכונת הזמן המקרית - ביקורת ספר

אפתח בגילוי נאות: אני המו"ל של הספר.

מאט פולר מתקשה להשלים את עבודת הדוקטורט שלו ב MIT. בזמן שהוא ממתין להשראה הוא מוצא את פרנסתו כעוזר מחקר של ד"ר מארש, המנחה שלו. זו לא בדיוק העבודה המתאימה לו, או הראויה לו, אבל בשלב הזה של חייו מאט מסתפק במה שיש. ערב אחד, קודר וסוער, לאחר שהוא משלים את הרכבתו של מכשיר כיול חדש, המכשיר נעלם - ואז מופיע מחדש, שניה אחת מאוחר יותר. 

מכשיר הכיול שנועד לספק פוטון אחד לכל יחידת זמן, אינו אמור להיעלם כלל. אבל מאט מגלה כי בכל פעם שהוא לוחץ על כפתור האתחול, המכשיר נעלם לפרק זמן ארוך פי שנים-עשר.

לאחר שמאט מתעסק קצת עם מכשיר הכיול, הוא משוכנע שהוא מחזיק ברשותו מכונת זמן. ועל-ידי חיבור פשוט של קופסת מתכת למכשיר הכיול הוא מצליח לשלוח צב מחנות לחיות מחמד למסע קצר בזמן. שעות אחדות ומורטות עצבים עוברות על מאט עד שהצב חוזר מההרפתקה. והוא, הצב, נראה במצב טוב. מצבו של מאט, לעומת זאת, לא כל כך טוב. ראשית, הוא מגלה כי החברה שלו עזבה אותו למען גבר אחר. שנית, כשהוא חושב שהמצב כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הוא מגלה שאיבד גם את משרתו.

אז מצד אחד אין לו חברה ואין לו עבודה. מצד שני, יש לו מכשיר כיול, שכנראה מתפקד כמכונת זמן. מה יש לו להפסיד?

מאט מחליט לבדוק את מכונת הזמן באופן אישי ולצאת למסע בעצמו. בעוד שאת הצב יכול היה להכניס לקופסת מתכת, הוא מתקשה למצוא קופסה גדולה דיה בעבורו. אז הוא שואל מכונית ישנה מחבר, מעמיס לתוכה אוכל ומים, אומר יפה שלום ולוחץ על כפתור האתחול. ואז הוא מוצא את עצמו בעתיד הקרוב, במעצר על רצח החבר שהתפגר לאחר שראה את מאט ומכוניתו נעלמים לנגד עיניו.

עד מהרה מתברר למאט כי הדרך היחידה להיפטר מהתיק המוצק נגדו היא להמשיך לנוע קדימה, עד שימצא מקום מספיק בטוח כדי להשתקע בו.

מכפיל הקפיצות פי שתים-עשרה של הלדמן מאפשר לו להתרחק לעתיד רחוק מאוד ומעניין במספר מועט של קפיצות. לאחר קפיצה בזמן של שנה, הקפיצה הבאה היא למעט יותר מעשור, ואחר כך ליותר ממאה, ואז כבר לאלף וחמש מאות שנים. ובעוד שאף אחד לא ימהר לקפוץ עשרים אלף שנים לעתיד במכונת זמן חד-כיוונית, הרי שאם העניינים מסתבכים במרחק של עשר שנים, הקפיצות המובנות במכונה מאלצות את הנוסע בזמן להרחיק קדימה הרבה יותר מאשר תכנן מלכתחילה.

אבל מאט פולר לא באמת תכנן את מהלכיו מלכתחילה. הוא גם לא באמת הרכיב מכונת זמן. מכונת הזמן, כמשתמע משם הספר, היא מקרית. היא ייחודית. וכולם רוצים לחקור אותה ולרדת לעומקה. ואם אפשר, גם לשכפל אותה. אז מאט נאלץ להגן על המכונה, ועל עצמו, ולברוח בכל פעם שהעניינים דוחקים. ולאחר הפעם הראשונה בה הוא בורח קדימה בזמן, למאט נותרת רק דרך בריחה אחת גם בהמשך. קדימה. הרחק בזמן.

הקפיצות המהירות בזמן מאפשרות להלדמן להציג את חזונו לעתיד הקרוב, לעתיד הרחוק ולעתיד הרחוק מאוד. אז בעתיד הקרוב יהיה רע. מלחמות, אובדן טכנולוגיה וחזרה לדת - במובנה הרע של האמונה העיוורת והלהט המשיחי. אחר כך, בעתיד הרחוק יותר, יהיה ... אחרת. יהיו מי שיחשבו כי חברה הנשלטת על-ידי תבונה ממחושבת איננה טובה יותר, יהיו מי שיחשבו כי בטחון כלכלי ושגשוג הינם תמורה ראויה ויהיו מי שיחששו כי המחשבים עלולים להתקומם כנגד בני האדם. כך או כך הלדמן מציע לכם את זוית הראייה שלו על העתיד המאוד רחוק, והוא עושה זאת, כדרכו, בשפה ישירה ובגובה העיניים.

מאט פולר הוא דמות יוצאת דופן כגיבור ספר, והוא אחת הסיבות שהופכות את מכונת הזמן המקרית לספר מהנה. מאט הוא סטודנט ב MIT, אבל הוא מתנהג כמו ילד מפונק. כשקשה לו, הוא מסתובב ובורח. והוא עושה זאת יותר מפעם אחת. והוא לא מוכן שיגידו לו מה לעשות, ולא משנה אם מולו ניצב המרצה שלו, או אמא שלו, או חברה שלו, או ישו, בכבודו ובעצמו.

מסע קדימה, הרחק קדימה, מחייב אחד משני פתרונות. באחד, הגיבורים נשארים בעתיד. בשני, הגיבורים מצליחים למצוא את הדרך הביתה. אבל כשיש להם מכונת זמן מקרית שיודעת לנוע רק בכיוון אחד, החזרה בזמן מחייבת סוג של דאוס אקס מכינה. בכל אחד מהמקרים, אנחנו כקוראים עתידים להתאכזב קצת. או מכך שגיבורנו יישאר בעתיד, או מפתרונות אלוהיים שנדמה וצצים יש מאין. אבל הלדמן יודע לטוות פתרונות מהנים, והסיום של הספר דווקא לא מאכזב. נהפוך הוא.

מכונת הזמן המקרית איננו ספר "עמוק". הוא אינו מכיל רעיונות מדעיים פורצי דרך. הוא אינו מכיל תובנות ייחודיות על טיבו ועתידו של המין האנושי. מכונת הזמן המקרית הוא ספר קליל, כיפי ומהנה לקריאה. עלילתו זורמת, מעניינת ולפרקים מותחת. מאט פולר, למרות התנהגותו הילדותית, ואולי בגללה, הוא טיפוס שקל להזדהות איתו, ומאוד כיף להתלוות אליו במסעו לעתיד. 

שורת הסיכום: מכונת הזמן המקרית – 270 עמ'. קצר ולענין.

מכונת הזמן המקרית, ג'ו הלדמן, 270 עמ', כריכה רכה.

יניב הוצאה לאור, אוקטובר 2011.

תרגום: חמוטל ילין.

עריכה: חמוטל לוין.

עיצוב כריכה: דנה ציביאק.

לקריאת הפרק הראשון.

לרכישת הספר בחנות המקוונת.

לרכישת הספר בגרסה אלקטרונית.

ביקורת ספרים

היום אני משיק מדור חדש, ובלתי מקובל, בבלוג. מדור ביקורת ספרים. ומדוע זה בלתי מקובל? משום שאני מתכוון לכתוב ביקורת גם על הספרים שאני עצמי הוצאתי לאור.

ומדוע לא בעצם? 

בהינתן הגילוי הנאות, מדוע שלא אעשה זאת?

קראתי ספר באנגלית לאחר שרכשתי אותו במיטב כספי. אם לא אהבתי אותו, או שבכלל לא סיימתי אותו - הרי שלא ביקשתי להוציא אותו לאור. אבל אם ביקשתי להוציא אותו לאור משמע שסיימתי אותו, ואפילו אהבתי אותו. אז למה שלא אכתוב עליו ביקורת? רק בגלל שאני המו"ל?

נכון. מהאמור לעיל אתם רשאים להניח כי כל הביקורות שאכתוב על ספרים שהוצאתי לאור יהיו ביקורות אוהדות. אבל היי, יכולתם להניח כי אני אוהב את הספרים הללו גם בלי שאכתוב עליהם ביקורת. ככלות הכל, אף אחד לא הכריח אותי להוציא לאור אף לא אחד מספריי. הוצאתי אותם לאור כי אהבתי אותם, כל אחד במידתו. אני חושב כי די בכך כדי להצדיק את טורי הביקורת שאכתוב.

ומדוע שלא אזמין מבקרים אחרים לכתוב ביקורת על ספריי?

א. כי זה הבלוג שלי.

ב. כי מבקרים אחרים ממילא כבר כותבים ביקורות ואף מבלי שאזמין מי מהם לעשות כך, וטוב שכך. ואני אקשר בשמחה לביקורות אחרות, גם אם לא תהיינה אוהדות.

אז לאחר שניקיתי את השולחן, אפשר לצאת לדרך.

ביקורת ראשונה – מכונת הזמן המקרית של ג'ו הלדמן.

ומדוע דווקא זה הספר הראשון? 

כי מכונת זמן. 
ואני אוהב מכונות זמן.

מכונת הזמן המקרית - פרק ראשון

מכונת הזמן המקרית, ג'ו הלדמן

תרגום: חמוטל ילין

עריכה: חמוטל לוין

עיצוב כריכה: דנה ציביאק

1

הסיפור היה שונה לגמרי אם המנחה של מאט היה צופה בו בפעם הראשונה שהמכונה נעלמה.

האיש המבוגר היה רכון מעל למסך האוסצילוסקופ שלו, ונעץ את עיניו באור הירוק כמו ציפור טרף עטוית טוויד ועבת בשר ובתוך כך שיחק בשני כפתורים והתרכז באליפסה בהירה ופועמת שקיפצה מעלה ומטה מחוץ לשליטתו. מבחינתו, מאט פוּלר היה יכול בכלל להיות בחדר אחר, במדינה אחרת.

גשם קפוא הקיש על חלונות כהים. מאט הניח את המברג שהחזיק ולחץ על כפתור האתחול שעל מכשיר הכיול החדש, מכונה בגודל קופסת נעליים.

המכונה נעלמה.

לרגע אחד הוא בהה באוויר. כשהצליח לסגור את פיו ולפתוח אותו שוב הוא אמר, "דוקטור מארש! תראה!"

ד"ר מארש התנתק באי-רצון מהמסך העגול. "מה יש, מתיו?"

המכונה הופיעה שוב. "אמ... מכשיר הכיול. לרגע אחד הוא... טוב, נראה כאילו הוא לא שם."

ד"ר מארש הנהן לאטו. "לא שם."

"זאת אומרת שהוא כאילו נעלם! איננו! זאפ!"

"עושה רושם שעכשיו הוא כאן."

"כן, ברור. זאת אומרת, הוא חזר!"

האיש גדל הגוף נשען על שולחן העבודה והקפיצים העייפים בכיסאו נאנקו במחאה. "שנינו ערים כבר יותר מדי זמן. כמה זמן אתה כבר ער?"

"הרבה, אבל –"

"כמה?"

"אולי שלושים שעות." הוא הציץ בשעונו. "אולי קצת יותר."

"אתה מדמיין, מתיו. לך הביתה."

הוא החווה בידיו בחוסר אונים. "אבל זה –"

"לך הביתה." המנחה שלו כיבה את הסקופ והתרומם מהכיסא. "כמוני." הוא הסיר מהקולב את המעיל התרמי שלו, אוהל בצבע אדום עז, והשתחל לתוכו. הוא נעצר ליד הדלת. "אני רציני. תישן קצת. תאכל משהו חוץ מעוגיות."

"בסדר. אין בעיה." תראו מי מחלק עצות תזונתיות. אבל אולי אלה היו הסוכר, והקפה, והכמות הקטנה של ספיד שהוא לקח אחרי ארוחת הערב. צ'יפס קר ועוגיית שוקולד ואמפטמינים – זה צירוף שעלול לגרום לבן אדם לראות דברים. או לא לראות אותם, לרגע אחד.

הוא נופף לפרופסור לשלום והתיישב שוב מול מכשיר הכיול. המכשיר היה יפה יותר מהנדרש, אבל מאט היה מוזר בקטעים האלה. הוא מצא מלבן יפה מעץ אלון במכל האחסון שעליו היה כתוב "שונות" וחתך את חלקי המתכת כדי שיתאימו בדיוק לגודלו. השילוב של העץ והמתכת בצבע שחור עמום עם התצוגה הדיגיטלית המהבהבת מצא חן בעיניו.

הוא עצמו תמיד נראה מוזנח, אבל המכונות שלו היו סיפור אחר לגמרי. האופניים שלו נסעו בשקט מוחלט, והיה אפשר לפרוט על החישורים שלהם כמו על נבל. תצוגת האוסצילוסקופ שלו, שאותו פירק והרכיב מחדש, הייתה חדה יותר מזאת של האוסצילוסקופ של הפרופסור, והוא לא השמיע שום צליל. בזמנו, כשעוד הייתה לו מכונית, מזדה איבוקי, היא הבהיקה תמיד מניקיון וגרגרה ברכות. אבל באם-אַי-טי אין שום צורך במכונית ולעומת זאת יש הרבה צורך בכסף, אז מישהו באקרון זכה לקטוף את פירות המאמצים שהוא השקיע במזדה. הוא התגעגע לרוגע שהרגיש כשהיה מטפל בה.

הוא העביר את ידו על חלקה העליון המתכתי והקר של המכונה, שהיה קצת חמים באזור שמעל לתושבת הסוללה. צריך לכבות אותה. הוא לחץ על כפתור האתחול.

המכונה נעלמה שוב.

"אלוהים אדירים!" הוא זינק לעבר הדלת. "פרופסור מארש!"

מארש היה בקצה המסדרון וחבש את כובעו. "מה קרה עכשיו?"

מאט הציץ לאחור וראה את מכשיר הכיול שב ולובש צורה. הוא הבהב לשבריר שנייה ואז התייצב. "אמ... בעצם... לא נראה לי שזה חשוב כל-כך."

"קדימה, מאט. מה העניין?"

הוא הציץ שוב לאחור. "פשוט תהיתי אם אני יכול לקחת את מכשיר הכיול הביתה."

"מה בדיוק אתה רוצה לכייל?" הוא חייך. "יש לך מחולל גרביטציה קטן בבית?"

"רק כמה בדיקות של מעגלים חשמליים. אני יכול לעשות את זה בבית בדיוק כמו כאן." הוא חשב מהר. "אולי לישון מחר עד מאוחר ולא להגיע לכאן בשלג."

"רעיון טוב. אולי גם אני לא אגיע." הוא סיים ללבוש את הכפפות. "אתה יכול לשלוח לי הודעה אם משהו יצוץ פתאום." הוא דחף את הדלת כנגד הרוח העזה והביט לאחור בארשת לגלגנית. "בעיקר אם המכשיר ייעלם שוב. נצטרך אותו בשבוע הבא."

מאט חזר לחדר, התיישב שוב ליד מכשיר הכיול ולגם מהקפה הקר. הוא הציץ בשעונו ולחץ על הכפתור. המכונה הבהבה ונעלמה, אבל רק קופסת המתכת; הבסיס העשוי מעץ אלון נשאר במקומו, ובכל אחת מפינותיו נפער חור בצורת חרוט המיועד לבורג עץ. זה מה שהיא עשתה גם בפעם הקודמת.

מה יקרה אם יכניס את היד אל החלל שהקופסה הייתה בו? כשהיא תחזור היא עלולה לכרות לו את כף היד. או שיתרחש פיצוץ גרעיני עצום, גרסת המדע הבדיוני הידועה והמוכרת למה שמתרחש כששני עצמים מנסים לתפוס את אותו החלל באותו הזמן.

לא, בפעם הקודמת שהיא חזרה היו שם הרבה מאוד מולקולות אוויר, אבל לא התרחשו שום פיצוצים גרעיניים ניכרים לעין.

הקופסה הבהבה עד שחזרה לגמרי, והוא הציץ בשעונו. קצת פחות משלוש דקות. ההיעלמות הראשונה נמשכה כשנייה, ואחר כך בערך עשר או שתים-עשרה שניות.

השעון שלו היה מתוצרת סייקו ועלה עשרים דולר באיזו חנות כולבו זולה, אבל הוא היה די בטוח שיש בו סטופר. הוא הסיר את השעון מידו ולחץ על כפתורים באקראי עד שהשעון התחיל לתפקד כסטופר. הוא לחץ על כפתור השעון ועל כפתור האתחול בו-זמנית.

נדמה שזה נמשך לנצח. נקישת הגשם הקפוא נחלשה והפכה ללחישה רכה של שלג. המכונה הופיעה מחדש והוא לחץ על כפתור הסטופר. 34 דקות, 33.22 שניות. נגיד 1, 10, 170, 2073 שניות. הוא חצה את החדר אל השולחן של הפרופסור וחיטט בחפציו בחיפוש אחרי נייר חצי-לוגריתמי. אם עושים ממוצע, נראה שבכל פעם שהוא לוחץ על הכפתור המכשיר נעלם לפרק זמן ארוך פי שתים-עשרה מזה שקדם לו.

את הפעם הבאה, שתימשך כשש שעות, תעשה כבר בבית. הוא מצא כמה שקיות אשפה כדי להגן על המכונה, אבל לפני שעטף אותה הוא הניח שרוול קרטון מסביב לכפתור האתחול וקיבע אותו במקומו בעזרת סרט הדבקה. הוא לא רצה שהמכונה תיעלם ברכבת התחתית.

זה היה לילה נורא ואיום. הגשם הקפוא אכן הפך לשלג, אבל עדיין היו שלוליות עמוקות של קרח מימי שלא היה ניתן לעקוף, ומאט לא נעל מגפיים. עד שעלה לרכבת התחתית בקו האדום, נעלי הריצה שלו היו ספוגות מים וכפות הרגליים שלו איבדו כל תחושה. עד שהוא ירד במזרח לקסינגטון הן כבר הפשירו מספיק כדי להתחיל לכאוב וההליכה במעלה הגבעה, שבימים כתיקונם נמשכה עשר דקות, נמשכה הפעם עשרים בגלל המדרכות החלקלקות והקרח המתגבש עליהן. לא כדאי להפיל את מכשיר הכיול. הוא יוכל לבנות מכשיר חדש תוך יומיים-שלושה, אם ישיג את החלקים המתאימים, או שהמחליף שלו יוכל לעשות את זה אחרי שהוא יפוטר.

(תפקידו היחיד של מכשיר הכיול היה לספק פוטון התייחסות אחד לכל יחידת זמן, וביחידת זמן הכוונה היא לאותו "כרונון" משוער: משך הזמן שלוקח לאור לעבור רדיוס של אלקטרון. שום קשר להיעלמות.)

הוא הצליח להסיר כפפה אחת בלי להפיל את המכונה, והשתמש בטביעת האגודל שלו כדי להיכנס לבניין. הוא דשדש אל הקומה השנייה והשתמש באגודל כדי להיכנס לדירתו.

קארה נעדרה בסך הכול יומיים ובמשך רוב אותו הזמן הוא היה במעבדה, אבל המקום כבר התחיל להיראות כמו דירת רווקים. ערמת כתבי העת והתדפיסים שעל שולחן הקפה גלשה אל הרצפה, ואף-על-פי שהוא עבר עליהם פעמיים כדי לחפש כל מיני דברים, לא עלה על דעתו לערום אותם מחדש. קארה הייתה עושה את זה ברגע שהייתה נכנסת לסלון. אז אולי הם לא בדיוק נועדו זה לזה. ובכל זאת. הוא הניח את מכשיר הכיול על הספה וערם את כתבי העת. מחצית מהם החליקה שוב לרצפה.

הוא נכנס למטבח ולא הסתכל בכיור. הוא הוציא בירה מהמקרר ולקח אותה לחדר האמבטיה עם הגיליון החדש של הפיזיקל רוויו לטרס. הוא עקר מרגליו את הנעליים ומילא את האמבטיה במים חמים לגובה של כמה סנטימטרים ואחר כך הכניס באושר את רגליו לאמבטיה כדי שיפשירו.

בלטרס לא היה שום דבר שעניין אותו במיוחד, אבל הקריאה בכתב העת עזרה לו להעמיד פנים שהוא עושה משהו מועיל, כשבעצם היה עסוק בעיקר בהפשרה ובשתיית בירה. כצפוי, הדבר גרם לטלפון לצלצל. בחדר האמבטיה היה טלפון מיושן, עם קול בלבד; הוא רכן קדימה ולחץ עליו. "כן."

"מאטי?" רק אדם אחד בעולם קרא לו כך. "למה אני לא רואה אותך?"

"אין תמונה, אימא. אני בטלפון של האמבטיה."

"אני שולחת לך כסף בשביל שיהיה לך טלפון באמבטיה? אני בעצמי לא הייתי מתנגדת שיהיה לי טלפון באמבטיה."

"הוא כבר היה כאן כשהגעתי. עולה יותר כסף לנתק אותו."

"אז תשתמש בנייד שלך. אני רוצה לראות אותך."

"לא כדאי לך. אני נראה כאילו אני ער כבר שלושים ושש שעות. כי זה באמת ככה."

"מה? אתה הורג את עצמך, זה מה שאתה עושה. למה לעזאזל אתה ער כל-כך הרבה זמן?"

"עבודה במעבדה." למען האמת הוא העדיף לא לבוא הביתה לדירה הריקה, למיטה הריקה. אבל הוא מעולם לא סיפר לאימא שלו על קארה. "אני אישן מחר עד מאוחר, אולי אפילו לא אלך למעבדה בכלל." תוך כדי דיבור הוא לחץ לרגע על כפתור ההשהיה. "יש לי עוד שיחה, אימא. אני אתקשר אלייך מחר מהנייד." הוא ניתק וקירב את הבירה אל פיו, ואז נשמעה דפיקה חלושה על דלת הדירה. הדלת נפתחה בקול חריקה.

הוא ניגב את רגליו בשטיחון האמבטיה באופן לא ממצה ונכנס אל הסלון ברגליים כושלות. קארה, כמובן; שום אגודל אחר לא היה מסוגל לפתוח את הדלת.

היא הייתה מטונפת במידה מרשימה. היא הייתה מטונפת ומרשימה והיה לה מבט שמאט מעולם לא ראה קודם לכן. לא מבט ידידותי.

"קארה, איזה יופי –"

"בסוף הפסקתי להתקשר אליך ובאתי. איפה היית מאתמול בבוקר?"

"במעבדה."

"כן, בטח. נשארת כל הלילה במעבדה. שכחת לנתב את השיחות לנייד שלך. המכשיר עם המספר הסודי שאפילו לי אסור להתקשר אליו."

"דווקא כן. זאת אומרת, לא." הוא פרש את זרועותיו לצדדים. "זאת אומרת, נשארתי כל הלילה במעבדה והם לא נותנים לנתב לשם שיחות."

"תראה, לא אכפת לי איפה היית בלילה. באמת, לא אכפת לי בכלל. אני רק צריכה משהו מהאמבטיה. אכפת לך?"

הוא זז הצדה והיא שעטה על פניו, נוטפת מים. הוא הלך בעקבותיה, נוטף מים גם הוא.

היא הסתכלה בתוך ארון התרופות וסגרה אותו בטריקה. אחר כך הביטה באמבטיה. "אתה עושה אמבטיה במים בגובה חמישה סנטימטר?"

"רק... אמ... רק הרגליים."

"אה, כמובן, כמובן, הרגליים." היא פתחה את המגירה בתנופה. "אתה מוזר, מאט. אבל לפחות הרגליים שלך נקיות. הנה." היא הוציאה חפיסה תכולה של דסקיות 'סייפלאב' נגד היריון. "אל תשאל." היא נופפה באצבע אל מול פניו. "אל תעז בכלל לשאול." פניה היו סמוקות ועיניה נצצו מדמעות עצורות.

"אני לא –" היא דחפה אותו וחלפה על פניו. "את לא רוצה להישאר לכוס קפה? ממש נורא בחוץ."

"מחכים לי." היא עצרה בפתח. "אתה יכול להסיר את האגודל שלי מהדלת." היא השתהתה לרגע נוסף כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו, ואחר כך יצאה. הדלת נסגרה בנקישה שקטה.

-

לרכישת הספר בחנות המקוונת.

לרכישת הספר בגרסה אלקטרונית.