קדחת דם, קארן מארי מונינג
ספר שני בסדרת קדחת
תרגום: ורד טוכטרמן
עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק
אזהרה! מכיל ספויילרים לספר הראשון - קדחת אפלה.
פתח דבר
לכל אחד מאיתנו יש בעיות
קטנות ורגעים של חוסר ביטחון. גם לי. כשהייתי בבית הספר, בכל פעם שהרגשתי חוסר ביטחון
לגבי משהו התנחמתי בשתי מחשבות: אני יפה, וההורים שלי אוהבים אותי. בזכות שני אלה,
אוכל לשרוד כל דבר.
מאז למדתי להבין כמה חסרת משמעות היא העובדה הראשונה
ובאילו מבחנים אכזריים עשויה העובדה השנייה לעמוד. אם כך, מה נשאר? לא המראה שלנו או
אלה שאוהבים או שונאים אותנו. לא חדות המחשבה שלנו – שכמו היופי, גם היא מתנת הגנטיקה
ולא משהו שהרווחנו – ואפילו לא הדברים שאנחנו אומרים.
מעשינו הם שמגדירים אותנו. הבחירות שלנו. הדברים שאנחנו
מתנגדים להם. הדברים שאנחנו מוכנים למות למענם.
שמי מקיילה ליין. אני חושבת. יש הטוענים ששם המשפחה
שלי הוא בעצם אוקונור. זה עוד אחד מהדברים שאני לא בטוחה בהם כרגע: מי אני. אם כי כרגע
לא דחוף לי לגלות. השאלה מה אני מטרידה אותי מספיק.
אני מאשפורד, ג'ורג'יה. אני חושבת. בזמן האחרון הבנתי
שיש לי כמה זיכרונות בעייתיים שאני לא ממש מצליחה לפענח.
אני נמצאת עכשיו באירלנד. כשאחותי אלינה נמצאה מתה
בסמטה מטונפת בצד הצפוני של דבלין, המשטרה המקומית סגרה את התיק בזמן שיא ואני טסתי
הנה כדי לנסות להשיג צדק.
בסדר, אולי אני לא עד כדי כך טהורה.
הסיבה שבאמת באתי לכאן הייתה נקמה. ועכשיו, אחרי כל
מה שראיתי, אני רוצה את הנקמה הזאת עוד יותר.
בעבר חשבתי שאחותי ואני בסך הכול שתי בנות דרומיות
נחמדות ושבתוך כמה שנים נתחתן, נלד ילדים וניכנס לשגרת חיים של שתיית תה מתוק על נדנדת
המרפסת בצל פריחת המגנוליות, ונגדל את ילדינו ביחד קרוב לאימא ולאבא וזו לזו.
ואז גיליתי שאלינה ואני איננו נצר לגזע דרומי טוב ונקי
כי אם לשושלת קלטית עתיקה של רואי-שי רבי עוצמה, אנשים שיכולים לראות את בני
הפיות, גזע מבעית של יצורים שלא מהעולם הזה שחיים בקרבנו בחשאי כבר אלפי שנים, עטופים
באשליות ובשקרים. בני הפיות, החיים תחת שלטונה הרופף של מלכתם ומצייתים באופן רופף
עוד יותר לברית שמעטים תומכים בה ורבים מתעלמים ממנה, רואים בבני האדם טרף כבר אלפי
שנים.
נאמר עליי שאני אחת מרואי-השי רבי העוצמה ביותר
שנולדו מעולם. לא רק שאני רואה את בני הפיות אני גם יכולה לחוש בשרידי הקודש שלהם,
החפצים האוצרים את קסמם הקטלני ורב העוצמה ביותר.
אני יכולה למצוא אותם.
אני יכולה להשתמש בהם.
כבר מצאתי את חנית לוּיִן המיתולוגית, אחת משני כלי
הנשק היחידים המסוגלים להרוג בן פיות בן אלמוות. אני גם לֵית – יצור אנושי שיכול להקפיא
באופן זמני בן פיות ולבטל את כוחו במגע יד פשוט. זה עוזר לי לכסח אותם כשזה נחוץ, ובזמן
האחרון זה נחוץ כמעט כל הזמן.
העולם שלי החל להתפרק כשאחותי מתה, ולא הפסיק מאז.
ולא רק העולם שלי בצרות; גם העולם שלכם.
החומות בין בני האדם לבני הפיות קורסות.
אני לא יודעת למה או איך. אני רק יודעת שזה קורה. אני
יודעת את זה בדם רואת-השי שלי. ברוח פיות אפלה הנושבת בימים אלה אני מרגישה
את צריבתה המתכתית של מלחמה איומה, עקובה מדם הולכת וקרבה. אני שומעת מרחוק קול רעם
של פרסות מושחזות להבים של סוסי פיות החגים בקוצר רוח, מוכנים להסתער עלינו בציד הפרא
העתיק והאסור.
אני יודעת מי הרג את אחותי. בהיתי בעיניו הרצחניות
של זה שפיתה, ניצל והשמיד אותה. הוא לא בדיוק בן פיות ולא בדיוק בן אדם, מכנה את עצמו
"שליט עליון", ועוסק בפתיחת שערים בין העולמות, שערים המעבירים אנסילי אל
עולמנו.
בני הפיות מפולגים בין שתי חצרות יריבות שלכל אחת מהן
בית מלוכה וקאסטות משלה: חצר האור, הסילי, וחצר החושך, האנסילי. ושכל עניין האור והחושך
לא יטעה אתכם: שניהם קטלניים. החלק המפחיד הוא שבעיני הסילי אחיהם האפלים, האנסילי,
נתעבים כל-כך עד שהם בעצמם כלאו אותם לפני כמה מאות עידנים. כשבן פיות אחד פוחד
מבן פיות אחר, אתם יודעים שיש לכם בעיה.
עכשיו השליט העליון משחרר את האפלים והמסוכנים שבאויבינו,
משלח אותם בעולמנו ומלמד אותם להסתנן לחברתנו. כשהמפלצות הללו מתהלכות ברחובות שלנו,
אתם רואים רק את "מקסם השווא" שהם מפיצים: אשליה של אישה, גבר או ילד אנושיים
ויפהפיים.
אני
רואה מה הם באמת.
אין לי ספק שהייתי מתה ממש כמו אחותי זמן קצר אחרי
שהגעתי לדבלין, אילולא נקלעתי בטעות לחנות ספרים בבעלותו של ג'ריקו בארונס המסתורי.
אין לי מושג מיהו ומהו, או מה הוא מחפש, אבל הוא יודע על מה שאני ועל המתרחש בעולם
יותר מכל אדם אחר שהכרתי מימיי, ואני זקוקה לידע הזה.
כשלא היה לי מקום אחר ללכת אליו ג'ריקו בארונס אסף
אותי, לימד אותי, פקח את עיניי ועזר לי לשרוד. נכון, הוא לא עשה את זה בדרך נחמדה במיוחד,
אבל אני כבר לא מקפידה כל-כך על הדרכים שבהן אני שורדת, כל עוד אני שורדת.
עברתי לחנות הספרים שלו מפני שהיה בטוח יותר שם מאשר
בחדר הזול שלי באכסניה. החנות מוגנת היטב נגד רוב אויביי בקסמי מגן ובמגוון תכסיסים
מרושעים וניצבת כמבצר בשולי האזור שאני מכנה
האזור האפל: שכונה שהשתלטו עליה צללים, אנסילי חסרי צורה שמשגשגים בחשכה וניזונים מבני
אדם.
בארונס ואני יצרנו ברית לא נוחה המבוססת על צורך הדדי:
שנינו רוצים את השיסא דוּ – ספר בן מיליון שנה העוסק בקסם השחור ביותר שניתן
להעלות על הדעת, שנאמר עליו כי נכתב על-ידי מלך האנסילי עצמו וכי הוא כולל את המפתח
לשליטה הן בעולם הפיות והן בעולם האדם.
אני רוצה אותו כי משאלתה האחרונה של אלינה הייתה שאמצא
אותו, ואני חושדת שהמפתח להצלת עולמנו נמצא בו.
הוא רוצה אותו כי הוא אומר שהוא אוסף ספרים. בטח.
גם כל האחרים שפגשתי מנסים להשיג אותו. המצוד מסוכן,
ומה שמונח על הכף הוא עצום.
אני מסוגלת לחוש בקרבתו של השיסא דוּ מפני שהוא
חפץ עוצמה של בני הפיות. בארונס לא מסוגל לכך. אבל הוא יודע איפה לחפש אותו, ואני לא
יודעת. ולכן כעת אנחנו שותפים לפשע שלא בוטחים זה בזה בגרוש.
דבר בחיי המוגנים והמפונקים לא הכין אותי לשבועות האחרונים.
שערי הבלונדיני והארוך איננו, כי קיצצתי אותו לשם האלמוניות וצבעתי אותו בגוון כהה.
בגדי הפסטל היפים שלי אינם, הוחלפו בצבעים דהויים שלא רואים עליהם דם. למדתי לקלל,
לגנוב, לשקר ולהרוג. הותקפתי בידי בן פיות מסוג "מות-תאווה" שגרם לי להתפשט
בפומבי, לא פעם אחת כי אם פעמיים. גיליתי שאני מאומצת. כמעט נהרגתי.
לצדו של בארונס שדדתי מאפיונר ואת כנופייתו והובלתי
אותם אל מותם. לחמתי בעשרות אנסילי והרגתי אותם. נלחמתי בערפד מאלוּש בקרב עקוב מדם
בהשתתפות השליט העליון עצמו.
בחודש קצר אחד הספקתי לעצבן כמעט כל יצור בעל כוחות
קסם בעיר הזאת. מחצית מאלה שאני פוגשת רוצים שאמות; האחרים רוצים לנצל אותי כדי למצוא
את השיסא דוּ הקטלני והנחשק.
אני מתארת לעצמי שיכולתי לברוח הביתה. לנסות לשכוח.
לנסות להתחבא. ואז אני חושבת על אלינה, על המוות שלה.
פניה צפים בעיני רוחי – הפנים שהכרתי טוב כמו פניי;
היא הייתה לא רק אחותי אלא גם חברתי הטובה ביותר – ואני כמעט שומעת אותה אומרת: בטח,
מיני – תברחי לאשפורד ותסתכני בכך שתמשכי לשם מפלצות כמו מאלוש, בן פיות קוטל במין
או איזה אנסילי אחר? תסתכני בזה שכמה צללים יתפסו טרמפ במטען שלך ויטרפו את הרחובות
המקסימים והפסטורליים של ילדותנו, פנס רחוב שרוף אחד אחרי קודמו? כשתראי את הבית שלנו
הופך לאזור אפל, איך תרגישי, מק?
עוד לפני שקולה מתפוגג, אני יודעת שאני כאן עד הסוף.
עד שאחד מהצדדים ימות - הם או אני.
אני אנקום את מותה של אלינה.
אחת
"קשה לאתר אותך,
גברת ליין," אמר המפקח אודאפי כשפתחתי את דלת הכניסה מרובת השמשות המגולפות של
"בארונס ספרים ואביזרים".
חנות הספרים הקלאסית והמרשימה הייתה ביתי הרחק מהבית,
בין אם זה מוצא חן בעיניי ובין אם לא, וחרף האבזור המפואר שלה, השטיחים היקרים והאוסף
שאין לו סוף של חומר קריאה סוג אל"ף, זה לא מצא חן בעיניי. גם הכלוב הנוח ביותר
הוא עדיין כלוב.
הוא התבונן בי במבט חד כשהגחתי מאחורי הדלת ונגליתי
לעין, וסקר את זרועי ואצבעותיי המקובעות, את התפרים שבשפתי ואת החבורות הדוהות בגוני
סגול וצהוב שהחלו סביב עיני הימנית ונמשכו עד לבסיס לסתי. הוא זקף גבה אבל לא אמר דבר.
מזג האוויר בחוץ היה מחריד, וכל עוד הדלת הייתה פתוחה
הייתי קרובה אליו יותר מדי. כבר ימים שלמים ירד גשם ללא הפסקה, מבול מדכא שדקר אותי
בטיפות חדות הנישאות ברוח גם אל המקום שעמדתי בו, נסתרת מתחת לקמרון הנתמך בעמודים
בכניסה המרהיבה של חנות הספרים. השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר יום ראשון, אבל היום היה
מעונן וחשוך כל-כך עד כי פנסי הרחוב עדיין דלקו. למרות אורם הצהוב הקודר, בקושי הצלחתי
לראות את קווי המתאר של החנויות מעבר לרחוב מבעד לערפל הסמיך כמרק.
נסוגותי לאחור והנחתי למפקח להיכנס. משבי אוויר צונן
נכנסו בעקבותיו.
סגרתי את הדלת וחזרתי לאזור השיחה שליד האח שם ישבתי
קודם לכן וקראתי, עטופה בשמיכה על הספה. חדר השינה השאול שלי היה בקומה העליונה, אבל
בסופי השבוע כשחנות הספרים סגורה אני הופכת את הקומה הראשונה, עם גומחות הקריאה החמימות
שלה ועם האחים המעוטרות באמייל לטרקליני הפרטי. העדפותיי באשר לחומר קריאה נעשו מעט
חריגות בזמן האחרון. מתוך מודעוּת חדה לנוכחותו
של אודאפי מאחוריי, דחפתי בהצנע בבהונותיי כמה מהספרים המוזרים יותר שקראתי מתחת לארון
מזכרות נאה. האנשים הקטנים: אגדה או עובדה? ובעקבותיו ערפדים למתחילים
ועוצמה אלוהית: תולדותיהם של חפצי עוצמה מקודשים.
"מזג אוויר נורא," הוא ציין, ניגש אל האח
וחימם את ידיו מול להבות הגז המלחששות.
הסכמתי איתו בהתלהבות שאולי הייתה רבה מכפי שעובדה
זו הייתה ראויה לה, אבל המבול הבלתי פוסק בחוץ עלה לי על העצבים. עוד כמה ימים כאלה
ואתחיל לבנות תיבה. שמעתי שבאירלנד יורד הרבה גשם, אבל "כל הזמן" זה קצת
יותר מ"הרבה", במילון שלי. מאחר שהועתקתי לשם בניגוד לרצוני והייתי תיירת
חסרת התלהבות וחולת געגועים הביתה, טעיתי ובדקתי הבוקר מה מזג האוויר בבית, באשפורד.
בג'ורג'יה היו שלושים וחמש מעלות יוקדות תחת שמים כחולים – עוד יום שמש פורח ומושלם
בלב הדרום. בשעות הקרובות החברות שלי יֵצאו אל אחד האגמים החביבים עלינו כדי לספוג
את השמש, לסקור את הבנים השווים ולעלעל במגזיני האופנה האחרונים.
הטמפרטורה כאן בדבלין הייתה עשר מעלות שלמות, והיה
לח כל-כך עד שאפשר היה לחשוב שהיא חצי מזה.
בלי שמש. בלי בנים שווים. והדאגה האופנתית היחידה שלי
הייתה לוודא שהבגדים שלי רחבים מספיק כדי להסתיר בהם כלי נשק. גם בחנות הספרים הבטוחה
יחסית נשאתי עליי שני פנסים, זוג מספריים וראש חנית קטלני באורך שלושים סנטימטרים שקצהו
עטוף בקפידה בנייר אלומיניום מכודר. פיזרתי עוד עשרות פנסים ופריטים שונים שעשויים
לשמש כלי נשק בארבע קומותיה של חנות הספרים. גם הסתרתי כמה צלבים ובקבוקי מים קדושים
במקומות מסתור שונים. בארונס היה צוחק עליי אילו ידע.
אפשר היה לתהות אם אני מצפה ללגיון מהגיהינום.
התשובה היא כן.
"איך מצאת אותי?" שאלתי את המפקח. בפעם האחרונה שדיברתי עם הגארדה לפני
שבוע, הוא התעקש שאספק לו דרך ליצור איתי קשר. מסרתי לו את כתובתי הישנה בבית קלרין
שם שהיתי זמן קצר כשהגעתי לעיר. אני לא יודעת למה. אני כנראה פשוט לא סומכת על אף אחד.
אפילו לא על המשטרה. כאן הטובים והרעים נראו כולם אותו הדבר. תשאלו את אחותי המתה אלינה,
שנפלה קורבן לאחד הגברים היפים ביותר שראיתי מימיי, השליט העליון, שהוא במקרה גם אחד
המרושעים ביותר.
"אני בלש, גברת ליין," אמר לי אודאפי בחיוך
יבש, והבנתי שלא הייתה לו כל כוונה לגלות לי. החיוך נעלם ועיניו הצטמצמו באזהרה מרומזת:
אל תשקרי לי, אני אדע.
לא דאגתי. גם בארונס אמר לי פעם אותו הדבר, ולו יש
חושים על-טבעיים רציניים. אם בארונס לא ראה עליי הכול, גם אודאפי לא יצליח בכך. המתנתי
ותהיתי מה הביא אותו הנה. הוא הבהיר שמבחינתו המקרה של אחותי הוא בלתי פתיר וכסגור.
לצמיתות.
הוא התרחק מהאח ושמט את התרמיל התלוי על כתפו על השולחן
בינינו. מפות נשפכו על העץ הממורק.
אף-על-פי שלא הסגרתי דבר, חשתי צמרמורת קרה מפלחת את
עמוד השדרה שלי. לא יכולתי עוד לראות מפות כפי שראיתי אותן בעבר: מדריכי נסיעות לא
מזיקים לנוסע המבולבל או לתייר האבוד. כעת, כשפרשתי אחת מהן כמעט ציפיתי לגלות חורים
מפויחים במקומות שבהם נמצאים האזורים האפלים – אותם גושים מערינו שנפלו מהמפות שלנו,
אבדו לטובתם של הצללים הקטלניים. כיום לא מה שהמפות מציגות מדאיג אותי, אלא מה שהן
שוכחות להציג.
לפני שבוע דרשתי מאודאפי שיספר לי כל מה שהוא יודע
על הרמז שאחותי הותירה בזירת הרצח שלה, מילים ששרטה על אבני המרצפת של הסמטה כששכבה
שם וגססה: לה-רוהה 1247.
הוא אמר לי שלא הצליח למצוא כתובת כזאת.
אני הצלחתי.
זה דרש מידה מסוימת של חשיבה מחוץ לקופסה, אבל אני
משתפרת בזה עם כל יום שעובר, אם כי אני באמת לא יכולה לזקוף לזכותי את רוב השיפור.
קל לחשוב מחוץ לקופסה כשהחיים מפילים עלייך פיל במשקל שני טון. שהרי מהי הקופסה הזאת
אם לא האמונות שאנחנו בוחרים להחזיק בהן לגבי העולם כדי להרגיש בטוחים? הקופסה שלי
הייתה עכשיו שטוחה ושימושית כמו מטרייה עשויה ממחטות נייר בכל הגשם הזה.
אודאפי התיישב לצדי על הספה, בעדינות יחסית לגבר בעל
משקל עודף גבוה כל-כך. "אני יודע מה את חושבת עליי," הוא אמר.
כשעמדתי למחות בנימוס – קשה עד בלתי אפשרי להיפטר מנימוסים
דרומיים טובים – הוא נופף אליי במה שאימא שלי מכנה "נפנוף שָׁה".
"אני עושה את העבודה הזאת כבר עשרים ושתיים שנים,
גברת ליין. אני יודע מה מרגישות משפחות של תיקי רצח סגורים כשהן מסתכלות בי. כאב. כעס."
הוא צחק צחוק יבש. "האמונה שאני בטח מטומטם חסר יכולת שמבזבז יותר מדי זמן בפאבים
ומעט מדי זמן בעבודה, או שיקיריהם היו נחים בשלווה אילו רק הצדק היה נעשה והרוצח היה
נרקב בכלא."
להירקב בכלא היה גורל טוב מדי לרוצחה של אחותי. חוץ
מזה, לא הייתי בטוחה שקיים תא כלא שיכול לבלום אותו. ייתכן שמנהיג האנסילי בגלימותיו
הארגמניות יוכל לצייר סימנים על הרצפה, לחבוט במטהו ולהיעלם מבעד לשער שיופיע מיד לשירותו.
בארונס אמנם הזהיר אותי שלא להניח דבר, אבל לא ראיתי כל סיבה לפקפק בכך שהשליט העליון
אחראי למותה של אחותי.
אודאפי שתק לרגע, אולי כדי לתת לי הזדמנות לסתור את
דבריו. לא סתרתי אותם. הוא צדק. הרגשתי את כל הדברים האלה ויותר מכך, אבל אם לשקול
את כתמי הריבה על עניבתו ואת העודף התלוי מעל חגורתו כראיות נסיבתיות, הרשעתי אותו
בשוטטות יתר במאפיות ובבתי קפה, לא בפאבים.
הוא הרים מהשולחן שתי מפות של דבלין והגיש לי אותן.
הבטתי בו בתהייה.
"זאת שלמעלה היא מהשנה שעברה. זו שמתחתיה פורסמה
שבע שנים קודם לכן."
משכתי בכתפיי. "נו?" לפני כמה שבועות הייתי
מתלהבת מכל עזרה שיכולתי לקבל מהגארדה. עכשיו שידעתי על האזור האפל השוכן ליד בארונס
ספרים ואביזרים – אותה ארץ הפקר נוראה שבה מצאתי את רחוב לה-רוהה 1247, עברתי עימות
אלים מול השליט העליון וכמעט נהרגתי – רציתי להרחיק את המשטרה מחיי ככל שאוכל. לא רציתי
עוד מקרי מוות על מצפוני. הגארדה לא יכלה לעזור לי בשום דרך. רק רואה-שי יכול
לראות את המפלצות שהשתלטו על השכונה הנטושה והפכו אותה למלכודת מוות. האדם הממוצע לא
יֵדע שהוא בסכנה עד שיהיה שקוע במתים עד הברכיים.
"מצאתי את רחוב לה-רוהה 1247 שלך, גברת ליין.
הוא במפה שפורסמה לפני שבע שנים. למרבה הפלא הוא לא מופיע במפה שפורסמה בשנה
שעברה. גם גרנד ווק, גוש בתים אחד מהחנות הזאת, לא מופיע במפה החדשה. גם לא רחוב קונלי,
גוש אחד מעבר לזה. אני יודע. הלכתי לשם לפני שבאתי לפגוש אותך."
אוי, אלוהים, הוא נכנס הבוקר לאזור אפל? היום בקושי
היה בהיר מספיק לאלץ את הצללים להסתתר במקום שהיצורים המרושעים מסתתרים בו! אם הסערה
הייתה מביאה איתה ולו ענן סמיך אחד נוסף שיסתיר את השמים, האמיצים שבאותם מקיזי חיים
היו עלולים להעז לצאת ביום כדי לזכות בארוחת הפתעה אנושית. אודאפי רקד ריקוד צמוד עם
המוות, ואפילו לא ידע זאת!
המפקח, שלא חשד במאום, נופף בידו לעבר ערמת המפות.
נראה שמישהו הרבה לבחון אותן. אחת מהן נראתה כאילו נמעכה לכדור מתוך זעזוע או אולי
חוסר אמון זועם, ולאחר מכן הוחלקה מחדש. הרגשות האלה לא היו זרים לי. "למעשה,
גברת ליין," המשיך אודאפי, "אף אחד מהרחובות שהזכרתי כרגע לא מופיע בשום
מפה שהתפרסמה בזמן האחרון."
הסתכלתי בו במבט תהייה מושלם. "מה אתה אומר, מפקח?
העירייה שינתה את שמות הרחובות בחלק הזה של דבלין? בגלל זה הם לא מופיעים במפות החדשות?"
פניו נקפצו ומבטו התנתק ממבטי. "אף אחד לא שינה
את שמות הרחובות," הוא נהם. "אלא אם כן עשו את זה בלי להודיע לאף אחד מבעלי
הסמכות." הוא החזיר לי מבט נוקב. "חשבתי שאולי יש עוד משהו שאת רוצה לספר
לי, גברת ליין. משהו שעשוי להישמע קצת... לא שגרתי?"
אז ראיתי זאת, בעיניו. בזמן האחרון קרה למפקח משהו
ששינה את המערך המחשבתי שלו מן היסוד. לא היה לי מושג מה טלטל את הבלש המנוסה, העמוס
והדבק בעובדות עד שנטש את השקפת עולמו הפרגמטית, אבל עכשיו גם הוא חשב מחוץ לקופסה.
הייתי חייבת להחזיר אותו לקופסה שלו – ומיד. בעיר הזאת,
מחוץ לקופסה היה מקום מסוכן.
חשבתי במהירות. לא היה לי הרבה על מה להתבסס.
"מפקח," אמרתי בהמתקה ובריכוך של מבטא ג'ורג'יה שלי, "לובשת דרומיוּת",
כמו שאנחנו קוראים לזה בבית, מין חמאה ודבש מילוליים שממסכים את הטעם הלא נעים של כל
דבר שאנחנו מורחים אותם עליו, "אני יודעת שאתה בטח חושב שאני מטומטמת אמיתית,
אחרי שבאתי הנה ופקפקתי בטכניקות החקירה שלך כשכולם יכולים לראות שאתה מומחה בתחום
ולי אין אפילו טיפת הכשרה בענייני בילוש, ואני מעריכה את הסבלנות שגילית כלפיי, אבל
אין לי יותר ספקות באשר לחקירה שערכת על מותה של אחותי. אני יודעת שעשית כל מה שיכולת
כדי לפתור את החקירה. התכוונתי לקפוץ לדבר איתך לפני שאעזוב, אבל... טוב, האמת היא
שהרגשתי קצת נבוכה אחרי המפגשים הקודמים שלנו. חזרתי לסמטה לפני יומיים או שלושה והסתכלתי
טוב-טוב מסביב, בלי לבכות ובלי לתת לרגשות שלי לאבד שליטה, והבנתי שאחותי לא השאירה
לי שום רמז. אלה היו רק האבל והכעס והמון משאלות לב. מה שלא היו המילים החרוטות בסמטה
ההיא, מישהו חרט אותן כבר לפני שנים."
"מה שלא היו המילים החרוטות בסמטה?" חזר
אחריי אודאפי בזהירות, וידעתי שהוא נזכר כמה התעקשתי בשבוע שעבר על המילים המדויקות
שנחרטו בסמטה ההיא.
"באמת, בקושי הצלחתי לפענח את זה בכלל. זה יכול
להיות כל דבר."
"האומנם, גברת ליין?"
"כן. והתכוונתי לומר לך שזה גם לא היה תיק הקוסמטיקה
שלה. גם בזה התבלבלתי. אימא אמרה שהיא נתנה לאלינה את התיק הכסוף ושלא היו לו תיפורים.
אימא רצתה שנוכל להבדיל ביניהם. כל הזמן התווכחנו מה שייך למי ולמי שייך מה. למען האמת,
נאחזתי בקש ואני מצטערת שבזבזתי את זמנך. צדקת כשאמרת לי לארוז, ללכת הביתה ולעזור
למשפחה שלי לעבור את התקופה הקשה הזאת."
"אני מבין," הוא אמר לאט וחששתי שהוא באמת
מבין – בדיוק מה אני מנסה לעשות.
עובדי ציבור עם יותר מדי עבודה ופחות מדי שכר לא אמורים
להשקיע רק בטיפוסים שעושים צרות? אני כבר לא עשיתי צרות, אז למה הוא לא מפנים את המסר
ומפסיק להשקיע? התיק של אלינה נסגר עוד לפני שהגעתי, והוא סירב לפתוח אותו מחדש, ועל
גופתי הוא יפתח אותו עכשיו. הוא ייהרג!
זנחתי את ההגייה המתוקה מדי. "תראה, מפקח, מה
שאני אומרת זה שנכנעתי. אני לא מבקשת ממך או מאף אחד אחר להמשיך בחקירה. אני יודעת
שהמחלקה שלך בעומס יתר. אני יודעת שאין עקבות. אני יודעת שהוא לא פתור ומקבלת את העובדה
שהתיק של אחותי סגור."
"כמה... בוגר מצדך פתאום, גברת ליין."
"מוות של אחות יכול לגרום לבחורה להתבגר מהר."
מה שנכון.
"אז אני מניח שזה אומר שתטוסי הביתה בקרוב."
"מחר," שיקרתי.
"באיזו חברה?"
"קונטיננטל."
"איזו טיסה?"
"אני באמת לא זוכרת. זה כתוב לי איפשהו. למעלה."
"באיזו שעה?"
"אחת-עשרה שלושים וחמש."
"מי הכה אותך?"
מצמצתי וניסיתי למצוא תשובה. הרי לא יכולתי לומר שדקרתי
ערפד והוא ניסה להרוג אותי. "נפלתי. במדרגות."
"את צריכה להיזהר. מדרגות עלולות להיות מסוכנות."
הוא הסתכל על פני החדר. "איזה מדרגות?"
"הן מאחור."
"איך חטפת בפרצוף? פגעת במעקה?"
"אהא."
"מי זה בארונס?"
"מה?"
"החנות הזאת קרויה בארונס ספרים ואביזרים. לא
הצלחתי למצוא ברישומים הציבוריים שום פרט על הבעלים, תאריכי מכירה של הבניין או אפילו
רישיון עסק. למעשה, הכתובת הזאת מופיעה במפות שלי אבל מכל בחינה מעשית הבניין לא קיים.
אז מי זה בארונס?"
"אני הבעלים של חנות הספרים הזאת. למה?"
קפצתי במקומי והחנקתי בקושי התנשמות. איש חמקמק. הוא
עמד ממש מאחורינו, דומם למופת, ידו האחת על גב הספה, שערו הכהה משוך לאחור מפניו, הבעתו
יהירה וקרה. שום הפתעה עד כאן. בארונס הוא באמת יהיר וקר. הוא גם עשיר, חזק,
מבריק ותעלומה מהלכת. נראה שבעיני רוב הנשים הוא גם סקסי להחריד. למרבה המזל אני לא
רוב הנשים. אני לא נדלקת מסכנה. אני נדלקת מגברים עם עמוד שדרה מוסרי חזק. בארונס לא
יוכל למצוא את עמוד השדרה המוסרי שלו אפילו בצילום רנטגן.
תהיתי כמה זמן עמד שם. לעולם אי אפשר לדעת איתו.
המפקח קם ונראה נרעש מעט. הוא קלט את גודלו של בארונס,
את מגפיו בעלי חרטומי הפלדה, את רצפות העץ. ג'ריקו בארונס הוא גבר גבוה ובעל מבנה חזק.
ידעתי שאודאפי תוהה איך זה שלא שמע אותו מתקרב. אני כבר לא מבזבזת זמן בתהיות כאלה.
למעשה, כל עוד הוא מחפה עליי אני אמשיך להתעלם מהעובדה שנראה שבארונס לא כבול לחוקי
הפיזיקה הרגילים.
"הייתי רוצה לראות מסמכים מזהים," נהם המפקח.
ממש ציפיתי שבארונס יעיף את אודאפי מהחנות. לא הייתה
לו שום חובה חוקית לציית ובארונס לא מקבל בשמחה טיפשים. למעשה הוא לא מקבל אותם כלל,
מלבדי, וזה רק מפני שהוא צריך שאעזור לו למצוא את השיסא דוּ. לא שאני טיפשה.
אם כבר, אשמתי היחידה היא שיש לי אישיות זורחת ושמחה של מישהי שזכתה לילדות מאושרת,
הורים אוהבים וקיצים ארוכים של מאווררי תקרה מסתובבים בעצלתיים ודרמות של עיירות קטנות
בלב הדרום, מה שאמנם נהדר, אבל בכלל לא מכין אותך לחיים מעבר לכך.
בארונס חייך אל המפקח חיוך זאבי. "כמובן."
הוא הוציא ארנק מכיס חליפתו הפנימי. הוא הושיט אותו אבל לא הרפה ממנו. "ושלך,
מפקח."
לסתו של אודאפי התהדקה, אבל הוא ציית.
בזמן שהם החליפו מסמכים מזהים, התקרבתי בגנבה אל אודאפי
כדי שאוכל להציץ אל תוך ארנקו של בארונס.
האין קץ לפלאות? ממש כמו לאדם אמיתי, היה לו רישיון
נהיגה. שיער: שחור. עיניים: חומות. גובה: 1.90 מ'. משקל: 110 ק"ג. תאריך לידה
– הוא צוחק? – ליל כל הקדושים. הוא היה בן שלושים ואחת והאות הראשונה בשמו האמצעי היא
ז'. לא חשבתי שהוא תורם איברים.
"הכתובת שלך היא תיבה בגלוויי, מר בארונס. שם
נולדת?"
פעם שאלתי את בארונס על מוצאו, והוא אמר לי שהוא פִּיקְטִי
ובאסקי. גלוויי נמצאת באירלנד, כמה שעות ממערב לדבלין.
"לא."
"איפה?"
"סקוטלנד."
"אתה לא נשמע סקוטי."
"אתה לא נשמע אירי. ובכל זאת אתה שומר על הסדר
באירלנד. אבל הרי האנגלים מנסים לדחוף את החוקים שלהם לגרון של השכנים שלהם כבר מאות
שנים, נכון, מפקח?"
לאודאפי היה טיק בעין. לא הבחנתי בו קודם לכן.
"כמה זמן אתה בדבלין?"
"כמה שנים. ואתה?"
"אני שואל פה את השאלות."
"רק כי אני עומד כאן ומרשה לך."
"אני יכול לקחת אותך לתחנה. אתה מעדיף את זה?"
"נסה." המילה היחידה הזאת התגרתה בגארדה
לנסות לעשות את זה, באמצעים הגונים או פסולים. החיוך הנלווה הבטיח שהניסיון ייכשל.
תהיתי מה הוא יעשה אם המפקח באמת ינסה. נראה שלמארח המסתורי שלי יש מאגר בלתי נדלה
של תכסיסים.
אודאפי הישיר מבט לעיניו של בארונס, והצליח להתמיד
בכך זמן רב מכפי שציפיתי. רציתי לומר לו שאין שום בושה בהסבת המבט. לבארונס יש משהו
שלכל האחרים אין. אני לא יודעת מה זה, אבל אני מרגישה את זה כל הזמן, במיוחד כשאני
עומדת קרוב אליו. מתחת לבגדים היקרים, המבטא שאי אפשר למקם והמעטה המטופח יש משהו שמעולם
לא הזדחל ויצא לגמרי מהביצה. הוא לא רצה לצאת. הוא אוהב את הביצה.
המפקח ככל הנראה החליט שחילופי מידע יהיו צעד חכם יותר,
או שמא קל יותר. "אני בדבלין מגיל שתים-עשרה. כשאבא שלי מת אימא שלי התחתנה מחדש
עם אירי. בצ'סטר יש מישהו שאומר שהוא מכיר אותך, מר בארונס. מישהו בשם ריודן. מצלצל
מוכר?"
"גברת ליין, עלי למעלה," אמר בארונס מיד
בקול חרישי.
"נוח לי כאן." מיהו ריודן ומה בארונס לא
רוצה שאדע?
"למעלה. עכשיו."
הזדעפתי. לא הייתי צריכה להסתכל באודאפי כדי לדעת שהוא
בוחן אותי בעניין רב – וברחמים. הוא חשב שלמדרגות שנפלתי בהן קוראים בארונס. אני שונאת
רחמים. אהדה היא פחות גרועה. אהדה פירושה, אני מכיר את ההרגשה, נכון שזה חרא? רחמים
פירושם שהאדם חושב שהובסתם.
"הוא לא מכה אותי," אמרתי ברוגז. "הייתי
הורגת אותו אם כן."
"זה נכון. היא חמת מזג. וגם עקשנית. אבל אנחנו
עובדים על זה, נכון, גברת ליין?" בארונס הפנה אליי את חיוכו הזאבי והניד בראשו
מעלה לעבר התקרה.
ביום מן הימים אתגרה בבארונס ככל שאוכל כדי לראות מה
קורה. אבל אני מתכוונת לחכות קצת, עד שאהיה חזקה יותר. עד שאהיה בטוחה שיש לי קלף מנצח.
אולי מצאתי את עצמי במלחמה הזאת בניגוד לרצוני, אבל
אני לומדת לבחור קרבות.
לא ראיתי את בארונס
כל שאר היום.
כחיילת נאמנה לחובתה נסוגותי אל השוחות בהתאם לפקודות
והתחפרתי בהן. באותן שוחות זכיתי להארה. אנשים מתייחסים אלייך גרוע ככל שאת מרשה להם.
מילת המפתח: מרשה.
יש חריגים לכלל הזה, בעיקר הורים, חברים טובים ובני
זוג, אם כי בעבודתי כברמנית בבריקְיארד ראיתי זוגות נשואים שעושים זה לזה בפומבי דברים
גרועים יותר מכפי שאני הייתי עושה בפרטיות למישהו שאני לא סובלת. השורה התחתונה היא
שרוב העולם יציק לכם ככל שתיתנו לו. בארונס אולי שלח אותי לחדר שלי, אבל אני
המטומטמת שהלכה. ממה פחדתי? שיפגע בי, יהרוג אותי? לא ממש. הוא הציל את חיי בשבוע שעבר.
הוא צריך אותי. למה הנחתי לו להפחיד אותי?
כעסתי על עצמי. המשכתי להתנהג כמו מקיילה ליין, ברמנית
במשרה חלקית, סוגדת לשמש במשרה חלקית ונערת זוהר במשרה מלאה. ההתחככות שלי עם המוות
בזמן האחרון הבהירה לי שהבחורה ההיא לא תשרוד כאן, עובדה שהודגשה בהחלט על-ידי עשר
ציפורניים שבורות ולא מטופחות. לרוע המזל, עד שזכיתי להארה הזאת וירדתי שוב בסערה,
בארונס והמפקח נעלמו.
כדי להחריף את מצב רוחי המחורבן גם כך, האישה שמנהלת
את חנות הספרים וממש מתה על בארונס הגיעה. פיונה היא מהממת, שופעת, בתחילת שנות החמישים
לחייה וממש לא אוהבת אותי. אני חושדת שאילו ידעה שבארונס נישק אותי בשבוע שעבר היא
הייתה אוהבת אותי אפילו פחות. הייתי כמעט חסרת הכרה כשזה קרה, אבל אני זוכרת. אי אפשר
לשכוח את זה.
כשהרימה את מבטה מהמספרים שהקישה בסלולארי שלה החלטתי
שאולי היא כן יודעת. עיניה שפעו ארס, פיה היה משורבב, מלא בוז ועטור קמטים עדינים.
בכל שאיפה מהירה ורדודה, חולצת התחרה שלה רעדה מעל חזה המלא כאילו זה עתה רצה לאיזה
מקום בחיפזון רב, או שהיא נתונה במועקה קשה. "מה ג'ריקו עשה פה היום?" היא
שאלה ברוגז. "יום ראשון. הוא לא אמור להיות כאן ביום ראשון. אני לא יכולה לחשוב
על שום סיבה שהוא יעבור כאן." היא סרקה אותי מכף רגל ועד ראש וחיפשה, נדמה לי,
סימנים למפגש אהבים: שיער פרוע, אולי כפתור לא סגור בחולצתי או תחתונים שנשכחו בחיפזון
ההתלבשות ונשארו תחובים באחד מרגלי המכנסיים. זה קרה לי פעם. אלינה הצילה אותי לפני
שאימא תפסה אותי.
כמעט צחקתי. מפגש אהבים עם בארונס? בחייך.
"מה את עושה כאן?" עניתי לה. עבר
זמנה של החיילת הטובה הקטנה. חנות הספרים הייתה סגורה ואיש מהם לא היה אמור להיות כאן
ולהרוס לי את היום עוד יותר.
"הייתי בדרך לקצב כשראיתי את ג'ריקו יוצא,"
היא אמרה בנימה רגוזה. "כמה זמן הוא היה כאן? איפה היית עכשיו? מה עשיתם שניכם
לפני שבאתי?" הקנאה צבעה את מילותיה
בצבע עז כל-כך עד שציפיתי שנשימתה תגיח מפיה במשבים קטנים וירוקים. כאילו זומנה בידי
ההאשמה המרומזת שעסקנו במעשים שהשתיקה יפה להם, הבזיקה בעיני רוחי תמונה של ג'ריקו
בארונס עירום – כהה, רודני וללא ספק חייתי לגמרי במיטה.
התמונה הייתה ארוטית במידה מדהימה. זה הטריד אותי וערכתי
ספירת ימים זריזה במחשבתי. הייתי בביוץ. זה מסביר. אני מתחרמנת במידה חסרת הבחנה למשך
שלושה ימים בזמן הביוץ: ביום שלפני, ביום הביוץ, ביום שאחריו; דרכה הקטנה והערמומית
של אימא טבע לוודא שהמין האנושי ישרוד, כנראה. אני מסתכלת על גברים שבדרך כלל לא הייתי
מסתכלת עליהם, בפרט אם הם לובשים ג'ינס צמוד. אני תופסת את עצמי מנסה להחליט אם הם
מיישרים לשמאל או לימין. אלינה הייתה צוחקת ואומרת שאם את לא מצליחה לזהות, מיני, את
לא רוצה לדעת.
אלינה. אלוהים, אני מתגעגעת אליה.
"שום דבר, פיונה," אמרתי. "הייתי למעלה."
היא נעצה לעברי אצבע באוויר ועיניה ברקו במידה מסוכנת,
ופתאום פחדתי שהיא תבכה. אם היא תבכה, עמוד השדרה שלי יאבד לגמרי. אני לא מסוגלת לעמוד
בבכי של נשים מבוגרות. אני רואה את אימא בכל אחת מהן.
הוקל לי כשהיא נהמה עליי במקום זה. "את חושבת
שהוא ריפא את הפצעים שלך כי את חשובה לו? את חושבת שאכפת לו? אין לך שום משמעות בעיניו!
את בשום אופן לא מסוגלת להבין את האיש הזה ואת מצבי הרוח שלו. את הצרכים שלו. את התשוקות
שלו. את ילדה טיפשה, אנוכית ותמימה," היא לחששה. "לכי הביתה!"
"הייתי שמחה ללכת הביתה," עניתי.
"לרוע המזל, אין לי ברירה!"
היא פתחה את פיה אבל לא קלטתי מה היא אומרת כי כבר
הסתובבתי ועברתי בטריקה בדלתות המקשרות אל אגף המגורים של החנות, בלי שום חשק להיגרר
עמוק יותר לוויכוח שהיא חתרה אליו. השארתי אותה צועקת שגם לה אין ברירה.
עליתי למעלה. אתמול בארונס אמר לי להוריד את הקיבוע.
אמרתי לו שעצמות לא מחלימות במהירות כזאת, אבל הזרוע שלי שוב גירדה נורא, ולכן הלכתי
לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי והורדתי אותו.
נענעתי בזהירות את מפרק ידי וכיווצתי את כף היד. היה
ברור שזרועי כלל לא נשברה, אולי רק נקעה. הרגשתי שהיא שלמה וחזקה מתמיד. קילפתי את
קיבועי האצבעות וגיליתי שגם הן במצב מושלם. היה כתם אדום-שחור קלוש על אמת ידי, כמו
מריחת דיו. בזמן ששטפתי אותו הפניתי את פניי ימינה ושמאלה במראה וחשבתי שהלוואי שהחבורות
שלי היו מחלימות באותה מהירות. רוב חיי עברו עליי כבלונדינית מושכת. עכשיו החזירה לי
מבט במראה בחורה מוכה קשות עם שיער שחור קצר.
הפניתי לה עורף.
בזמן ההחלמה בארונס הביא לי מקרר קטן, מהסוג שתלמידי
מכללה משתמשים בו במעונות, ומילא אותו בחטיפים. פתחתי פחית שתייה והשתרעתי על המיטה.
קראתי וגלשתי באינטרנט בשארית היום, וניסיתי להשכיל בכל העניינים העל-טבעיים שבעשרים
ושתיים השנים הראשונות לחיי זלזלתי בהם והתעלמתי מהם.
כבר שבוע שלם המתנתי לבואם של לגיונות הגיהינום. לא
הייתי טיפשה מספיק להאמין שההפוגה הקטנה הזאת מעידה על משהו מעבר לשקט שלפני הסערה.
האם מאלוש באמת מת? אף-על-פי שדקרתי את הערפד צהוב
העיניים בעימות הקטוע שלי עם השליט העליון והדבר האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את הכרתי
מהפציעות שספגתי ממנו בתמורה היה בארונס המטיח אותו בקיר, לא הייתי משוכנעת במותו וגם
לא אשתכנע בכך עד שאשמע משהו מהסוגדים בעלי העיניים הריקות שגדשו את אחוזתו הגותית
של הערפד בצד הדרומי של דבלין. כעושה דברו של השליט העליון – אף-על-פי שהיה גם משרת
בוגדני שהסתיר חפצי עוצמה חזקים ביותר ממנהיג האנסילי – מאלוש ניסה להרוג אותי לפני
שאספיק להסגיר את סודו הבזוי. אם הוא עדיין חי, לא היה לי ספק שינסה להרוג אותי שוב,
ובהקדם האפשרי.
מאלוש לא היה הדבר היחיד שהדאיג אותי. האם השליט העליון
באמת לא מסוגל לעבור את אמצעי המגן העתיקים החקוקים בדם ובאבן סביב חנות הספרים, כפי
שהבטיח לי בארונס? מי נהג במכונית שהסיעה את הרוע מעוות המחשבות של השיסא דוּ על פני חנות הספרים בשבוע שעבר? האם הוא נלקח? מדוע?
מה עושים עכשיו כל האנסילי ששחרר באחרונה השליט העליון? ועד כמה בדיוק אני אחראית למעשיהם?
האם כשאתה אחד האנשים המעטים שיכולים לעשות משהו בנוגע לבעיה, זה מטיל עליך אחריות
לתקן אותה?
לא נרדמתי עד חצות, בדלת חדר שינה נעולה, בחלונות סגורים
היטב, באורות דולקים. ברגע שפקחתי את עיניי, ידעתי שמשהו לא בסדר.
***
ניתן לרכוש את הספר במכירה מוקדמת (44 ש"ח במקום 72 ש"ח), עד 03/06/2015 - בחנות המקוונת.
