יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

התחנה המרכזית

קחו פסק זמן קצר מההכנות לחג, התרווחו לכם בנחת על הכורסא החביבה עליכם, שימו ברקע שיר נוסטלגי, והצטרפו אל לביא תדהר במסע אל עבר העתיד. אמנם אנו נתרחק מאוד מה"עכשיו", אבל בכלל לא נתרחק מ"כאן". למעשה, אנו נישאר ממש כאן, בתחנה המרכזית של תל אביב. (וכן, ניחשתם נכון, השיר הנוסטלגי הוא "התחנה הישנה" של טיפקס).






גלות כלל-עולמית הותירה רבע מיליון אנשים למרגלותיה של תחנת חלל. תרבויות מתנגשות בחיים האמיתיים ובמציאות הווירטואלית. החיים זולים והמידע זול עוד יותר.

כשבוריס צ'ונג חוזר ממאדים לתל אביב הוא מגלה שהרבה מאוד השתנה. אהובתו לשעבר מגדלת ילד מוכר להפליא שמסוגל להתחבר לזרם המידע של אדם בנגיעת אצבע. בת הדודה שלו מאוהבת ברובוטניק – חייל מסוברג פגוע, שנמצא במרחק פסע מקבצנות חלקי חילוף. אבא שלו חולה במחלת מוח רב-דורית חשוכת מרפא. וערפדת מידע נרדפת עקבה אחרי בוריס למקום שהכניסה אליו אסורה לה.

ומעל לכל אלה ניצבת התחנה המרכזית, רכזת בין-כוכבית המקשרת בין כל הדברים: תל אביב המשתנה תמידית; זירה וירטואלית רבת-עוצמה ומושבות החלל שאליהן נמלטה האנושות מפגעי העוני והמלחמות. את הכול מחברים האֲחֵרִים, ישויות חייזריות רבות-עוצמה, שבאמצעות השיח – זרם תודעה שוטף ודינמי – מסמנות רק את תחילתו של שינוי בלתי הפיך.

בתחנה המרכזית ממשיכים בני האדם והמכונות להסתגל, לשגשג... ואפילו להתפתח עוד.



לביא תדהר גדל בקיבוץ בצפון הארץ אך שנים רבות טייל ברחבי העולם. הוא חי באנגליה, בדרום אפריקה, בואנואטו ובלאוס למשך פרקי זמן ממושכים. כיום הוא מתגורר בלונדון. ספריו עטורי פרסים, ביניהם פרס הפנטסיה העולמי ב-2012 לרומן הטוב של השנה (שבו ניצח את סטיבן קינג וג'ורג' ר.ר. מרטין) על ספרו אוסמה, פרס הג'רווד היוקרתי ב-2015 עבור האיש החולם, פרס הפנטסיה הבריטי ואחרים, וכן היה מועמד לפרסים באיטליה ויפן. הוא כיום אחד הסופרים הישראלים המצליחים בעולם, וספריו יוצאים במספר רב של שפות. ספרו המאה האלימה נמצא כעת בהפקה לטלויזיה בארה"ב. 

התחנה המרכזית זכה בפרס הקמפבל לספר המד"ב הטוב של השנה ב-2017. הספר תורגם ונמכר בלמעלה מ-10 שפות. 

זהו ספרו הראשון של תדהר הרואה אור בעברית. הוא נכתב בישראל ובאנגליה.


התחנה המרכזית, לביא תדהר
תרגום: חמוטל ילין
עריכה: חמוטל לוין
איור שער: אבי כץ
עיצוב כריכה: דנה ציביאק

הספר יראה אור ב 09/10/2017 באירוע השקה באיקון 2017. כולכם מוזמנים. הכניסה חופשית.


התרווחתם? 
שמתם ברקע שיר נוסטלגי?
להלן הפרולוג והפרק הראשון.

פרולוג 

בפעם הראשונה הגעתי לתחנה המרכזית ביום חורף אחד. פליטים אפריקאים ישבו על הדשא בפנים חסרות הבעה. הם חיכו, אבל לא היה לי מושג למה בדיוק הם מחכים. מחוץ לאטליז שיחקו שני ילדים פיליפינים והעמידו פנים שהם מטוסים: פרשו ידיים לצדדים ורצו במעגלים כשהם יורים ממכונות ירייה דמיוניות שהסתתרו תחת כנפיהם. מאחורי דלפק האטליז עמד פיליפיני והכה בצלעות בסכין קצבים כדי להפריד את נתחי הבשר מהעצמות. מעט רחוק יותר עמד דוכן "שווארמה ראש העיר", שהתפוצץ כבר פעמיים בפיגועי התאבדות אבל היה פתוח לעסקים כרגיל. ריח שומן כבש וכמון נישא אל מעבר לרחוב הרועש ועורר בי תיאבון. 
רמזורים הבהבו בירוק, צהוב ואדום. מעבר לכביש התפרשה חנות רהיטים אל המדרכה בשפע של ספות וכורסאות צעקניות. חבורה קטנה של נרקומנים ישבה על היסודות השרופים של מה שפעם היה התחנה המרכזית הישנה ופטפטה לה. הרכבתי משקפי שמש כהים. השמש הייתה גבוה בשמים ולמרות הקור היה זה חורף מזרח תיכוני והיום היה בהיר ולעת עתה יבש. 
שוטטתי במדרחוב נווה שאנן. מצאתי מחסה בבר בלתי חוקי קטן, כמה שולחנות וכיסאות מעץ, דלפק קטן שמגיש פחות או יותר רק בירה מכבי. גבר ניגרי שעמד מאחורי הדלפק בחן אותי בפנים חסרות הבעה. ביקשתי בירה. התיישבתי והוצאתי את המחברת שלי ועט ובהיתי בדף. 
התחנה המרכזית, תל אביב. ההווה. או הווה כלשהו. עוד מתקפה על עזה, בחירות בפתח, בדרום, בערבה, בדיוק בנו חומת הפרדה ענקית כדי למנוע מפליטים להיכנס למדינה. הפליטים היו כעת בתל אביב, מרוכזים באזור התחנה המרכזית הישנה בדרום העיר, כרבע מיליון פליטים ומהגרי עבודה חוקיים, תאילנדים ופיליפינים וסינים. לגמתי מהבירה. היא הייתה גרועה. בהיתי בדף. התחיל לרדת גשם. 

התחלתי לכתוב: 

פעם היה העולם צעיר. ספינות האקסודוס רק התחילו אז לצאת ממערכת השמש; עולם הֶבֶן עדיין לא התגלה; דוקטור נוֹבוּם עדיין לא חזר מהכוכבים. אנשים עדיין חיו כפי שחיו מאז ומעולם: בשמש ובגשם, עם אהבה או בלעדיה, תחת שמים כחולים ובתוך השיח, שתמיד סובב סביבנו, בכל רגע ורגע. 
כל זה קרה בתחנה המרכזית הישנה, נמל החלל העצום המתנשא מעל הנופים העירוניים התאומים של יפו הערבית ותל אביב היהודית. זה קרה בין הקשתות ואבני הריצוף, במרחק יריקה מהים: עדיין היה אפשר להריח באוויר את המלח ואת הזפת ולהסתכל, בשעת הזריחה, בעפיפונים הסולאריים הצוללים מטה ומסתובבים באוויר עם גולשיהם המכונפים. 
זאת הייתה תקופה של לידות משונות, כן: עוד תקראו על כך. ודאי תהיתם בנוגע לילדי התחנה המרכזית. וגם תהיתם איך הניחו לסטרִיגוֹי להיכנס לתחומי כדור הארץ. זהו הרחם שממנו זחלה האנושות, נאבקת בשיניים ובציפורניים, לעבר הכוכבים. 
אבל זהו גם ביתם הקדמון של האֲחֵרִים, ילדי הדיגיטליוּת. במובן מסוים, הסיפור הזה הוא גם הסיפור שלהם. 
יש כאן גם מוות, כמובן: תמיד יש. האורקל נמצאת פה ואיברהים, האלטע זאכן, ועוד רבים נוספים ששמותיהם אולי מוכרים לכם – 
אבל כל זה כבר ידוע לכם. בטח ראיתם את עלייתם של האֲחֵרִים. הכול מופיע שם, אם כי שם הפכו את כולם ליפים כל-כך. 
כל זה קרה לפני זמן רב מאוד, אבל אנחנו עדיין זוכרים; ואנחנו לוחשים זה לזה את המעשיות הישנות על פני הזמן הנצחי, במגורינו הנוכחיים שבין הכוכבים. 
הכול מתחיל בילד קטן שחיכה לאב נעדר. 
יום אחד, כך מספרים הסיפורים הישנים, נפל איש מהכוכבים אל כדור הארץ... 


ההשפלה שבגשם 

ריח הגשם תפס אותם לא מוכנים. היה זה אביב וריח היסמין נישא באוויר והתערבב בהמיית האוטובוסים החשמליים, ודאונים סולאריים מילאו את השמים כמו להקות ציפורים. אָמֵליָה קוֹ עשתה רימיקס קוואסה-קוואסה לקאבר של סוזן וונג לשיר Do You Wanna Dance. הגשם התחיל לרדת ביריעות כסופות, כמעט ללא קול; הוא בלע את קולות הירי והרטיב כהוגן את העגלה הבוערת שבהמשך הרחוב ותפס את ההומלס הזקן שחרבן ליד מכולת האשפה כשמכנסיו האפורים מופשלים סביב קרסוליו וגליל נייר הטואלט היחיד שלו בידו, וההומלס קילל, אבל בשקט. הוא היה רגיל להשפלה שבגשם. 
העיר נקראה פעם תל אביב. התחנה המרכזית התנשאה אל האטמוספרה בדרום העיר, תחומה ברשת של כבישים מהירים ישנים שהושתקו. גג התחנה היה גבוה כל-כך עד שלא היה אפשר לראות אותו. הוא שירת את כלי הרכב הסטרטוספריים שהתרוממו מהמשטח המהוקצע ונחתו עליו. מעליות התחנה נורו מעלה ומטה כמו כדורי אקדח ורחוק מתחתיה, בשמש המזרח תיכונית העזה, המה השוק העמוס הסובב את נמל החלל מרוב מסחר ומבקרים ותושבים והאוסף הרגיל של כייסים וגנבי זהויות. 
מהמסלול אל התחנה המרכזית, מהתחנה המרכזית אל מפלס הרחוב ומהחלל הלימינלי הממוזג אל העוני של השכונה המקיפה את נמל החלל, שם עמדו מאמא ג'ונס והילד קרנקי יד ביד וחיכו. 
הגשם הפתיע אותם. נמל החלל, אותו לווייתן לבן ענקי, כמו הר חי המתרומם מתוך מצע אבן עירוני, משך אליו את צביר העננים ויצר מערכת אקלים מיניאטורית משל עצמו. כמו איים בים חוו נמלי חלל ממטרים מקומיים, שמים מעוננים ותעשייה משגשגת של חוות מיניאטוריות שצמחו על דפנות בנייניהם העצומים כמו חזזית. 
הגשם היה חמים והטיפות גדולות והילד הושיט יד וחפן טיפת גשם בין אצבעותיו. 
מאמא ג'ונס, שנולדה לאבא ניגרי ולאימא פיליפינית בארץ הזאת, בעיר הזאת, שנקראה בשמות רבים לאורך השנים, בשכונה הזאת עצמה, כשבכבישים עדיין הדהד קולו של מנוע הבעֵרה הפנימית והתחנה המרכזית שירתה אוטובוסים, לא מטוסים תת-מסלוליים, וזכרה היטב מלחמות ועוני ומה זה אומר להיות לא רצויה כאן, בארץ הזאת שעליה נלחמו ערבים ויהודים, הביטה בילד בגאווה מגוננת עזה ביותר. קרום דק ומבריק, כמו בועת סבון, הופיע בין אצבעותיו של הילד, שהפריש אנרגיה ותמרן אטומים כדי ליצור את הדבר הזה, את בועת השלג המגוננת הזאת שבה לכד את טיפת הגשם הבודדת. היא ריחפה בין אצבעותיו, מושלמת ועל-זמנית. 
מאמא ג'ונס המתינה, אם כי במידת מה של חוסר סבלנות. היא ניהלה בר לא חוקי ברחוב נווה שאנן הישן, מדרחוב קדום שהגיע ממש עד לקיר של נמל החלל, וכבר הייתה צריכה לחזור לשם. 
"תניח לזה," היא אמרה, נימה מעט עצובה בקולה. הילד הפנה אליה עיניים שצבען כחול עמוק, כחול מושלם שנרשם כפטנט עשרות שנים קודם לכן, לפני שמצא את דרכו למרפאות הגֵנים של האזור שם פרצו אליו, גנבו אותו ומכרו אותו לעניים בסכום נמוך לאין שיעור מעלותו המקורית. 
השמועות גרסו שבדרום תל אביב יש מרפאות טובות יותר מאשר בצ'יבה או ביונאן, אם כי מאמא ג'ונס די פקפקה בכך. 
זולות יותר, לעומת זאת, אולי כן. 
"הוא מגיע?" אמר הילד. 
"אני לא יודעת," אמרה מאמא ג'ונס. "אולי. אולי היום הוא מגיע." 
הילד הפנה אליה את ראשו וחייך. הוא נראה צעיר מאוד כשחייך. הוא שחרר את הבועה המוזרה מידו והיא דאתה אל-על, מבעד לגשם, והטיפה המבודדת שריחפה בתוכה התרוממה אל העננים שהולידו אותה. 
מאמא ג'ונס נאנחה והעיפה מבט מודאג בילד. קרנקי לא היה שֵם כשלעצמו אלא מילה בפידג'ין אסטרואידית, שבעצמה הייתה תוצר של שפות היברידיות ישנות מדרום האוקיינוס השקט שנישאו אל החלל בפיהם של הכורים והמהנדסים שהחברות המלאיות והסיניות שלחו לשם ככוח עבודה זול. היא נגזרה ממילה אנגלית ישנה שפירושה היה יכול להיות, בהתאם לנסיבות, רגזני או משוגע או... 
או קצת מוזר. 
מישהו שעושה דברים שאנשים אחרים אינם יכולים לעשות. 
מה שבפידג'ין אסטרואידית נקרא נָקַיימַס. 
מאגיה שחורה. 
קרנקי הדאיג אותה. 
"הוא מגיע? זה הוא?" 
איש הלך והתקרב אליהם, איש גבוה עם מַג מאחורי האוזן ושיזוף מהסוג שמתקבל ממכונות וצעדים לא נינוחים של מישהו שאינו רגיל לכבידה הזאת. הילד משך בידה. "זה הוא?" 
"אולי," היא אמרה וחשה את חוסר התקווה של המצב כפי שחשה בכל פעם שחזרו על הטקס הקטן והקבוע הזה, מדי יום שישי לפני כניסת השבת כשהמשלוח האחרון של נוסעים נכנסים הגיע לתל אביב מפתח-לונה או מטוֹנג יוּן שבמאדים או מהחגורה או מאחת הערים האחרות שבכדור הארץ, כגון ניו דלהי החדשה ואמסטרדם וסאו פאולו. מדי שבוע כי אמו של הילד אמרה לו, לפני מותה, שאבא שלו יחזור יום אחד, שאבא שלו הוא אדם עשיר, שעובד הרחק בחלל, ויום אחד הוא יחזור, יחזור ביום שישי כדי לא לאחר את כניסת השבת, והוא ידאג להם. 
ואז היא לקחה מנת יתר של ממריצי אמונה ועלתה השמיימה בפרץ של אור לבן וראתה את אלוהים בזמן שניסו לעשות לה שטיפת קיבה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ומאמא ג'ונס נאלצה, אם כי בהסתייגות מה, לדאוג לילד – כי לא היה אף אחד אחר. 
בצפון תל אביב גרו היהודים בגורדי השחקים שלהם וביפו שמדרום חזרו הערבים לנחלתם הישנה ליד הים. ואילו כאן, בתווך, עדיין היו אנשים מהארץ שנקראה פעם לחלופין פלסטין או ישראל ושאבותיה הקדמונים הגיעו לשם כפועלים מכל רחבי העולם, מאיי הפיליפינים ומסודאן ומניגריה ומתאילנד או סין, ושילדיהם נולדו שם וכך גם ילדי ילדיהם, שדיברו עברית וערבית ופידג'ין אסטרואידית, השפה הכמעט אוניברסלית של החלל. מאמא ג'ונס דאגה לילד כי לא היה אף אחד אחר והכלל בארץ הזאת חל על כולם באותה מידה, לא משנה מאיזו מובלעת שלה הגיעו. אנחנו דואגים לאנשים שלנו. 
כי אין אף אחד אחר. 
"זה הוא!" הילד משך בידה. האיש התקרב אליהם. היה בהליכתו, בפניו, משהו מוכר שבלבל פתאום את מאמא ג'ונס. האם ייתכן שהילד באמת צודק? אבל זה הרי בלתי אפשרי, הילד בכלל לא נ – 
"קרנקי, די!" הילד משך אותה אחריו ורץ לעבר האיש, שנחרד ממחשבותיו למראה הילד הזה והאישה הזאת המסתערים לעברו. קרנקי נעצר מול האיש והתנשם בכבדות. "אתה אבא שלי?" הוא אמר. 
"קרנקי!" אמרה מאמא ג'ונס. 
האיש נעשה שקט מאוד. הוא השתופף עד שהגיע לגובה עיניו של הילד והסתכל עליו בהבעה מרוכזת ורצינית. 
"יכול להיות," הוא אמר. "אני מזהה את הכחול הזה. אני זוכר שהייתה תקופה מסוימת שהוא היה פופולרי. פרצנו לקוד המסחרי הרשום של ארמָני ויצרנו גרסת קוד פתוח..." הוא הביט בילד ואז נגע במג שמאחורי אוזנו – מג מאדימי, הבחינה מאמא ג'ונס, ונורת אזהרה נדלקה במוחה. 
היו חיים על מאדים, לא התרבויות העתיקות שחלמו עליהן בעבר אלא חיים מיקרוסקופיים מתים. ואז מצא מישהו דרך לעשות לקוד הגנטי שלהם הנדסה הפוכה ויצר מהם מגבירים... 
סימביונטים חייזריים שאף אחד לא הבין ומעטים בכלל רצו להבין. 
הילד קפא במקומו ואז חייך, פניו זורחות באושר שמימי. "תפסיק עם זה!" אמרה מאמא ג'ונס. היא ניערה את האיש עד שכמעט איבד את שיווי המשקל שלו. "תפסיק! מה אתה עושה לו?" 
"אני..." האיש הניד בראשו. הוא נגע במג והילד השתחרר מקיפאונו והביט סביבו בהשתאות, כאילו איבד פתאום את דרכו. "לא היו לך הורים," אמר לו האיש. "נוצרת במעבדה, ממש כאן, הרכיבו אותך מגנומים לשימוש ציבורי וחלקי צמתים מהשוק השחור." הוא התנשם. "נקיימס," הוא אמר והתרחק קצת לאחור. 
"תפסיק!" אמרה מאמא ג'ונס שוב, בתחושה של חוסר אונים. "הוא לא – " 
"אני יודע." האיש חזר ונרגע. "אני מצטער. הוא מצליח לדבר עם המג שלי. בלי ממשק. כנראה עשיתי אז עבודה טובה יותר ממה שחשבתי." 
משהו בפנים האלה, בקול הזה, ופתאום היא הרגישה מעין מתח בחזה, תחושה ישנה, מוזרה ומערערת כרגע. "בוריס?" היא אמרה. "בוריס צ'וֹנג?" 
"מה?" הוא הרים את ראשו והביט בה סוף-סוף כראוי. היא ראתה אותו עכשיו בבירור מוחלט, את תווי הפנים הסלאביים הקשוחים ואת העיניים הסיניות הכהות, את כל המכלול שהיה עשוי ממנו, מבוגר יותר כעת, שונה בעקבות השפעות החלל והנסיבות, אבל עדיין הוא... 
"מרים?" 
היא הייתה מרים ג'ונס באותה תקופה. מרים על שם סבתא שלה. היא ניסתה לחייך, אבל לא הצליחה. "זאת אני," היא אמרה. 
"אבל את – " 
"אני לא עזבתי," היא אמרה. "אתה זה שעזב." 
הילד העביר את מבטו ביניהם. הבנה ובעקבותיה אכזבה כרכמו את פניו. מעל לראשו התקבץ הגשם, שנתלש מהאוויר ויצר יריעת מים נרעדת שדרכה התפצלה השמש לקשתות קטנות. 
"אני חייבת ללכת," אמרה מרים. עבר זמן רב מאז שהייתה מרים בעיני מישהו. 
"איפה? חכי – " בוריס צ'ונג נראה, לשם שינוי, מבולבל. 
"למה חזרת?" אמרה מרים. 
הוא משך בכתפיו. מאחורי אוזנו פעם המג המאדימי, ישות פרזיטית חיה הניזונה ממארחה. "אני..." 
"אני חייבת ללכת," מאמא ג'ונס, מרים, פעם היא הייתה מרים והחלק הזה בה, הקבור זה זמן רב, ניעור בתוכה, והדבר עורר בה תחושה משונה ומציקה, והיא משכה את ידו של הילד ויריעת המים הרועדת שמעל לראשו התפקעה ונפלה משני צדדיו ויצרה מעגל מושלם של רטיבות על המדרכה. 
בכל שבוע היא נעתרה לבקשתו האילמת של הילד, לקחה אותו לנמל החלל, לאותה מפלצת מבהיקה בלב העיר, כדי להסתכל ולחכות. הילד ידע שהוא נוצר במעבדה, הוא ידע שמעולם לא קינן ברחמה של אף אישה, שהולידו אותו במעבדות הזולות שבהן הצבע מתקלף מהקירות והרחמים המלאכותיים מתקלקלים תכופות – אבל גם לעוברים נטושים היה ביקוש. לכל דבר היה ביקוש. 
אבל כמו כל הילדים, הוא לא האמין. בדמיונו אימא שלו אכן עלתה השמיימה. ממריצי האמונה היו המפתח שלה לשערי גן העדן, ובדמיונו אבא שלו אכן עמד לחזור, בדיוק כפי שהיא אמרה לו, לנחות משמי התחנה המרכזית ולרדת אל השכונה הזאת, התקועה כך בין צפון לדרום, בין יהודים לערבים, למצוא אותו ולאהוב אותו. 
היא משכה שוב בידו של קרנקי והוא בא איתה, והרוח כמו צעיף נכרכה סביבו והיא ידעה מה הוא חושב. 
בשבוע הבא, אולי, הוא יבוא. 
"מרים, חכי!" 
בוריס צ'ונג, שפעם היה יפה, כשהיא הייתה יפה, בלילות האביב הרכים לפני זמן רב כשהיו שוכבים מעל לבניין הישן המלא בעובדי משק בית של עשירי הצפון, שם יצרו לעצמם קן חמים בין קולטי השמש ומלכודות הרוח, מקום מפלט קטן, עשוי מספות שהושלכו לרחוב וסוכך מכותנה הודית ססגונית שעליו היו מודבקות סיסמאות פוליטיות בשפה שאף אחד משניהם לא דיבר. הם היו שוכבים שם ומתבשמים מגופם העירום, למעלה על הגג, באביב, כשהאוויר היה חמים ורווי בניחוחות פרחי הלילך ושיחי היסמין שצמחו למטה, יסמין שאיחר ללבלב, שהדיף את ריחו בלילות, תחת הכוכבים והאורות של נמל החלל. 
היא המשיכה ללכת, המרחק אל הבר שלה היה קצר מאוד, הילד בא איתה והאיש הזה, איש זר כעת, שפעם היה צעיר ויפה ולחש לה את אהבתו בעברית ואז עזב אותה, לפני זמן רב, זה היה לפני זמן רב כל-כך – 
האיש הזה הלך אחריה, האיש הזה שכבר לא הכירה, ולבה הלם במהירות בתוכה, לבה הישן, לב בשר ודם, שמעולם לא הוחלף. אבל היא המשיכה לצעוד בנחישות ועברה בדרכה דוכני ירקות ופירות, את מרפאות הגֵנים, מרכזי העלאה שמכרו חלומות משומשים, חנויות נעליים (שהרי אנשים תמיד יצטרכו נעליים על רגליהם), המרפאה החינמית, מסעדה סודנית, פחי האשפה, עד שלבסוף הגיעה אל הבר של מאמא ג'ונס, חור קטן השוכן בין מרפדייה לצומת של כנסיית רובוט, שהרי אנשים תמיד צריכים שירפדו להם ספות וכורסאות ישנות והם תמיד צריכים אמונה, מכל סוג שהוא. 
ולשתות, חשבה מרים ג'ונס בשעה שנכנסה לבר שבו הייתה התאורה מעומעמת כיאה, השולחנות עשויים מעץ, מכוסים כולם במפות בד, ושבו הצומת הקרוב ביותר היה משדר מבחר של פידי תוכניות אילולא נתקע, כבר די מזמן, על ערוץ דרום סודני ששידר תערובת של דרשות, דיווחי מזג אוויר שאינם משתנים ושידורים חוזרים מדובבים של אופרת הסבון המאדימית הוותיקה כבלי ההרכבה, וזהו. 
בדלפק הגבוה הגישו את בירה טייבה הפלסטינית ובירה מכבי הישראלית מהחבית, וודקה רוסית מתוצרת מקומית, מבחר של משקאות קלים ולאגר מבוקבק, נרגילות בשביל הלקוחות ולוחות שש-בש שעמדו גם הם לשימושם – זה היה מקום קטן וחביב, שלא היה רווחי במיוחד אבל כיסה את הוצאות המגורים והאוכל והטיפול בילד, והיא הייתה גאה בו. הוא היה שלה. 
בתוך הבר ישב רק קומץ קטן של לקוחות קבועים, כמה עובדי מספנה שסיימו את המשמרת שלהם בנמל החלל, או שטרם התחילו אותה, חלקו נרגילה ושתו בירה על רקע שיחה ידידותית ותמנונאי שהשתכשך בדלי מים ושתה ערק ואיזובל צ'ו, בתה של חברתה אירנה צ'ו, ששתתה תה נענע ונראתה שקועה בהרהורים. מרים נגעה קלות בכתפה כשנכנסה, אבל הבחורה אפילו לא זזה. היא הייתה שקועה עמוק בתוך הווירטואליוּת, כלומר, בתוך השיח. 
מרים נכנסה מאחורי הבר. מסביבה געשה וזמזמה וקראה התעבורה הבלתי פוסקת של השיח, אבל היא לא הניחה לרובה לחדור לתודעתה. 
"קרנקי," אמרה מאמא ג'ונס, "אני חושבת שכדאי שתעלה לדירה ותכין שיעורים." 
"סיימתי," אמר הילד. הוא הפנה את תשומת לבו אל הנרגילה הסמוכה וחפן בידו עשן כחול, שאותו הפך לכדור עגול וחלק. הוא היה שקוע בזה כולו. מאמא ג'ונס, שעמדה כעת מאחורי הדלפק שלה והרגישה נינוחה יותר כאן, כשליטה של ממלכתה, שמעה את הצעדים וראתה את הצל החולף, ואז נכנסה דמותו הגבוהה והרזה של האיש שבפעם האחרונה שנפגשו הכירה בשם בוריס צ'ונג, והתכופפה מתחת למשקוף הנמוך מדי. 
"מרים, אנחנו יכולים לדבר?" 
"מה תרצה?" 
היא החוותה על המדפים שמאחוריה. אישוניו של בוריס צ'ונג התרחבו וצמרמורת חלפה בגבה של מאמא ג'ונס. הוא תקשר בדממה עם המג המאדימי שלו. 
"נו?" קולה נשמע חד יותר מכפי שהתכוונה. עיניו של בוריס נפערו עוד יותר. הוא נראה מעט מזועזע. "ערק," הוא אמר, ואז חייך חיוך פתאומי ששינה את פניו לחלוטין, עשה אותו צעיר יותר, עשה אותו – 
אנושי יותר, היא פסקה. 
היא הנהנה והורידה בקבוק מהמדף ומזגה לו כוסית ערק, והוסיפה קרח והגישה לו לשולחן בתוספת מים צוננים – כשמוזגים את המים פנימה המשקה משנה את צבעו והופך מנוזל שקוף למשהו חיוור ועכור כמו חלב. 
"שבי איתי." 
היא עמדה בידיים שלובות ואז נעתרה. היא התיישבה והוא, אחרי רגע של היסוס, הצטרף אליה. 
"כן?" היא אמרה. 
"מה שלומך?" הוא אמר. 
"טוב." 
"את יודעת שהייתי חייב לעזוב. כבר לא הייתה כאן עבודה, לא היה עתיד – " 
"אני הייתי כאן." 
"כן." 
עיניה התרככו. היא הבינה את כוונתו, כמובן. והיא גם לא יכלה להאשים אותו. היא עודדה אותו ללכת, ומרגע שהלך לא נותרה להם ברֵרה אלא להמשיך הלאה, והיא, באופן כללי, לא הצטערה על החיים שחייתה. 
"המקום שייך לך?" 
"הוא מכסה את שכר הדירה, החשבונות. אני מטפלת בילד." 
"הוא..." 
היא משכה בכתפיה. "מהמעבדות," היא אמרה. "יכול להיות שהוא אחד מאלה שעשית, כמו שאמרת." 
"היו כל-כך הרבה..." הוא אמר. "ילדים שהורכבו מכל חתיכת קוד גנטי לא רשום שהצלחנו למצוא. כולם כמוהו?" 
מרים הנידה בראשה. "אני לא יודעת... קשה לעקוב אחרי כל הילדים. והם גם לא נשארים ילדים. לא לנצח." היא צעקה אל הילד. "קרנקי, אתה מוכן בבקשה להביא לי כוס קפה?" 
הילד הסתובב, עיניו הרציניות ממוקדות בשניהם, כדור העשן עדיין נח בידו. הוא זרק אותו לאוויר והכדור אימץ שוב את תכונותיו הרגילות והתפוגג. "אוף," הוא אמר. 
"עכשיו, קרנקי," אמרה מרים. "תודה." הילד ניגש לבר ומרים הסתובבה בחזרה אל בוריס. 
"איפה היית כל הזמן?" היא שאלה. 
הוא משך בכתפיו. "חלק מהזמן הייתי בקֶרֶס, בחגורה, כעובד של אחת מהחברות המלאיות." הוא חייך. "לא עוד תינוקות. פשוט... תיקנתי אנשים. ואז הייתי שלוש שנים בטונג יון ועשיתי את ה – " הוא הצביע על גוש החומר הביולוגי שפעם מאחורי אוזנו. 
מרים שאלה בסקרנות, "זה כאב?" 
"הוא גדל ביחד איתך," אמר בוריס. "מזריקים לך את ה... זרע של זה, מתחת לעור, ואז הוא מתחיל לגדול. זה... יכול להיות קצת לא נעים. לא בקטע הפיזי, אלא כשמתחילים לתקשר איתו, להניח תשתית." 
היה לה מוזר לראות את הדבר הזה. "אני יכולה לגעת?" היא אמרה, מופתעת מעצמה. בוריס נראה נבוך מאוד; הוא תמיד נראה ככה, היא חשבה, וזיק עז של גאווה, ושל חיבה, חלף בגופה וטלטל אותה. 
"כן," הוא אמר. "בבקשה." 
היא הושיטה יד ונגעה במג בזהירות, בקצה אצבעה. מזכיר מאוד עור, היא חשבה בהפתעה. קצת חמים יותר, אולי. היא לחצה עליו והרגישה כאילו היא נוגעת במורסה. היא הזיזה ממנו את ידה. 
הילד, קרנקי, חזר עם השתייה שלה – פינג'אן ובתוכו קפה שחור, שבושל עם הל וקינמון. היא מזגה את הנוזל לכוס חרסינה קטנה ואחזה אותה בין אצבעותיה. קרנקי אמר, "אני שומע את זה." 
"את מה?" 
"את זה," התעקש הילד והצביע על המג. 
"כן? אז מה הוא אומר?" אמרה מרים ולגמה מהקפה. היא ראתה שבוריס מביט בילד בריכוז. 
"הוא מבולבל," אמר קרנקי. 
"למה?" 
"הוא מקבל מסרים מוזרים מהמארח שלו. רגש חזק מאוד, או תערובת של רגשות. אהבה ותאווה וחרטה ותקווה, הכול מעורבב... הוא אף פעם לא חווה דבר כזה." 
"קרנקי!" 
מרים הסתירה צחוק מזועזע ובוריס נרתע, מסמיק כולו. 
"זה מספיק להיום," אמרה מרים. "לך שחק בחוץ." 
פניו של הילד אורו. "באמת? מותר לי?" 
"אל תתרחק מדי. תישאר איפה שאני יכולה לראות אותך." 
"אני תמיד יכול לראות אותך," אמר הילד ואז רץ החוצה בלי להסתכל לאחור. היא ראתה את ההד הקלוש של מעברו דרך אותו ים דיגיטלי המתקרא השיח, ואז הוא נעלם בתוך הרעש שבחוץ. 
מרים נאנחה. "ילדים," היא אמרה. 
"זה בסדר." בוריס חייך ונראה צעיר יותר, מה שהזכיר לה ימים אחרים, תקופה אחרת. "חשבתי עלייך, לעתים קרובות," הוא אמר. 
"בוריס, מה אתה עושה פה?" 
הוא משך בכתפיו. "אחרי טונג יון מצאתי עבודה ברפובליקות הגליל. בקליסטו. הם מוזרים שם, במערכת החיצונית. זה המראה של צדק בשמים, או ש... יש להם שם טכנולוגיות מוזרות, ולא הבנתי את הדתות שלהם. הם קרובים מדי למטען חורג ולעולם של דרקון... רחוקים מדי מהשמש." 
"בגלל זה חזרת?" היא אמרה וצחקה צחוק מופתע. "התגעגעת לשמש?" 
"התגעגעתי הביתה," הוא אמר. "מצאתי עבודה בפתח-לונה. היה מדהים לחזור, להיות קרוב כל-כך, לראות את זריחת הארץ בשמים... במערכת הפנימית הרגשתי כמו בבית. בסוף לקחתי חופשה ועכשיו אני כאן." הוא פרש את ידיו לצדדים. היא חשה במילים שלא נאמרו, בעצב נסתר; אבל היא לא הרגישה נוח לחטט. בוריס אמר, "התגעגעתי לגשם שיורד מעננים." 
"אבא שלך עדיין כאן," אמרה מרים. "אני רואה אותו לפעמים." 
בוריס חייך, אבל רשת הקמטוטים שבזוויות עיניו – הם לא היו שם קודם, חשבה לעצמה מרים, והדבר נגע פתאום ללבה – חשפה כאב ישן. "כן, הוא יצא לפנסיה," הוא אמר. 
היא זכרה אותו, איש סיני-רוסי גדול, שלבש שלד חיצוני יחד עם צוות של בנאים אחרים שטיפסו כמו עכבישים מתכתיים על קירותיו הבלתי גמורים של נמל החלל. זה היה די מרשים לראות אותם ככה, בגודל של חרקים שם למעלה, עם קרני השמש החוזרות מהמתכת המבהיקה, מפעילים את הצבתות שלהם שעקרו אבנים ממקומן והקימו קירות שנועדו להחזיק, כך נדמה, את העולם במקומו. 
היא ראתה אותו עכשיו, מדי פעם, יושב בבתי הקפה, משחק שש-בש, שותה קפה שחור מר באינסוף כוסות חרסינה עדינות, זורק את הקוביות שוב ושוב ושוב בצירופי מספרים החוזרים על עצמם, בצלו של הבניין העצום שהוא השתתף בבנייתו ושבסופו של דבר הפך אותו למיותר. 
"אתה מתכוון ללכת לבקר אותו?" היא שאלה. 
בוריס משך בכתפיו. "אולי. כן. אחר כך – " הוא לגם מהמשקה שלו ועיווה את פניו ואז חייך. "ערק," הוא אמר. "כבר שכחתי את הטעם." 
מרים חייכה גם היא. הם חייכו בלי סיבה או חרטה, ולעת עתה היה די בכך. 
הבר היה שקט. התמנונאי שכב בגיגית שלו, עיניו הבולבוסיות עצומות, שני עובדי התובלה פטפטו בקולות מהוסים בקצה החדר. איזובל ישבה ללא ניע, עדיין שקועה בווירטואליוּת. ואז היה קרנקי שוב לידם. היא לא ראתה אותו נכנס, אבל היה לו כישרון מיוחד, כמו לכל ילדי התחנה, דרך הן להופיע והן להיעלם. הוא ראה אותם מחייכים והתחיל לחייך גם הוא. 
מרים אחזה בידו. היא הייתה חמימה. 
"לא יכולנו לשחק," התלונן הילד. הייתה לו הילה מעל הראש, קשתות שנשברו בכדוריות המים שבשערו הקצר והקוצני. "עוד פעם התחיל לרדת גשם." הוא הביט בהם בחשדנות של ילד. "למה אתם מחייכים?" 
מרים הסתכלה על האיש הזה, בוריס, הזר הזה שהיה פעם מישהו שהמישהי שהיא הייתה אהבה פעם. 
"בטח סתם בגלל הגשם," היא אמרה.


אין תגובות:

פרסום תגובה