יום חמישי, 8 בינואר 2015

מכונת הזמן המקרית - ביקורת ספר

אפתח בגילוי נאות: אני המו"ל של הספר.

מאט פולר מתקשה להשלים את עבודת הדוקטורט שלו ב MIT. בזמן שהוא ממתין להשראה הוא מוצא את פרנסתו כעוזר מחקר של ד"ר מארש, המנחה שלו. זו לא בדיוק העבודה המתאימה לו, או הראויה לו, אבל בשלב הזה של חייו מאט מסתפק במה שיש. ערב אחד, קודר וסוער, לאחר שהוא משלים את הרכבתו של מכשיר כיול חדש, המכשיר נעלם - ואז מופיע מחדש, שניה אחת מאוחר יותר. 
מכשיר הכיול שנועד לספק פוטון אחד לכל יחידת זמן, אינו אמור להיעלם כלל. אבל מאט מגלה כי בכל פעם שהוא לוחץ על כפתור האתחול, המכשיר נעלם לפרק זמן ארוך פי שנים-עשר.

לאחר שמאט מתעסק קצת עם מכשיר הכיול, הוא משוכנע שהוא מחזיק ברשותו מכונת זמן. ועל-ידי חיבור פשוט של קופסת מתכת למכשיר הכיול הוא מצליח לשלוח צב מחנות לחיות מחמד למסע קצר בזמן. שעות אחדות ומורטות עצבים עוברות על מאט עד שהצב חוזר מההרפתקה. והוא, הצב, נראה במצב טוב. מצבו של מאט, לעומת זאת, לא כל כך טוב. ראשית, הוא מגלה כי החברה שלו עזבה אותו למען גבר אחר. שנית, כשהוא חושב שהמצב כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הוא מגלה שאיבד גם את משרתו.

אז מצד אחד אין לו חברה ואין לו עבודה. מצד שני, יש לו מכשיר כיול, שכנראה מתפקד כמכונת זמן. מה יש לו להפסיד?

מאט מחליט לבדוק את מכונת הזמן באופן אישי ולצאת למסע בעצמו. בעוד שאת הצב יכול היה להכניס לקופסת מתכת, הוא מתקשה למצוא קופסה גדולה דיה בעבורו. אז הוא שואל מכונית ישנה מחבר, מעמיס לתוכה אוכל ומים, אומר יפה שלום ולוחץ על כפתור האתחול. ואז הוא מוצא את עצמו בעתיד הקרוב, במעצר על רצח החבר שהתפגר לאחר שראה את מאט ומכוניתו נעלמים לנגד עיניו.
עד מהרה מתברר למאט כי הדרך היחידה להיפטר מהתיק המוצק נגדו היא להמשיך לנוע קדימה, עד שימצא מקום מספיק בטוח כדי להשתקע בו.

מכפיל הקפיצות פי שתים-עשרה של הלדמן מאפשר לו להתרחק לעתיד רחוק מאוד ומעניין במספר מועט של קפיצות. לאחר קפיצה בזמן של שנה, הקפיצה הבאה היא למעט יותר מעשור, ואחר כך ליותר ממאה, ואז כבר לאלף וחמש מאות שנים. ובעוד שאף אחד לא ימהר לקפוץ עשרים אלף שנים לעתיד במכונת זמן חד-כיוונית, הרי שאם העניינים מסתבכים במרחק של עשר שנים, הקפיצות המובנות במכונה מאלצות את הנוסע בזמן להרחיק קדימה הרבה יותר מאשר תכנן מלכתחילה.

אבל מאט פולר לא באמת תכנן את מהלכיו מלכתחילה. הוא גם לא באמת הרכיב מכונת זמן. מכונת הזמן, כמשתמע משם הספר, היא מקרית. היא ייחודית. וכולם רוצים לחקור אותה ולרדת לעומקה. ואם אפשר, גם לשכפל אותה. אז מאט נאלץ להגן על המכונה, ועל עצמו, ולברוח בכל פעם שהעניינים דוחקים. ולאחר הפעם הראשונה בה הוא בורח קדימה בזמן, למאט נותרת רק דרך בריחה אחת גם בהמשך. קדימה. הרחק בזמן.

הקפיצות המהירות בזמן מאפשרות להלדמן להציג את חזונו לעתיד הקרוב, לעתיד הרחוק ולעתיד הרחוק מאוד. אז בעתיד הקרוב יהיה רע. מלחמות, אובדן טכנולוגיה וחזרה לדת - במובנה הרע של האמונה העיוורת והלהט המשיחי. אחר כך, בעתיד הרחוק יותר, יהיה ... אחרת. יהיו מי שיחשבו כי חברה הנשלטת על-ידי תבונה ממחושבת איננה טובה יותר, יהיו מי שיחשבו כי בטחון כלכלי ושגשוג הינם תמורה ראויה ויהיו מי שיחששו כי המחשבים עלולים להתקומם כנגד בני האדם. כך או כך הלדמן מציע לכם את זוית הראייה שלו על העתיד המאוד רחוק, והוא עושה זאת, כדרכו, בשפה ישירה ובגובה העיניים.

מאט פולר הוא דמות יוצאת דופן כגיבור ספר, והוא אחת הסיבות שהופכות את מכונת הזמן המקרית לספר מהנה. מאט הוא סטודנט ב MIT, אבל הוא מתנהג כמו ילד מפונק. כשקשה לו, הוא מסתובב ובורח. והוא עושה זאת יותר מפעם אחת. והוא לא מוכן שיגידו לו מה לעשות, ולא משנה אם מולו ניצב המרצה שלו, או אמא שלו, או חברה שלו, או ישו, בכבודו ובעצמו.

מסע קדימה, הרחק קדימה, מחייב אחד משני פתרונות. באחד, הגיבורים נשארים בעתיד. בשני, הגיבורים מצליחים למצוא את הדרך הביתה. אבל כשיש להם מכונת זמן מקרית שיודעת לנוע רק בכיוון אחד, החזרה בזמן מחייבת סוג של דאוס אקס מכינה. בכל אחד מהמקרים, אנחנו כקוראים עתידים להתאכזב קצת. או מכך שגיבורנו יישאר בעתיד, או מפתרונות אלוהיים שנדמה וצצים יש מאין. אבל הלדמן יודע לטוות פתרונות מהנים, והסיום של הספר דווקא לא מאכזב. נהפוך הוא.

מכונת הזמן המקרית איננו ספר "עמוק". הוא אינו מכיל רעיונות מדעיים פורצי דרך. הוא אינו מכיל תובנות ייחודיות על טיבו ועתידו של המין האנושי. מכונת הזמן המקרית הוא ספר קליל, כיפי ומהנה לקריאה. עלילתו זורמת, מעניינת ולפרקים מותחת. מאט פולר, למרות התנהגותו הילדותית, ואולי בגללה, הוא טיפוס שקל להזדהות איתו, ומאוד כיף להתלוות אליו במסעו לעתיד. 


שורת הסיכום: מכונת הזמן המקרית – 270 עמ'. קצר ולענין.

מכונת הזמן המקרית, ג'ו הלדמן, 270 עמ', כריכה רכה.
יניב הוצאה לאור, אוקטובר 2011.
תרגום: חמוטל ילין.
עריכה: חמוטל לוין.
עיצוב כריכה: דנה ציביאק.

אין תגובות:

פרסום תגובה