כך התחלתי

הקמתי הוצאה לאור. רק לאחר מכן התברר לי שההחלטה להקים הוצאה לאור היתה ההחלטה הכי קלה מבין רשימת ההחלטות שהייתי צריך לקבל בהמשך.

השאלה הראשונה שעמדה בפני היתה מה יהיה שמה של ההוצאה לאור. התלבטתי קצת, אבל עניתי די מהר.

השאלה השניה היתה מה יהיה הספר הראשון שאוציא לאור. מצד אחד, אהבתי למכונות זמן ידועה ברבים. מצד שני, לא רציתי ליצור רושם שאני מקובע לרעיון יחיד, מגניב ככל שיהיה. וכדי לסבך את העניינים, היה גם צד שלישי. האם זה יהיה ספר מדע-בדיוני או ספר פנטסיה.

בחודשים שקדמו להקמת ההוצאה הקדשתי מדף אחד בספריה שלי לספרים שרציתי להוציא לאור. כל ספר שקראתי עבר למדף הזה לאחר שעמד רק בתנאי אחד – שאהבתי אותו ונהניתי לקרוא אותו. כשהיו על המדף שישה ספרים התחלתי לפתח פרנויה. מה יקרה אם הוצאה אחרת תוציא את אחד הספרים הללו? בכל יום שעבר החששות שלי גברו. היו על המדף שישה ספרים שאהבתי. שישה ספרים שביני לבין עצמי כבר גלגלתי על לשוני אפשרויות שונות לשמותיהם בעברית. שישה ספרים שאהבתי, ואשר ביני לבין עצמי כבר דמיינתי איך ייראו הכריכות שלהם ומה אכתוב על הכריכה האחורית של כל אחד מהם. ואז נוסף ספר שביעי למדף, והפחד שלי שאחד מהספרים הללו יימצא את עצמו בידי מו"ל אחר איים לשתק אותי. כבר לא הייתי בטוח מי מהשבעה עלול להיות הראשון שייחטף מידיי, אבל הייתי משוכנע שזה עומד לקרות בכל רגע ממש. הייתי מוכרח לעשות מעשה. הקמתי את ההוצאה. רכשתי זכויות תרגום לכל הספרים. ואז, כאמור, הגיע הרגע להחליט.

על המדף שלי ניצבו שלושה ספרי פנטסיה וארבעה ספרי מדע בדיוני, שניים מהם על מסעות בזמן. במשך חודשים ארוכים הבטתי בספרים שהלכו והצטברו ופיתחתי רגש עז כלפיהם. לא ידעתי כיצד אוכל לבחור אחד מהם ראשון ולהותיר את האחרים לעמוד בתור. בסופו של דבר ההחלטה היתה די מתבקשת מאליה. אם אי אפשר לבחור אחד, אבחר שניים. אם אי אפשר לבחור שניים, אבחר שלושה. שניים יהיו מדע בדיוני, אחד מהם עם מכונות זמן, והשלישי יהיה פנטסיה. פשרה נוסח מפא"י במיטבה.

וכך יצאו לאור אקסלרנדו של צ'רלס סטרוס, מכונת הזמן המקרית של ג'ו הלדמן ורוח הרפאים: סיפור אהבה של ג'ונתן קרול. 

אקסלרנדו הוא ספר מד"ב קשה, מהטובים שקראתי בעשור האחרון.

תירגום: אהוד מימון
עריכה: חמוטל לוין

מכונת הזמן המקרית הוא, כמובן, הספר עם מכונת הזמן. מד"ב קליל מאת אחד מענקי הז'אנר.

תירגום: חמוטל ילין

עריכה: חמוטל לוין

רוח הרפאים: סיפור אהבה הוא כמובן ספר הפנטסיה. אבל זו פנטסיה ... אחרת. אין פה אורקים וטרולים, אין פה פיות, ערפדים ואנשי זאב. אין פה מסע גבורה לארץ לא נודעת ואין פה קוסמים. אז גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר אני מאוד ממליץ לכם על הספר הזה.

תירגום: ורד טוכטרמן

עריכה: רוני גלבפיש

עיצוב עטיפה (לכל הספרים): דנה ציביאק

וזו, כאמור, היתה רק ההתחלה.

Icon 2014

Icon 2014, the 18th Festival of Science Fiction, Fantasy and role-playing games has ended. Two guests of honor attended the festival - science fiction writer Walter Jon Williams and fantasy writer Kelley Armstrong.

As I come to sum up the convention and put my impressions in writing, I find myself staring at the computer screen wondering where to begin. I write a sentence, delete it, write a new one and delete it too. Only after several minutes I realize that I have a writer's block. Oh, the irony. I need to sum ​​up the first convention in which the guest of honor was "my" author, and that's when I suffer from a writer's block.

I'm wondering whether to start the convention summary with a few words on the books of the wonderful guest of honor, Kelley Armstrong. Until the convention I published three of the twenty-six books Kelley wrote - the three books of the YA trilogy Darkest Powers: The Summoning, The Awakening and The Reckoning. During the conference, we launched two new books – The Gathering, which is the first book in the new YA trilogy Darkness Rising, which takes place in the same world as the previous trilogy but begins with new characters, and Bitten, which is the first book in Armstrong's main fantasy series - Women of the Otherworld.

And then I think to myself that a list of books is not unique enough, and I may want to find a more personal angle.

Launching event

I wonder if it will not be better to start with the description of experiences - our meetings and panels with Armstrong, and her meetings with her ​​fans and the tours in Jaffa and Jerusalem. If indeed it will be the first topic, I already know where to start. I'll start with the picture of Kelley Armstrong with Efrat Carmon dressed as Chloe, the heroine of the YA trilogy The Darkest Powers.

with Efrat Carmon

During the launch of the new books, after the official part ended and Kelley finished reading the first chapter of The Gathering, several fans approached her and asked to be photographed with her. When Kelley saw Efrat, wearing a shirt bearing the figures heroes of the trilogy, with dyed hair and a compatible necklace, just like Chloe, the tables were turned. It was Kelley who wanted to take a picture of Efrat.

And then I think to myself that it's really a strong and unique opening theme, but it will be hard for me to rise above it, and I may want to start with something more common.

I wonder if it will not be better to start with the tour in Jaffa. After all, what is more common than Hummus?

Clock Square, Jaffa

Zodiac Fountain, Jaffa

Noa Paz volunteered to lead Kelley through the web of alleys of the market and the old town along with Nizan Havoc. Despite the heavy showers

Abu Hassan, Jaffa

which fell in the morning and threatened to sour our mood, we were able to overcome the rain thanks to Kelley's magical umbrella, which she always carries with her. So thanks to Murphy and Kelley we just had an excellent weather - Although Tel Aviv holds the national record of rain during the Holiday - not even a single drop fell on our heads when Kelley was on our side. We started at the Clock Square (what else), we continued to the flea market (what else), we went up to the amphitheater from which there is a spectacular view of the city and we went through the alleys of the zodiac (what else), until we reached Abu Hassan's Hummus, and ate Masabha (what else).

And then I think to myself, Hummus? Do I really want to start my convention summation with Hummus, as wonderful as it may be, but not one that equals Hummus Said in Acre?

I wonder if it will not be better to start in a chronological order, just stick to the schedule - first things first. It should be easy to describe, even with a writer's block. I got up, showered, got dressed. I picked up Didi Chanoch. Ben Gurion Airport, Kelley Armstrong, hotel, Icon 2014, First Panel: Diversity in science fiction and fantasy.

Diversity in SciFi & Fantasy Panel
Left to right: Didi, Kelley, Rani, Walter, Gali

Originally Kelley was not registered as a participant in this panel, probably because the organizers thought she would be tired after a transatlantic flight, yet Kelley turned out to be, and not for the last time, a true partner and full of sportsmanship, and went up to the panel as a participant, a few hours after landing. It was a great panel, as diversity was shown as well by the participants themselves. On one hand, the two Guests of Honor, Walter Jon Williams, a male science fiction writer, and Kelley Armstrong, a female fantasy writer. On second hand, Rani Graff, publisher of books, especially genre, very knowledgeable and much more. On third hand, Gali Golan, which upon her it was said that she read every kind of genre book there is, and during the panel it was found out that not only that she has a strong opinion about every book she read, but she also feels she must express her thoughts in such fluent English that only Didi Chanoch, the panel moderator, was able to stop her. Sometimes.

For it is a common knowledge - the success of a panel is based on three components: the topic, the participants and the moderator. And sometimes, like this time, opinionated participants join in with a successful moderator and an interesting topic and the panel that comes out will leave its mark for years to come.

And then I think to myself that it is indeed a worthy opening for my summation of Icon, but if I am already dealing with diversity, would it not be better to start with Jerusalem, which represent diversity in real life and not only in literature?

Mahane Yehuda market
Tasting Cheese

I wonder if it will not be best to start with the day when we took Kelley Armstrong to Jerusalem. Meytav Morhaim volunteered to lead and guide Kelley from the parking lot near the entrance of Jerusalem all the way to the Wailing Wall. We started at the Mahane Yehuda market, tasting cheese. We continued along the Jaffa Road, turned left up to Shabbat Square where Maytav could show Kelley the difference between Shtreimel and Kapelush and between Qaftan and Genlimte Bekeshe. In between Kelley got a full tutorial on the four species of Sukkut until it was noon. According to Meytav's recommendation we stopped at Tmul-Shilshum since there is no better place than a coffee shop-restaurant-bookstore to have some lunch while you're with a writer. We ate an excellent Shakshuka, washed it down with coffee and gathered our strength to continue. We broke through the walls of the Old City from the New Gate and navigated through the web of alleys of the Christian Quarter straight to the Church of the Holy Sepulchre. Meytav managed to clarify the issue of ownership of various parts of the church and guided us between all the major landmarks in the church, from the Rotunda, through the Chapel of the Cross, until the Stone of Unction. Afterwards it was nothing but a short way to the Wailing Wall and the end of our visit in Jerusalem.

Jerusalem

 Outside the Church of
 the Holy Sepulchre

And then I think to myself that after all, we were in Jerusalem a day after the convention ended, and it's not really a way to sum ​​up Icon with an event that took place thereafter.

I wonder if it will not be better to start with the staff and volunteers and the GoH team. Without them, there would be no Icon. I am indebted to the Director of the festival, Tomer Shalev, the production manager, Guy Plaut and director of content, Einat Citron. I am indebted to the GoH team. First and foremost is Didi Hanoch. The role of Noa Paz and Ronen Abarabanel was not ignored. I am indebted to Kelley Armstrong's guides, Noa Paz in Jaffa and Meytav Morhaim in Jerusalem. I am indebted to the many volunteers who kept the festival running and current operating going smoothly. All those who sold tickets or connected the microphones or brought a bottle of water to the guests or were backstage and took care of everything.

And then I think to myself that a thanks passage is a bit risky because if God forbid I forget someone, and at the beginning of the summary, it will cast a pall on the rest, and I may want to start with something else.

I wonder if I should not start with the pride that fills my heart. Pride that the community of fans of science fiction in Israel has managed to put 18 Conventions up until now, even if sometimes those conventions are called festivals. Pride that this year's convention was great and packed and interesting and successful. Pride as a new generation comes to conventions, and it's not just the old geeks that reigns. Pride that year after year notable and successful authors are happy to come to our convention as GoH. Pride that even the tiny publishing house I founded only three years ago got the honor of hosting a GoH. Pride that I belong to a creative community that continues to develop and progress.

But then I think to myself, after looking at all the options above, that it really does not matter where I will start.

Only now I understand that summing up Icon is like Icon itself. There are so many experience levels and role playing games and events and participants and costumes and stands in the convention - that everyone finds something else, something different, and ultimately the amount of all the parts is bigger than the whole. Yes, this is a cliche, I know, but sometimes clichés come true. So I guess I can not decide where to begin the summation of Icon, since the summary is more than all the events that are composing it. It does not matter where I begin and where I finish, I will never be able to convey the full experience of Icon itself and hosting and escorting the Icon GoH.

Since for me, eventually, this convention began with Kelley Armstrong and ended with her. I could not ask for a more excellent, nicer, sociable and a more cooperating author and GoH than Kelley, because if I would have asked for such a GoH, I would have been told that that is a fantasy I'm having. Well, as it turned out, Kelley Armstrong is a fantasy writer, and she is the fantastic ultimate guest of honor anyone can ask for.

So finally I thank Kelley Armstrong. Thank you for writing such wonderful books. Thank you for letting me publish them in Hebrew. Thank you for coming to Icon as a guest of honor. Thank you for continuing to write.

Signing Bitten (Hebrew ed.)

Presenting the Gefen Award
to Rotem Baruchin

Reading first chapter of The Gathering

Writing Workshop

Surrounded with fans

With Vered Tuchterman,
Bitten translator

ספרים חדשים

אני רושם לעצמי להרחיב ולפרט באחד הימים על התהליך הארוך, המורכב והמפרך שאנחנו עוברים לפני שאנחנו זוכים לראות ספר יוצא לאור.

אבל עד לאותו יום, תצטרכו להסתפק בדברי - זה תהליך ארוך, מורכב ומפרך. אני חב תודה ענקית לכל מי שטרח ועמל ועשה את הבלתי אפשרי, ואיפשר לי להוציא לאור שני ספרים חדשים לקראת אייקון.

בראש ובראשונה למתרגמות שלי, ורד טוכטרמן וחמוטל ילין. שתיהן עמדו בלוח-זמנים דוחק. ורד תירגמה את נשיכה, חמוטל את התכנסות, ושתיהן עשו, כמו תמיד, עבודה נפלאה.

על-פי סדר העבודה, הבאה בתור היא העורכת הנפלאה שלי, חמוטל לוין. שלא כמו מתרגמותיי, חמוטל לא עמדה בלוח-זמנים דוחק, אלא נאלצה לעמוד בלוח-זמנים דוחק מאוד. והיא עשתה זאת, כתמיד, בצורה מושלמת. פעמיים.

תודות ענק גם לגילן ורותי מ"עלו-עט" שכבר לא נבהלות כשאני אומר שאני צריך שני ספרים לשבוע הבא, ומצליחות לעמוד בכך.

אני חושב שאני מוקף בקוסמות.

תודה לכולכן.

אייקון 2014

תם אייקון2014, הפסטיבל ה 18 למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים. שני אורחי כבוד השתתפו בפסטיבל – סופר המדע הבדיוני וולטר ג'ון וויליאמס וסופרת הפנטזיה קלי ארמסטרונג.

בבואי לסכם את הכנס ולהעלות את רשמיי על הכתב (הדואליות כנס/פסטיבל תישאר עימנו עוד זמן רב), אני מוצא את עצמי בוהה במסך המחשב בעודי תוהה במה לפתוח. אני כותב משפט, מוחק אותו, כותב חדש ומוחק אף אותו. רק לאחר דקות רבות אני מבין שיש לי מחסום כתיבה. הו, האירוניה. אני צריך לסכם את הכנס הראשון בו אורח הכבוד היה סופר "שלי", ודווקא עכשיו אני סובל ממחסום כתיבה.

אני תוהה האם להתחיל את סיכום הכנס בכמה מילים על ספריה של אורחת הכבוד הנפלאה, קלי ארמסטרונג. עד הכנס הוצאתי לאור שלושה מתוך עשרים וששה הספרים שכתבה – את שלושת ספרי טרילוגיית הנוער הכוחות האפלים מכל: זימון, התעוררות והשלמה. במהלך הכנס השקנו שני ספרים חדשים פרי עטה - התכנסות, שהוא הספר הראשון בטרילוגיית הנוער אפלה עולה, המתרחשת באותו עולם כמו הטרילוגיה הקודמת אך מתחילה עם דמויות חדשות, ונשיכה, שהוא הספר הראשון בסדרת הפנטסיה העיקרית של ארמסטרונג - נשות העולם הנסתר.
ואז אני חושב שאין ברשימת המצאי הזו משהו ייחודי, אז אולי כדאי למצוא זווית יותר אנושית.

השקת ספרים חדשים

אני תוהה האם לא עדיף להתחיל דווקא מתיאור החוויות - שלנו מהפגישות והפאנלים עם ארמסטרונג, ושלה מהפגישות עם מעריציה ומהסיורים ביפו וירושלים. כי אם זה יהיה הנושא הראשון, אני כבר יודע ממה להתחיל. מהתמונה של קלי עם אפרת כרמון הלבושה כמו קלואי, גיבורת הטרילוגיה הכוחות האפלים מכל. 

קלי ארמסטרונג ואפרת כרמון

במהלך ההשקה של הספרים החדשים, לאחר שתם החלק הרשמי שבו קלי הקריאה את הפרק הראשון מהספר אפלה עולה: התכנסות, ניגשו אליה מעריצים אחדים וביקשו להצטלם איתה. כשקלי ראתה את אפרת, לבושה בחולצה הנושאת את דמויות גיבורי הטרילוגיה, עם שיער צבוע כמו קלואי ועם תליון תואם, התהפכו היוצרות וקלי היתה זו שביקשה לצלם את אפרת.
ואז אני חושב שזו אכן פתיחה חזקה וייחודית, אבל יהיה לי קשה להתעלות עליה, אז אולי כדאי להתחיל עם משהו יותר עממי.

אני תוהה האם לא עדיף להתחיל מהסיור שערכנו לקלי ביפו, שהרי מה יותר עממי מ... חומוס? 

כיכר השעון, יפו

מזרקת המזלות, יפו

היתה זו נועה פז שהתנדבה להדריך את קלי במבוך סמטאות השוק והעיר העתיקה של יפו, יחד עם ניצן האבוק.

אבו חסן, יפו

למרות הממטרים הכבדים שירדו לפנות בוקר ואיימו להעכיר את מצב רוחנו, הצלחנו להתגבר על הגשם תודות לקלי שהביאה איתה בתיק מטריה קטנה וקסומה, מטריה שהיא סוחבת איתה תמיד, וכך זכינו בעזרתה ובעזרת מרפי במזג אוויר מצוין. כי למרות שתל אביב מחזיקה בשיא הארצי של גשם בחול המועד – אפילו טיפה אחת לא ירדה עלינו כשקלי עמדה לצידנו. התחלנו בכיכר השעון (אלא מה), המשכנו בשוק הפשפשים (אלא מה), עלינו לאמפיתיאטרון לתצפית מרהיבה וירדנו דרך סמטאות המזלות (אלא מה), ועוד הוספנו לכת עד שהגענו לאבו חסן לקנח במנת חומוס, מסבחה (אלא מה).

ואז אני חושב, חומוס? האם אני באמת רוצה להתחיל את סיכום הכנס במנת חומוס, מופלא ככל שיהיה, אבל לא כזה שמשתווה לחומוס סעיד בעכו?

אני תוהה האם לא עדיף להתחיל לפי סדר כרונולוגי, להיצמד ללוח הזמנים של האירועים – מה שראשון, ראשון ומה שאחרון, אחרון. זה אמור להיות קל לתיאור. קמתי, התרחצתי, התלבשתי. אספתי את דידי חנוך. נתב"ג, קלי ארמסטרונג, מלון, אייקון 2014, פאנל ראשון: גיוון במדע הבדיוני ובפנטזיה.

פאנל גיוון במדע הבדיוני ובפנטזיה.
משמאל לימין: דידי, קלי, רני, וולטר וגלי.

במקור קלי ארמסטרונג לא היתה רשומה כמשתתפת בפאנל הזה, כנראה משום שהמארגנים חשבו שהיא תהיה עייפה אחרי טיסה טרנס-אטלנטית, אבל קלי התגלתה, ולא בפעם האחרונה, כשותפה אמיתית וכבעלת רוח ספורטיבית, ועלתה לפאנל כמשתתפת, שעות אחדות לאחר נחיתתה. זה היה פאנל נהדר, אשר גם משתתפיו הציגו בעצמם את הגיוון במד"ב. מצד אחד, שני אורחי הכבוד, וולטר ג'ון ווילאמס, סופר מדע בדיוני וקלי ארמסטרונג, סופרת פנטזיה. מצד שני, רני גרף, מוציא לאור של ספרים, ז'אנריים בעיקר, יודע-ספר ועוד הרבה יותר מכך. מצד שלישי, גלי גולן, עליה נאמר כי קראה כל סוג של ספר ז'אנר שישנו, ובמהלך הפאנל התגלה כי לא רק שיש לה גם דעה נחרצת על כל ספר שקראה, אלא שהיא גם ששה להביע את דעתה באנגלית כה קולחת עד כי רק דידי חנוך, כמנחה הפאנל, הצליח להפסיק אותה. לפעמים.
וזאת יש לדעת - שלושה הם מרכיבי הצלחתו של פאנל: הנושא, המשתתפים והמנחה. ולעיתים, כמו בפעם הזו, חוברים להם משתתפים דעתניים עם מנחה מוצלח ונושא מעניין והפאנל שיוצא תחת ידם יותיר את חותמו עוד שנים רבות.
ואז אני חושב שזו אכן פתיחה ראויה לסיכום אייקון, אבל אם כבר עסקינן בגיוון, האם לא יהיה כדאי להתחיל עם ירושלים בירתנו, העיר שחוברה לה יחדיו ואין כמוה כדי להציג גיוון בחיים ולא רק בספרות?

אני תוהה אם לא להתחיל עם היום בו לקחנו את קלי לסיור בירושלים. מיטב מורחיים התנדבה להוביל ולהדריך את קלי בדרך הארוכה מחניון הלאום אל הכותל המערבי.

טעימת גבינות, שוק מחנה יהודה

התחלנו בשוק מחנה יהודה, בטעימת גבינות.
המשכנו לאורך דרך יפו, חתכנו שמאלה עד כיכר השבת כדי שמיטב תוכל להראות לקלי מה ההבדל בין שטריימל לקאפעלוש ובין קאפיטע לבעקישע. בין לבין קלי עברה הדרכה מלאה על ארבעת המינים עד שהגיעה שעת צהריים. על-פי המלצתה של מיטב עצרנו בתמול שלשום כי אין מקום מתאים יותר מאשר קפה-מסעדה-חנות ספרים לאכול בו משהו קל עם סופרת. סעדנו את ליבנו בשקשוקה מצוינת, קינחנו בקפה ואזרנו כוחות להמשך הדרך. פרצנו לעיר העתיקה דרך השער החדש וניווטנו בין סמטאות הרובע הנוצרי היישר לכנסיית הקבר הקדוש. מיטב הצליחה להבהיר את סוגיית הבעלות בחלקי הכנסייה השונים ועברה איתנו בכל נקודות הציון העיקריות בכנסייה, החל מהרוטונדה, דרך קפלת מציאת הצלב וכלה באבן המשיחה. לאחר מכן קצרה היתה דרכנו לכותל המערבי ולסיום הביקור בעיר.

ירושלים

הסבר מול כנסיית הקבר

ואז אני חושב שככלות הכל, הביקור בירושלים היה יום אחרי אייקון, וזו לא באמת דרך לסכם את אייקון עם אירוע שהתרחש לאחריו.

אני תוהה אם לא להתחיל עם אנשי הסגל ועם צוות אורחי הכבוד ועם המתנדבים. הלא בלעדיהם לא היה אייקון. אני חב תודות למנהל הפסטיבל, תומר שלו, למנהל ההפקה, גיא פלאוט ולמנהלת התוכן, עינת סיטרון. אני חב תודות לצוות אורחי הכבוד. בראש ובראשונה לדידי חנוך, וגם מקומם של נועה פז ורונן אברבנאל לא נפקד. אני חב תודות למדריכות של קלי ארמסטרונג, נועה פז ביפו ומיטב מורחיים בירושלים. אני חב תודות למתנדבים הרבים שאיפשרו את קיומו של הפסטיבל ואת תיפעולו השוטף. לכל אלו שמכרו כרטיסים או חיברו את המיקרופונים או הביאו בקבוק מים לאורחים או שהיו מאחורי הקלעים ודאגו לכל.
ואז אני חושב שהקטע של התודות קצת מסוכן כי אם חלילה אשכח מישהו, ועוד בתחילת הסיכום, זה יעיב על ההמשך, אז אולי כדאי להתחיל עם משהו אחר.

אני תוהה אם לא להתחיל בגאווה הממלאת את ליבי. גאווה על כך שקהילת חובבי המד"ב בארץ הצליחה להעמיד כבר 18 כנסים, גם אם לעיתים הם מכונים פסטיבלים. גאווה על כך שהכנס השנה היה גדול וגדוש ומעניין ומוצלח. גאווה על כך שדור חדש מגיע לכנסים, ואלו לא רק החנונים הבוגרים שמושלים בכיפה. גאווה על כך שגם השנה סופרים מהשורה הראשונה שמחים לבוא ולהתארח בכנסים שלנו. גאווה על כך שגם ההוצאה הקטנה שהקמתי לפני שלוש שנים זוכה באורח כבוד. גאווה על כך שאני שייך לקהילה יוצרת שכל הזמן ממשיכה להתפתח ולהתקדם. ואז אני חושב לעצמי, אחרי שסקרתי את כל האפשרויות לעיל, שזה ממש לא משנה עם מה אני אתחיל.

כי רק לבסוף אני מבין, שלסכם את אייקון זה כמו אייקון עצמו. יש בכנס כל כך הרבה חוויות ורבדים ואירועים ומשחקים ואנשי סגל ומשתתפים ותחפושות ודוכנים – שכל אחד מוצא בו משהו אחר, משהו שונה, ובסופו של דבר סכומם של כל החלקים הרבה יותר גדול מהשלם. כן, זו קלישאה, אני יודע, אבל לפעמים קלישאות באמת מתממשות. אז כנראה שאני לא יכול להחליט מהיכן להתחיל ולסכם כי הסיכום, ממש כמו הכנס, הוא הרבה יותר מסך כל הפרטים המרכיבים אותו. וזה לא כל כך משנה מאיפה אתחיל והיכן אסיים, לעולם לא אצליח לסכם את מלוא החוויה של הכנס עצמו ושל ליווי אורחת הכבוד בו.

בסופו של דבר, עבורי, הכנס הנוכחי התחיל עם קלי ארמסטרונג והסתיים איתה. לא הייתי יכול לבקש לארח סופרת כה נחמדה, כה חברותית וכה משתפת פעולה כמו קלי, כי אם הייתי מבקש אורחת כבוד כזו, היו אומרים לי שזו פנטזיה. ובכן, למזלי, קלי ארמסטרונג היא סופרת פנטזיה, וכפי שהתברר, אורחת הכבוד האולטימטיבית שהייתי יכול לבקש.

אני מודה לקלי ארמסטרונג. על הספרים הנפלאים שכתבה, על שהסכימה שאוציא אותם לאור בעברית, על שהסכימה להיות אורחת כבוד באייקון ועל כך שהיא ממשיכה לכתוב.

חותמת על ספרה נשיכה

מעניקה את פרס גפן לרותם ברוכין

מנחה סדנת כתיבה

מקריאה את הפרק הראשון של אפלה עולה: התכנסות

מוקפת מעריצות

עם מתרגמת נשיכה, ורד טוכטרמן

נשיכה

לפניכם הפרק הראשון מהספר השני שיושק לאור באיקון, הפסטיבל ה-18 למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. זהו הספר הראשון בסדרה חדשה - נשות העולם הנסתר, של קלי ארמסטרונג, אחת משני אורחי הכבוד באיקון.

נשיכה

תרגום: ורד טוכטרמן

עריכה: חמוטל לוין
עיצוב כריכה: דנה ציביאק

   

                    

                              ראשית

אני חייבת.

נאבקתי בזה כל הלילה. אני אפסיד. הקרב שלי חסר תוחלת כמו אישה שמרגישה בצירים הראשונים ומחליטה שזה זמן לא נוח ללידה. הטבע מנצח. הוא תמיד מנצח.

כמעט שתיים בלילה, מאוחר מדי לשטות הזאת ואני צריכה לישון. אני מותשת מארבעה לילות לבנים כדי להספיק לדדליין. זה לא משנה. חלקות עור מאחורי הברכיים והמרפקים דגדגו לי, ועכשיו הן מתחילות לשרוף. לבי הולם מהר כל-כך עד שאני חייבת לנשום בכוח. אני עוצמת את העיניים בחוזקה ומנסה לאלץ את התחושות להפסיק אבל הן לא מפסיקות.

פיליפ ישן לצדי. גם בגללו אסור לי לעזוב, להתגנב החוצה שוב באמצע הלילה ולחזור עם שטף של תירוצים עלובים. הוא עובד מחר עד מאוחר. אם רק אוכל לחכות עוד יום אחד. הרקות שלי מתחילות להלום. תחושת הבערה בעורי מתפשטת לאורך הזרועות והרגליים. הזעם יוצר בקרבי כדור דחוס המאיים להתפוצץ.

אני חייבת לצאת מכאן – לא נשאר לי הרבה זמן.

פיליפ לא זז כשאני חומקת מהמיטה. ערמת בגדים תחובה מתחת לשידה שלי כדי שלא אסתכן בחריקות ובאוושות של המגרות והארונות הנפתחים. אני מרימה את המפתחות, קופצת סביבם אגרוף כדי שלא יצלצלו, פותחת בעדינות את הדלת ומתגנבת אל המסדרון.

הכול שקט. האורות נראים עמומים, כאילו הריקנות גוברת עליהם. כשאני לוחצת על כפתור המעלית היא מתלוננת בחריקה על כך שמפריעים לה בשעה מזעזעת שכזו. הקומה הראשונה והלובי ריקים באותה מידה. אנשים שיכולים להרשות לעצמם את שכר הדירה קרוב כל-כך למרכז העיר טורונטו ישנים בשלווה בשעה כזאת.

רגליי מגרדות וכואבות בו-זמנית ואני מכופפת את בהונותיי כדי לראות אם הגירוד ייפסק. הוא לא. אני משפילה את מבטי אל מפתחות המכונית שבכף ידי. מאוחר מדי לנסוע למקום בטוח – הגירוד התגבש והיה לצריבה חדה. אני מכניסה את המפתחות לכיס ויוצאת אל הרחובות בחיפוש אחר מקום שקט לשינוי. תוך כדי הליכה אני עוקבת אחר התחושה ברגליי, המעבר שלה אל הזרועות והעורף. בקרוב. בקרוב. כשהקרקפת שלי מתחילה לדגדג אני יודעת שלא אוכל להרחיק עוד ומחפשת סמטה. הסמטה הראשונה שאני מוצאת נתפסה על-ידי שני גברים הדחוסים יחד בקופסה מרופטת של טלוויזיה גדולה. הסמטה הבאה ריקה. אני ממהרת אל הקצה ומתפשטת מהר מאחורי מערום של פחי זבל, מסתירה את הבגדים מתחת לעיתון ישן. ואז השינוי שלי מתחיל.

עורי מתמתח. התחושה מעמיקה ואני מנסה לחסום את הכאב. כאב. איזו מילה קטנה – המילה ייסורים מתאימה יותר. לא מתארים תחושה של פשיטת העור בעודך בחיים כ"כואבת". אני נושמת עמוק וממקדת את תשומת לבי בשינוי, צונחת ארצה לפני שאתקפל ואפול בחבטה. זה אף פעם לא קל – אולי אני עדיין אנושית מדי. אני נאבקת למנוע ממחשבותיי להתבלבל, צופה מראש כל שלב ומעבירה את גופי לתנוחה המתאימה – ראש מורכן, עמידת ארבע, ידיים ורגליים ישרות, כפות רגליים וידיים כפופות, וגב מקומר. שרירי הרגליים שלי מתכווצים ומפרכסים. אני מתנשמת ומתאמצת להירגע. זיעה פורצת, זולגת ממני בפלגים, אבל השרירים נכנעים לבסוף ומשתחררים. לאחר מכן מגיעות עשר שניות הגיהינום שבעבר גרמו לי להישבע שאני מעדיפה למות ולא לעבור את זה שוב. ואז זה נגמר.

סוף שינוי.

אני מתמתחת וממצמצת. כשאני מסתכלת סביבי, העולם השתנה למערך צבעים שלא מוכר לעין האנושית, גוני שחור וחום ואפור עם תת-גוונים עדינים שהמוח שלי עדיין ממיר לכחול וירוק ואדום. אני זוקפת אף ושואפת. עם השינוי, חושיי החדים ממילא מתחדדים עוד יותר. אני קולטת ריחות של אספלט טרי ועגבניות מרקיבות וחרציות באדניות וזיעה בת יום ומיליון דברים אחרים, מעורבבים בריח עז כל-כך עד שאני משתעלת ומטלטלת את ראשי. כשאני מסתובבת, אני קולטת שביבים מעוותים של השתקפותי בפח זבל מלא שקעים. עיניי מחזירות לי מבט. אני מותחת את שפתיי מעל שיניי ונוהמת על עצמי. ניבים לבנים מבזיקים על המתכת.

אני זאבה, זאבה במשקל שישים קילו עם פרווה בלונדינית בהירה. החלק היחיד בי שנשאר כמו שהיה הוא העיניים, הנוצצות בתבונה קרה ובפראות מבעבעת שאיש לא יחמיץ לעולם את האנושיות שבה.

אני מסתכלת סביבי, שואפת שוב את ריחות העיר. אני עצבנית כאן. הכול קרוב מדי, סגור מדי; מעלה צחנה של עקבות אדם. עליי להיזהר. אם יראו אותי יחשבו שאני כלב, כלב גדול מעורב, אולי תערובת של האסקי ולברדור צהוב. אבל גם כלב בגודל שלי מעורר בהלה כשהוא משוטט חופשי. אני פונה אל קצה הסמטה ומחפשת דרך בקרביה של העיר.

מוחי קהוי, מבולבל, לא בשל שינוי הצורה אלא בשל סביבתי הלא טבעית. אני לא מצליחה להתמצא, והסמטה הראשונה שאני נכנסת אליה מתגלה כזו שנתקלתי בה כשהייתי בדמות האנוש שלי, זו עם שני הגברים בקופסת הסוני הדהויה. אחד מהם ער עכשיו. הוא מושך בשרידיה של שמיכה מטונפת בין אצבעותיו כאילו יוכל למתוח אותה מספיק כדי להתכסות נגד צינת ליל אוקטובר. הוא מרים את מבטו ורואה אותי. עיניו נפערות. הוא מתחיל להתכווץ לאחור, ואז חדל. הוא אומר משהו. קולו מזמרר, הנימה המוזיקלית והמוגזמת שבני אדם משתמשים בה עם תינוקות ובעלי חיים. אילו הייתי מתרכזת הייתי מצליחה לפענח את המילים, אבל אין בזה טעם. אני יודעת מה הוא אומר, גרסה כלשהי של "כלב טוב," שוב ושוב במגוון נעימות שונות. ידיו מושטות, כפותיהן פרושות כדי להרחיק אותי ממנו, שפת הגוף סותרת את המדוברת. אל תתקרב – כלב טוב – אל תתקרב. ואנשים תוהים למה חיות לא מבינות אותם.

אני מריחה את ההזנחה והניוון הנודפים מגופו. זה ריח של חולשה, כמו אייל זקן שנדחק לשולי העדר, טרף קל לטורפים. אילו הייתי רעבה, היה לו ריח של ארוחה. למרבה המזל אני עדיין לא רעבה ולא צריכה להתמודד עם הפיתוי, המאבק, הבחילה. אני נוחרת בבוז, נושפת אגלי התעבות מנחיריי. לאחר מכן אני מסתובבת ומדלגת בחזרה לאורך הסמטה.

בהמשך יש מסעדה וייטנאמית. ריח האוכל ספוג במבנה העץ עד ליסודותיו. בתוספת בנייה מאחור מסתובב לאטו מאוורר פליטה ומשמיע נקישה בכל סיבוב כשאחד הלהבים נתקל בשבכת המגן המתכתית. מתחת למאוורר יש חלון פתוח. וילונות בעלי הדפס חמניות דהוי מתמלאים כלפי חוץ ברוח הלילה. אני שומעת אנשים בפנים, חדר מלא באנשים, גונחים ושורקים בשנתם. אני רוצה לראות אותם. אני רוצה לתחוב את חרטומי בחלון הפתוח ולהסתכל פנימה. אנשי-זאב יכולים לעשות חיים עם מלוא החדר אנשים לא מוגנים.

אני מתחילה להזדחל לפנים אבל קול נקישה ולחשוש בולמים אותי. הלחשוש נחלש ולאחר מכן מטביע אותו קולו של גבר, חד, מילותיו נשברות בחדות כנטיפי קרח. אני מפנה את ראשי כה וכה, מכ"ם המחפש אחר המקור. הוא נמצא בהמשך הרחוב. אני נוטשת את המסעדה והולכת אליו. אנחנו זהירים מטבענו.

הוא עומד במגרש חניה לשלוש מכוניות הדחוק בקצהו של מעבר צר בין בניינים. הוא מצמיד לאוזנו מכשיר קשר ומשעין מרפק על קיר לבנים, אגבי אבל לא שלֵו. כתפיו נינוחות. מבטו אינו מגיע לשום מקום. הוא חש ביטחון במקומו, בטוח שיש לו זכות להיות כאן ושאין לו סיבה מיוחדת לפחד מהלילה. האקדח המשתלשל מחגורתו כנראה עוזר לכך. הוא מפסיק לדבר, לוחץ על כפתור ותוחב את מכשיר הקשר לנדנו. עיניו סורקות את מגרש החניה פעם אחת, קולטות את הפרטים ולא מבחינות בדבר הדורש את תשומת לבו. לאחר מכן הוא נכנס עמוק יותר אל מבוך הסמטאות. זה יכול להיות משעשע. אני הולכת אחריו.

ציפורניי נוקשות על האספלט. הוא לא שם לב. אני מאיצה, עוקפת במהירות שקיות זבל וקופסאות ריקות. לבסוף אני קרובה מספיק. הוא שומע את הנקישות המתמשכות מאחוריו ונעצר. אני מסתתרת מאחורי מכולת אשפה, מציצה מעבר לפינה. הוא מסתובב ומצמצם את עיניו אל החשכה. כעבור שנייה הוא ממשיך להתקדם. אני מניחה לו להתרחק כמה צעדים ולאחר מכן חוזרת למרדף. הפעם כשהוא עוצר אני מחכה שנייה נוספת לפני שאני צוללת למחסה. הוא פולט קללה עמומה. הוא ראה משהו – הבזק תנועה, צל חולף, משהו. ידו הימנית נעה אל האקדח שלו, מלטפת את המתכת ולאחר מכן נסוגה, כאילו די במגע נוסך הביטחון. הוא מהסס, ולאחר מכן מסתכל לשני עברי הסמטה, מבין שהוא לבדו ולא בטוח מה לעשות בעניין. הוא ממלמל משהו ולאחר מכן ממשיך ללכת, הפעם מהר יותר.

כשהוא הולך, עיניו מתרוצצות מצד לצד, זהירות על סף הבהלה. אני שואפת עמוק, קולטת רק אניצי פחד, מספיק כדי שלבי יהלום, אבל לא מספיק כדי שמוחי יסתחרר ללא שליטה. הוא טרף בטוח למשחק עקיבה. הוא לא יברח. אני יכולה לדכא את רוב האינסטינקטים שלי. אני יכולה לעקוב אחריו בלי להרוג אותו. אני יכולה לסבול את דקירות הרעב הראשונות בלי להרוג אותו. אני יכולה לצפות בו מושך באקדחו בלי להרוג אותו. אם הוא יברח, לא אוכל לעצור את עצמי. זה פיתוי שאני לא יכולה להיאבק בו. אם הוא יברח, אני ארדוף. אם אני ארדוף, או שהוא יהרוג אותי או שאני אהרוג אותו.

כשהוא פונה אל סמטה מצטלבת הוא נרגע. הכול היה דומם מאחוריו. אני מתגנבת החוצה ממקום המסתור שלי, מעבירה את משקלי אל החלק האחורי של כריות כפות רגליי כדי לעמעם את קול הציפורניים שלי. עד מהרה אני מרחק קצר מאחוריו. אני מריחה את האפטרשייב שלו, שכמעט מסווה את הריח הטבעי של יום עבודה ארוך. אני רואה את גרביו הלבנים מופיעים ונעלמים בין נעליו ומכנסיו. אני שומעת את נשימתו, את העלייה הקלה בקצב המסגירה את העובדה שהוא הולך מהר מהרגיל. אני מתקדמת מעט, מתקרבת מספיק כדי שאוכל להתנפל אם ארצה ולהפיל אותו ארצה לפני שיחשוב בכלל להושיט יד לאקדח. ראשו מתרומם בחדות. הוא יודע שאני מאחוריו. הוא יודע שיש משהו מאחוריו. מעניין אם הוא יסתובב. האם הוא מעז להסתכל, להתייצב מול משהו שהוא לא יכול לראות או לשמוע, אלא רק להרגיש? ידו מחליקה אל אקדחו, אבל הוא לא מסתובב. הוא הולך מהר יותר. ואז הוא פונה בחזרה אל הרחוב הבטוח.

אני הולכת אחריו אל הקצה וצופה בו מהחשכה. הוא צועד לפנים, המפתחות בידו, אל ג'יפ חונה, פותח את המנעול וקופץ פנימה. המכונית יוצאת אל הכביש בנהמה וחריקה. אני צופה באורות האחוריים המתרחקים ונאנחת. המשחק נגמר. ניצחתי.

זה היה נחמד אבל ממש לא הספיק לי. הרחובות האחוריים של העיר מגבילים מדי. לבי הולם בהתרגשות שלא מוצתה. רגליי כואבות מהאנרגיה שהצטברה. אני חייבת לרוץ.

משב רוח מגיע מדרום ונושא איתו את ריחו הנוקב של אגם אונטריו. אני שוקלת לפנות אל החוף, מדמיינת ריצה לאורך רצועת החול, מדמיינת את תחושת המים הקפואים הטופחים בכפותיי, אבל זה לא בטוח. אם אני רוצה לרוץ, אני צריכה ללכת אל הנקיק. הוא רחוק, אבל אין לי ברֵרה אלא אם כן אני מתכוונת להתגנב בסמטאות מדיפות ריח בני אדם לשארית הלילה. אני פונה לכיוון צפון-מזרח ומתחילה במסע.

כמעט חצי שעה מאוחר יותר אני עומדת על פסגתה של גבעה. אפי רוטט, קולט שמץ של שרפת עלים לא חוקית בחצר סמוכה. הרוח מסמרת את פרוותי, צוננת, כמעט קרה, מרעננת. מכוניות חולפות מעליי בקול רעם על המחלף העילי. מתחתיי מחסה, נווה מדבר מושלם באמצע העיר. אני מזנקת לפנים, משתחררת. סוף-סוף אני רצה.

רגליי נכנסות לקצב עוד לפני שהגעתי לאמצע הדרך מטה אל הנקיק. אני עוצמת את עיניי לשנייה ומרגישה ברוח המצליפה על אפי. כשכפותיי הולמות באדמה הקשה, חצי כאב זעירים מזנקים במעלה רגליי, אבל הם מעוררים בי תחושה שאני חיה, כמו התעוררות בטלטלה אחרי שינה ממושכת מדי. השרירים מתכווצים ומתארכים בהרמוניה מושלמת. בכל מתיחה מגיע כאב ופרץ של חדווה גופנית. גופי מודה לי על הפעילות, מתגמל אותי בפרצים של אדרנלין כמעט מסמם. ככל שאני רצה יותר כך אני חשה קלה יותר, הכאב משתחרר כאילו כפותיי לא פוגעות עוד בקרקע. גם כשאני רצה לאורך קרקעית הנקיק אני מרגישה כאילו אני עדיין רצה במדרון, צוברת אנרגיה במקום להוציא אותה. אני רוצה לרוץ עד שכל המתח שבגופי יתנדף לו, ולא יותיר דבר מלבד תחושות הרגע. לא יכולתי לעצור גם לו רציתי. ואני לא רוצה.

עלים מתים נרמסים תחת כפותיי. אי-שם ביער ינשוף קורא חרש. הוא סיים את הציד וכעת הוא שבע רצון, ולא אכפת לו מי יֵדע שהוא כאן. ארנב מזנק מסבך צמחייה וכמעט חוצה את דרכי, ואז מבחין בטעותו ומזנק בחזרה אל הצמחייה. אני ממשיכה לרוץ. לבי הולם. האוויר קר כקרח כנגד חום גופי העולה, וצורב כשהוא פורץ אל ריאותיי מבעד לנחיריי. אני שואפת, מתענגת על הלם האוויר הפוגע בקרביי. אני רצה מהר מכדי להריח משהו. קרעי ריחות חולפים בחטף במוחי במונטז' מבולגן בריח חירות. אני לא מסוגלת להתנגד, ולבסוף נעצרת בחטף, מטילה את ראשי לאחור ומייללת. המוזיקה זורמת מעלה מתוך חזי בקריאה מוחשית של חדווה טהורה. היא מהדהדת ברחבי הנקיק וממריאה אל השמים חסרי הירח, מבשרת לכולם שאני פה. המקום הזה שייך לי! אחרי שסיימתי אני משפילה את ראשי, מתנשמת מהמאמץ. אני עומדת במקומי, מסתכלת מטה בעלי אדר פזורים בצהוב ובאדום, כשצליל מפלח את התרכזותי בעצמי. זו נהמה, נהמה חרישית, מאיימת. יש טוען לכס שלי.

אני מרימה את מבטי ורואה כלב חום-צהבהב ניצב כמה מטרים ממני. לא, לא כלב. למוחי נדרשת שנייה, אבל לבסוף הוא מזהה את החיה. זאב ערבות. הזיהוי דורש שנייה כי הוא בלתי צפוי. שמעתי שיש בעיר זאבי ערבות, אבל מעולם לא נתקלתי באחד מהם. הזאב מבולבל בדיוק כמוני. בעלי חיים לא מצליחים להבין מי אני. הם מריחים אדם אבל רואים זאב, ובדיוק כשהם מחליטים שאפם מטעה אותם, הם מסתכלים לתוך עיניי ורואים אדם. כשאני נתקלת בכלבים, הם תוקפים או הופכים זנב ובורחים. זאב הערבות לא עושה אף אחד מהשניים. הוא מרים את חוטמו ומרחרח באוויר, ולאחר מכן מסתמר ומושך את שפתיו לאחור בנהמה ממושכת. גודלו מחצית מגודלי, לא ממש ראוי לתשומת לבי. אני מבהירה לו זאת בנהמת "תתחפף" עצלה ובניד ראש. זאב הערבות לא זז. אני מסתכלת בו. הוא נסוג ראשון מקרב המבטים.

אני נוחרת בבוז, מנידה שוב את ראשי ומסתובבת לאט. אני משלימה מחצית הסיבוב כשהבזק של פרווה חומה מזנק אל כתפי. אני צוללת הצדה ומתגלגלת מדרכו, ולאחר מכן קמה על רגליי. זאב הערבות נוהם. אני משמיעה נהמה רצינית, מין "עכשיו עצבנת אותי" כלבי. זאב הערבות לא נרתע. הוא רוצה להילחם. יופי.

פרוותי סומרת, שערי מתנפח מאחוריי. אני משפילה את ראשי בין השכמות ומשטחת את אוזניי. שפתיי נמשכו לאחור ואני מרגישה ברטינה המדגדגת כשהיא יוצאת מגרוני ומהדהדת בלילה. זאב הערבות לא נסוג. אני רוכנת ועומדת להסתער כשמשהו פוגע בכתפי בכוח ומערער את שיווי המשקל שלי. אני כושלת, ולאחר מכן מסתובבת אל מול תוקפי. זאב ערבות שני, חום-אפור, נתלה מכתפי וניביו שקועים עד העצם. בשאגת זעם וכאב אני מתרוממת ומטילה את משקלי הצדה.

כשהזאב השני משתחרר ומתעופף, הראשון מסתער אל פניי. אני מרכינה את ראשי ותופסת בגרונו, אבל שיניי נסגרות על פרווה ולא על בשר והוא מתפתל ומתרחק. הוא מנסה לסגת להסתערות שנייה, אבל אני מזנקת עליו והודפת אותו אל עץ. הוא מתרומם, מנסה להסתלק מדרכי. אני מזנקת על גרונו. הפעם אני מצליחה לתפוס אותו. דם מלוח וסמיך ניתז לתוך פי. הזאב השני נוחת על גבי. רגליי כורעות. שיניים ננעצות בעור הרפוי שתחת גולגולתי. כאב חדש מפלח אותי. אני מתרכזת בכוח ולא משחררת את גרונו של הזאב הראשון. אני מייצבת את עצמי ולאחר מכן משחררת אותו לשבריר שנייה, בדיוק די זמן כדי לבצע את החיתוך והקריעה הקטלניים. כשאני נסוגה לאחור, דם ניתז לתוך עיניי ומעוור אותי. אני מניפה את ראשי בכוח וקורעת את גרונו של הזאב. כשאני מרגישה שגופו כבר רופס, אני משליכה אותו הצדה ואז מטילה את עצמי על הקרקע ומתגלגלת. הזאב שעל גבי צווח בהפתעה ומשחרר את אחיזתו. אני מתרוממת בזינוק ומסתובבת באותה תנועה, מוכנה להוציא את החיה האחרת הזאת מהמשחק, אבל היא קמה במאמץ וצוללת אל הצמחייה. מבט חטוף בזנב מברשת, והוא נעלם. אני מסתכלת בזאב הערבות המת. דם זורם מגרונו והאדמה היבשה שמתחתיו לוגמת אותו בלהיטות. רעד חולף בי, כמו הרטט הסופי של תאווה שהושבעה. אני עוצמת עיניים ורועדת. לא אשמתי. הם תקפו אותי ראשונים. הנקיק דמם, השקט שבו תואם את השלווה השוטפת אותי. אפילו צרצר לא מצרצר. העולם חשוך ודומם וישן.

אני מנסה לבחון את פצעיי ולנקות אותם, אבל הם מחוץ להישג ידי. אני מתמתחת ומעריכה את הכאב. שני חתכים עמוקים, שניהם מדממים בדיוק מספיק כדי להרטיב את פרוותי. אני אשרוד. אני מסתובבת ומתחילה במסע החוצה מהנקיק.

* * *

בסמטה אני משתנה ולאחר מכן מושכת עליי את בגדיי וממהרת אל המדרכה כנרקומן שנתפס מזריק בצללים. אני מלאת תסכול. זה לא אמור להיגמר ככה, מלוכלך וחשאי בין ערמות הזבל והטינופת של העיר. זה אמור להיגמר בקרחת יער לצד בגדים שננטשו בסבך, שרועה עירומה, חשה בקרירות האדמה תחתיי וברוח הלילה המדגדגת את עורי החשוף. הייתי אמורה להירדם בעשב, מותשת עד כדי חוסר מחשבה, כשרק ענן של שביעות רצון מרחף במחשבותיי. ואני לא אמורה להיות לבד. בדמיוני אני רואה את האחרים שוכבים סביבי בעשב. אני שומעת את נחרותיהם המוכרות, את קול הלחישות והצחוק האקראי. אני חשה בעור חם מול עורי, בכף רגל יחפה מעל שוקי, מפרכסת מתוך חלום על ריצה. אני מריחה אותם: את זיעתם, את נשימתם, מתערבבות בריח הדם, מדיפות את ריח האייל שנקטל במרדף. התמונה מתנפצת ואני בוהה אל תוך חלון ראווה, ודבר לא משתקף אליי בחזרה מלבדי. חזי מתהדק בבדידות עמוקה ומלאה כל-כך עד שאני לא מסוגלת לנשום.

אני מסתובבת במהירות ומכה בחפץ הקרוב ביותר. פנס רחוב רוטט ומצלצל מהחבטה. כאב צורב בזרועי. ברוכה הבאה למציאות – משתנה בסמטה ומתגנבת בחזרה לדירה. קוללתי בהכרח לחיות בין העולמות. מחד הנורמאליות. מאידך, מקום שבו אוכל להיות מה שאני בלי חשש לביקורת, שבו אני יכולה לבצע רצח של ממש ובקושי לזכות בהרמת גבות מצד הסובבים אותי, שבו אפילו מעודדים אותי לעשות זאת כדי להגן על קדושתו של אותו עולם. אבל עזבתי ואיני יכולה לשוב. איני מוכנה לשוב.

בזמן שאני הולכת אל הדירה כעסי חורך את המדרכה בכל צעד. אישה המצונפת תחת ערמה של שמיכות מלוכלכות מציצה החוצה כשאני עוברת ומתכווצת מיד בחזרה אל תוך הקן שלה. כשאני פונה מעבר לפינה מגיחים שני גברים ואומדים את הפוטנציאל שלי כטרף. אני מתגברת על הדחף לנהום עליהם, אבל בקושי. אני הולכת מהר יותר ונראה שהם מחליטים שלא שווה לרדוף אחריי.

אני לא אמורה להיות כאן. אני אמורה להיות בבית, במיטה, לא לשחר לטרף במרכז טורונטו בארבע בבוקר. אישה נורמאלית לא הייתה מגיעה לכאן. זו עוד תזכורת אחת לכך שאני לא נורמאלית. לא נורמאלית. אני מסתכלת לאורך הרחוב החשוך ומצליחה לקרוא שלט על עמוד הטלפון במרחק חמישה-עשר מטרים. לא נורמאלית. אני קולטת באוויר שמץ ניחוח של לחם טרי ממאפייה המתחילה בייצור במרחק קילומטרים. לא נורמאלית. אני נעצרת ליד חנות, תופסת סורג מעל החלון ומכווצת את שריר הזרוע. המתכת חורקת בכף ידי. לא נורמאלית. לא נורמאלית. אני מזמרת את המילים בראשי, מלקה את עצמי בהן. הכעס רק גובר.

מחוץ לדלת הדירה אני נעצרת ושואפת עמוק. אסור לי להעיר את פיליפ. ואם כן, אסור לי לאפשר לו לראות אותי ככה. אני לא צריכה מראה כדי לדעת איך אני נראית: עור מתוח, עור סמוק, עיניים בוערות מזעם שנראה שתמיד מגיע כיום בעקבות השינוי. בהחלט לא נורמאלית.

כשאני נכנסת סוף-סוף אל הדירה אני שומעת את נשימותיו המדודות מחדר השינה. עדיין ישן. אני כמעט מגיעה אל האמבטיה כשנשימתו נעצרת.
"אלנה?" קולו הוא קרקור מלא שינה.

"רק הולכת לשירותים."

אני מנסה להתגנב על פני הדלת, אבל הוא יושב במיטה ומסתכל בי במבט קצר רואי. הוא מקמט את מצחו.

"בבגדים?" הוא אומר.

"יצאתי החוצה."

שתיקה קצרה. הוא מעביר יד בשערו הכהה ונאנח. "זה לא בטוח. לעזאזל, אלנה. כבר דיברנו על זה. תעירי אותי ואני אלך איתך."

"אני צריכה להיות לבד. לחשוב."

"זה לא בטוח."

"אני יודעת. אני מצטערת."

אני חומקת אל חדר האמבטיה ונשארת שם יותר מהדרוש. אני מעמידה פנים שאני משתמשת בשירותים, שוטפת את ידיי במים שיכלו למלא ג'קוזי ומוצאת ציפורן שמצריכה שיוף יסודי. כשאני מחליטה לבסוף שפיליפ נרדם מחדש, אני יוצאת אל חדר השינה. מנורת הלילה דולקת. הוא נשען על הכרית שלו, משקפיו במקומם. אני מהססת בדלת. אני לא יכולה להביא את עצמי לחצות את הסף, ללכת ולהזדחל לתוך המיטה לצדו. אני שונאת את עצמי על כך, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זכר הלילה מלווה אותי ואני מרגישה כאן שלא במקומי.

כשאני לא זזה, פיליפ מעביר את רגליו מעבר לשפת המיטה ומתיישב.

"לא התכוונתי להתפרץ," הוא אומר. "אני דואג. אני יודע שאת צריכה את החופש שלך ואני מנסה – "

הוא משתתק ומשפשף את פיו בידו. מילותיו מפלחות אותי. אני יודעת שהוא לא מתכוון לומר אותן כנזיפה, אבל הן תזכורת שאני דופקת את כל העסק, שיש לי מזל שמצאתי מישהו סבלני ומבין כמו פיליפ, אבל אני שוחקת את הסבלנות שלו במהירות מסחררת ולא נראה שאני מסוגלת לעשות משהו מלבד לצפות בהתרחשויות מהצד ולהמתין להתרסקות הסופית.

"אני יודע שאת צריכה את החופש שלך," הוא אומר שוב. "אבל חייבת להיות דרך אחרת. אולי את יכולה לצאת בבוקר, מוקדם. אם את מעדיפה את הלילה, אנחנו יכולים לנסוע לאגם. תוכלי להסתובב. אני אוכל לשבת במכונית ולהשגיח עלייך. אולי אני אוכל ללכת איתך. להישאר עשרים צעדים מאחור או משהו כזה." הוא מצליח לחייך חיוך חסר הומור. "או שלא. המשטרה בטח תעצור אותי, האיש בגיל העמידה שעוקב אחרי היפהפייה הבלונדינית הצעירה."

הוא שותק לרגע ולאחר מכן רוכן לפנים. "כאן את אמורה להגיב, אלנה. את אמורה להזכיר לי שארבעים ואחת זה רחוק מגיל העמידה."

"כבר נמצא איזה פיתרון," אני אומרת.

אנחנו לא יכולים, כמובן. אני חייבת לרוץ בחסות החשכה ואני חייבת לעשות את זה לבד. אין פשרות.

כשהוא יושב על שפת המיטה ומתבונן בי, אני יודעת שאנחנו אבודים. תקוותי היחידה היא לעשות את מערכת היחסים הזאת מושלמת כל-כך מכל בחינה אחרת עד שפיליפ אולי יעלים עין מבעיה בלתי פתירה אחת. לשם כך, הצעד הראשון שלי אמור להיות לגשת אליו, להשתחל למיטה, לנשק אותו ולומר לו שאני אוהבת אותו. אבל אני לא מסוגלת. לא הלילה. הלילה אני משהו אחר, משהו שהוא לא מכיר ולא יכול להבין. אני לא רוצה לגשת אליו ככה.

"אני לא עייפה," אני אומרת. "אין טעם שאני אלך לישון. רוצה ארוחת בוקר?"

הוא מסתכל בי. משהו בהבעת פניו צונח ואני יודעת שנכשלתי – שוב. אבל הוא לא אומר דבר. הוא מחזיר את חיוכו אל פניו. "בואי נצא. חייב להיות בעיר הזאת איזה מקום פתוח בשעה כזאת. נסתובב במכונית עד שנמצא אותו. נשתה חמש כוסות קפה ונצפה בזריחה. בסדר?"

אני מהנהנת, מפני שאני לא בטוחה שאני מסוגלת לדבר.

"את מתקלחת ראשונה?" הוא אומר. "או שנטיל מטבע?"

"לך אתה ראשון."

הוא מנשק ללחיי כשהוא עובר. אני מחכה עד שאני שומעת את המים הזורמים ופונה אל המטבח. לפעמים אני רעבה כל-כך.